"האישה היא בית החומר והיא המושלת בו?"

בעלי בית בתרבויות העולם

בחדר משלך (A Room of One's Own), מסה ספרותית קנונית שראתה אור ב-1929, כתבה וירג'יניה וולף, שאישה זקוקה לכסף ולחדר משלה כדי לכתוב ספרים ולבטא את כישוריה האמנותיים. כי בהיותה בעלת חדר משלה, ובמובן העמוק יותר בעלת חופש כלכלי, לא תיפול כתיבתה הפואטית מזו של סופרים גברים. חדר משלך הוא כבר שם קוד ביני לבין חברותיי הכותבות. כולנו מחפשות את המרחב הפואטי והיצירתי שלנו. במקום אחר בעולם, בשבט המוסו בסין, נערה עוברת את טקס החצאית, על מנת להיות בעלת חדר משלה בבית (על כך ארחיב בהמשך). באותו הזמן שבו כתבה וולף את חדר משלך גרה סבתי, מַחְ'בּוּל, באפגניסטן, בבית החומר של חמותה, האֵם הגדולה. לא היה לה חדר משלה וגם לא בית משלה. פעם חשבתי שבחברה הפטריארכלית רק גברים יכולים להיות בעלי בית. עם הזמן הבנתי שיש מדרגים שונים של בעלות על בית, ולעיתים גם ישויות אחרות, כמו למשל הרוחות של האבות הקדומים, ישויות דמוניות, נחשים, ציפורים וחיות מיתולוגיות, יכולות להיות בעלות הבית.

האסוציאציות הראשוניות המתעוררות אצלנו לשמע הצירוף "בעל בית" הן גבר בעל ממון, יהיר במידת מה, בעל משפחה וייחוס, ואילו הצירוף בעלת בית או "בָּאלֶעבּוּסְתֶע" באידיש היא עקרת בית, בשלנית, יודעת להחזיק כמו שצריך את בעלה ואת ילדיה, לתקתק סדר וארגון, המקרר שלה תמיד יהיה מלא בגפילטע פיש, ואבוי למי שיעשה לה קונצים. באלעבוסתע היא שידוך מיוחל לרווק בחברה המסורתית היהודית. בספר בראשית ב, כד, נאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." פסוק זה זכה לפרשנויות מגוונות, אבל אם נתמקד במסלולו של האיש, הרי שבנישואיו הוא בונה בית חדש; הוא מהגר מבית הוריו אל ביתו שלו. הוא ואשתו הופכים לבשר אחד, וכך יכולים להביא צאצאים לעולם. הפעולה "ודבק" באה מתוך עולם הנגרות והבנייה, עד שבמובן הפואטי האישה והבית חד הם. בספר מלכים א יז נאמר לאליהו: "כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה', גֶּשֶׁם--עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים. וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת." האישה המכונה בעלת הבית היא בעלת כד הקמח וצפחת השמן, ביכולתה לארח, להזין ולאפשר לנס להתרחש בביתה. בשופטים יט בעל הבית מוצג כמארח: "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ." במסכת שבת דף קיח אומר רַבִּי יוֹסֵי: "מֵעוֹלָם לֹא קָרָאתִי לְאִשְׁתִּי אִשְׁתִּי, רַק לְאִשְׁתִּי בֵּיתִי." כלומר: האישה נרדפת לבית. האישה היא עקרת הבית משורש עיקר. חכמים אומרים: "וְכָל מִי שֶׁנִּקְרָא בַּיִת כּוֹלֵל וּמְאַחֵד הַכֹּל." האישה היא הבית, עקרת הבית, מאחדת את המשפחה כולה, שומרת ומגינה עליה. האם מזה אנחנו יכולים להסיק שהאישה היא בעלת הבית? אם האישה היא הבית, האם הגבר אוחז בידיו את הבעלות גם על האישה וגם על הבית? מי מהם הוא בעל הבית האמיתי? מה תפקידם המגדרי, המעשי והסמלי של הגבר והאישה בבית מגוריהם, ואיך תפיסות שונות במסורות עולם מבטאות את היחס הגשמי-הרוחני שבין בעל בית לבעלת בית? 

עם השאלות האלה נצא לתור מספר תרבויות בעולם, פטריארכליות ומטריארכליות, ונבדוק אילו תפיסות רווחות בקִרבן. נתחיל כמו התרמילאים, בתת יבשת ההודית.

איור: Art Amori / Shutterstock.com
איור: Art Amori / Shutterstock.com

הגריהשטהא

בהינדואיזם בעל בית הוא גריהשטהא (Grihastha). בפילוסופיה ההודית על האדם לעבור בחייו ארבעה שלבים – אשרמות (ashrama): שלב הרווקות וההתלמדות; שלב הנישואין, הקמת בית ומשפחה, גידול הילדים וחינוכם; שלב הפרישה; שלב השחרור מהכבלים הגשמיים. השלב החשוב ביותר בחייו של אדם, מבחינה חברתית ואישית, הוא השלב השני, הגריהשטהא, שלב הקמת הבית והמשפחה. זהו הבסיס להמשך התפתחות האדם והאנושות גם יחד. היותו של האדם בעל בית, גריהשטהא, במסורת ההודית, מאפשר לו לטוות חיבורים פיסיים, מיניים, רגשיים, תעסוקתיים וחברתיים. שלב זה הוא מסד בדהרמה (דרך) שלו ובהמשך התפתחותו הרוחנית. למרות הדגש בטקסטים עתיקים מימי הביניים על שלב הגריהשטהא, אין במסורת ההודית חובה לעבור שלב זה, ואדם יכול לדלג עליו הישר לשלב הפרישה הרוחנית.

בשלב הגריהשטהא נהנים מחיים גשמיים ומעינוגי גוף, מנהלים קשרים חברתיים, מפרנסים ותורמים צדקה או לפחות אמורים לתרום. שלב זה נמשך עד גיל 50 בקירוב. על פי המסורת ההינדית, כשעורו של אדם מתקמט ושערו מאפיר, עליו לעזוב את ביתו ולצאת ליער. עם זאת, רוב ההינדים כל כך משוקעים בגריהשטהא, עד שהיא נמשכת כל חייהם.

במספר אופנישדות מוקדמות (יצירות ספרותיות המפרשות את כתבי הדת) מוזכרים רק שלושה שלבים, ומדגישים את חיוניותו של שלב הגריהשטהא להתפתחותו של האדם. שלבים אלה חלים על כולם ללא הבדל מעמדי-כיתתי, מגדרי וכלכלי. הם חלים על הברהמין, על הלוחם, על הסוחר ועל הפועל. בעלי בית בשלב הגריהשטהא יכולים להיות גם גברים וגם נשים. אין כאן תפיסה קניינית, אלא תפיסה מהותית בדבר התפתחות האדם באשר הוא. האם כך הדבר בתרבויות אחרות?

המושלת בבית החומר
הָאִשָּׁה הִיא בֵּית הַחֹמֶר
מֵהָאֲדָמָה הִיא בָּאָה
וְאֶל הָאֲדָמָה הִיא תָּשׁוּב.
הַגֶּבֶר הוּא הָרוּחַ
בָּא וּפוֹרֵץ שְׁעָרִים
בָּעוֹנָה הַחַמָּה.
הָאִשָּׁה הִיא בֵּית הַחֹמֶר
וְהִיא הַמּוֹשֶׁלֶת בּוֹ.

שיר פשטוני עממי זה יכול לזכות בפרשנות סמלית ואף חתרנית,[1] אך לענייננו נתמקד בשתי השורות האחרונות, "האישה היא בית החומר, והיא המושלת בו". האם היא מושלת בבית וביושביו או שמא בגבר המוזכר קודם לכן? אם כן, יש כאן סתירה באשר לתפיסת מקומה של האישה במרחב המרכז אסייתי, משום שהחברה הפשטונית היא חברה פטריארכלית ופטרילוקאלית – הסמכויות בידי הגברים, ועם נישואיה האישה עוברת לגור בבית בעלה. מתוך עבודת שדה שערכתי על תפיסת הנשיות של הנשים האפגניות (יהודיות מהגרות) למדתי שהתפיסה השבטית הכוללת במרחב הזה מדגישה את כוחה ואת עוצמתה של האם, כוח ועוצמה הבאים לידי ביטוי בתקופת הבתר-פריון (אחרי תום המחזור החודשי). בתקופה זו נשים ממלאות תפקידי מפתח בקהילה, כמו מיילדות, מרפאות, רוקחות, יועצות רוחניות, מקוננות, רוחצות מתים, עורכות טקסי מעבר. אם כן, ניתן לראות בשיר העם הזה לא רק ביטוי חתרני כנגד תפיסת האישה במרחב הזה, אלא שיקוף המציאות כהווייתה. נשים אמונות על כל אשר קורה בבית והגברים אמונים על כל מה שקורה בחוץ. מבחינת סמנטית הגבר הוא רוח הפורצת בעונה החמה, עונת הפריון של האישה, והאישה היא זו המושלת בו ובבית. האישה היא הבית; אין חציצה בינה לבינו. ניתן לראות תפיסה סמלית זו במשמעות המילה צ'אדור (چادر chādor), הלבוש המסורתי, מעטפת הפנים והגוף של האישה האיראנית. כשהאישה יוצאת מביתה, היא מכסה את עצמה באריג זה בצבעים שחור, כחול או לבן. צ'אדור הוא גם אוהל. ייתכן שהאישה בת השבט שחיה בימי קדם באוהלי קידר הייתה "יושבת אוהל", כלומר יושבת בית. אבל כשיצאה מביתה למרחב הציבורי, הייתה עוטה על עצמה את הצ'אדור, כלומר נושאת באופן סמלי את ביתה. אין סמליות זו מבטאת בהכרח צניעות, אלא את קניינה הסמלי של האישה – הבית והסדר הקוסמולוגי השורר בו.

עד המחצית הראשונה של המאה ה-20 חיו הנשים במרחב האיראני ובמרכז אסיה בבית ובמתחם הבית, והן אלה שהיו אמונות על חינוך הילדים הצעירים, על חינוך הבנות, על מלאכות הבית, על הריפוי, על האכיפה הרוחנית, על משאים ומתנים עם העולם הדמוני, על הפריון ועל ניהול טקסי המעבר: לידה, נישואין ומוות. גברים היו אנשי החוץ, המפרנסים. לעיתים עסקו במסחר בערים סמוכות או בארצות על דרך המשי, והיו שבים הביתה כעבור שבועות, חודשים ואף שנים. בחברות המסורתיות ניכסו הגברים לעצמם את החומר – האישה והבית היו קניינם החומרי-הגשמי – ואילו הנשים נתפסו כבעלות בית במובן הרוחני והרגשי. בפוכטוואלי, המשפט המסורתי הקדום של שבטים פשטונים באפגניסטן, גבר משלם מוהר בעבור אשתו, קונה אותה בכסף או במקנה, ואף יכול להתגרש ממנה. אבל על פי החוק השבטי אין הגרושה הפשטונית חוזרת לבית אביה, אלא ממשיכה לחיות בביתה שלה, משום שהיא בעלת הבית במובן הרוחני, ויש חשש שאם תלך אישה מביתה, יהיה הבית חשוף לפגיעתן של הישויות הדמוניות. בשבטים הפשטונים הגבר הוא שעוזב את הבית אל ביתו החדש או אל ביתה של אשתו האחרת.

ממלכת הבנות

יבשת אסיה היא גם מקום מושבן של קבוצות אתניות מטריארכליות, שבהן האימהות עומדות בראש השבט; למשל בנות שבט הנאשי ושבט המוסו בסין (שתיים מתוך 51 קבוצות אתניות בסין) היושבות על גדות אגם הלוגו, המכונות גם "ממלכת הבנות".

המוסו (摩梭 Mosuo) היא חברה שבה הסמכויות מצויות בידיה של האם. היא ראש המשפחה ובעלת הבית, והיא זו המקבלת החלטות חשובות. בשפת המוסו לא מצויות המילים "בעל", "אבא" ו"נישואין". אישה לא נישאת; היא בוחרת את מאהביה, וככל שתרבה בהם, כך תעלה קרנה. בחברה זו הירושה עוברת מהאימהות לבנות, ואחי האם או דודיה תומכים בפרנסת המשפחה ובגידול הילדים.

כדי לקבל חדר משלה בבית האם, על הנערה לעבור את טקס החצאית, טקס ההתבגרות לאחר קבלת הווסת. ההכנות לטקס נערכות כשבוע, ובמהלכו היא לומדת את סודות ההתבגרות. בכל יום היא מושחת את שערותיה בחמאת יאק ושוזרת בהן שיער מזנבו. ביום הטקס הנערה נלקחת אל עמדת האם, ושם היא מתפללת למען האלה. האם או אישה שמזלה האסטרולוגי זהה למזלה של הנערה מובילות אותה אל "עמוד האישה", שם הן מפשיטות אותה מבגדיה ומלבישות אותה בבגדים מסורתיים. הטקס שבו הנערה הופכת אישה בעלת זכויות נחתם בסעודה חגיגית שבה כל אורח מקבל קופסה עם תה חמאה, יין אורז וסולימה (Sulima), יין מדבש ודגן.

משקיבלו חדר משלהן מזמינות הנשים את המאהב שבחרו לעצמן. הוא מבלה אצלן את לילותיו, אבל אינו אחראי לילד שייוולד בעקבות המפגש האינטימי. אחריותו הבלבדית של הגבר היא על ילדי אחותו שגרים בבית אימו. לגבר אין בית משלו, עליו לחיות בבית אימו כל חייו. אם הוא מחליט לעזוב את בית אימו אל בית אימה של המאהבת שלו, עליו לדעת שהוא נמצא שם על תנאי. אם הבית יכולה לסלקו בכל רגע נתון, ואז אין לו דרך חזרה, לא לבית אימו ולא לבית שסולק ממנו. 

תפקידו המסורתי של בן המוסו (המכונה דוֹד) לדאוג לאחיותיו ולילדיהן, לטפל באימו או בסבתו, לסחור ולשחוט בעלי חיים. תפקידה של בת המוסו לבנות את ביתה, לדאוג לילדיה, לבשל, לנקות, לפרנס. למרות התמורות שחלות בשבט זה, מעמדה העליון של אם הבית נשמר; היא אם הבית ובעלת הבית בהיבט הקנייני, הסמלי והתפקודי.

משפחת מגדלי צאן בכפר ברג'סטאן. איור: Art Amori / Shutterstock.com
משפחת מגדלי צאן בכפר ברג'סטאן. איור: Art Amori / Shutterstock.com

המנורה שבחוץ והמנורה שבפנים

מגדות אגם לוגו שבסין נדלג לחבל קביליה שבאלגי'ר. שם רווחת האימרה ש"הגבר הוא המנורה שבחוץ, והאישה היא המנורה שבפנים" – הגבר הוא אור היום (השמש), והאישה היא אור הלילה (האש המתמירה שבתוך הבית).

במחקרו על הבית הקבילי באלג'יר תיאר פייר בורדייה (סוציולוג צרפתי) את הבית בשלוש רמות: הפיסית (תיאור המרחב והחפצים), התפקודית (השימוש בחפצים והענקת משמעות לכל תפקוד) והסמלית (המשמעות הנסתרת). בורדייה בחן את הבית על פי קטגוריות בינאריות: זכר-נקבה, חיים-מוות, טבע-תרבות, יום-לילה, לח-יבש. הבית הוא העולם של הנשים, העולם האינטימי והסודי, והחוץ, חיי הציבור והעבודה החקלאית, הוא עולמו של הגבר.

אז מה עושה את הבית מעניין כל כך ברמה הסמלית ואיך האישה נתפסת במרחב הזה? על פי בורדייה הבית הקבילי בנוי בצורת מלבן, שלכל צלע בו יש כינוי: קיר הנול (מערבי); קיר הקאנון (צפוני); קיר המוות, החושך, השינה, הנערה (מזרחי); קיר הרפת, הסבכה (דרומי). לכל קיר יש ייצוג נשי וייצוג גברי.

קיר הנול ממוקם מול דלת הכניסה, ועל כן הוא מואר. בקיר זה מוצב נול האריגה של האישה והרובה של הגבר. כשנולדת תינוקת, קוברים את חבל הטבור שלה מאחורי הנול כדי להגן עליה מפני הרוחות. ביום כלולותיה מושיבים את הנערה לפני הנול לראווה. בנול אורגות הנשים לא רק טקסטיל, אלא את סיפור חייהן.

קיר הקאנון ניצב בסמוך לכירת הבישול והחימום. רוב שעות היום האישה נמצאת שם ומבשלת. על הקיר תלויים כלי מטבח: מצקת, סיר, תבנית לאפיית לחם. בקיר זה מוצבים כדי תבואה. תפקידה של האישה לדאוג להתמיר את חומרי הגלם שהגבר מביא מן החוץ לתבשילים לבני הבית. היא מנהלת את מלאי האוכל בבית ואחראית על כל פעולות הפולחן הקשורות באש, בבישול ואוכל. המזון הוא האוצר של האישה בבית.

קיר החושך, המכונה גם קיר המוות, קיר הנערה, קיר השינה, הוא קיר חשוך המשמש לשינה של בני הבית, בעיקר נשים וילדים קטנים. גברים וילדים נימולים, מגיל שבע ומעלה, ישנים בחצר. בקיר זה מוצב ספסל המשמש גם לאחסון מצעי השינה וגם מקום להתקנת המת. זהו גם קיר העונש של נערה שלא נשמעה לחוקים המוסריים של הבית; מעמידים אותה כעונש לידו. משך העונש תלוי בחומרת המעשה. הקיר המזרחי החשוך הוא קיר השינה, יחסי המין, הלידה והמוות.

קיר הסבכה, המכונה גם קיר הרפת, מפריד בין אזור המחיה של בני הבית לרפת. ברפת חיים בעלי החיים, בעיקר פרות, ומאוחסנים החציר,בולי העץ לאח ולבישול והכלים החקלאיים של הגבר. מעל הרפת נמצאת עליית הגג המרופדת בחציר. שם ישנים הנשים והילדים בעונת החורף.

בני הקביליה נהגו לומר ש"לאישה שני בתים בלבד: בית וקבר", אחד מעל פני האדמה ואחר מתחתיה. האישה היא בעלת שני הבתים הללו במובן התפקודי והסמלי.

מהטבע בא ואל הטבע ישוב

בפילוסופיה הזן בודהיסטית הבית הוא ארעי כמו חיי האדם עלי אדמות. בספרו בשבח הצללים מביא טניזקי (ארכיטקט וסופר יפני) שיר עם יפני:

הַזְּרָדִים שֶׁלִּקַּטְנוּ
קְשֹׁר אוֹתָם וְהִנֵּה בִּקְתָּה
פַּזֵּר אוֹתָם וְהִנֵּה שׁוּב שָׂדֶה.

הבתים היפנים המסורתיים שנבנו בכפרים היו בקתות מחופות בקש. דלת הכניסה לכל בית היא דלת הזזה (שוג'י) המחופה בנייר לבן. אור השמש ביום ואור הירח בלילה חודרים בעדה בגוונים של אור וצל. על הבית שורה יוּגֵן (Yūgen 幽玄) – מסתורין, עומק של עצבות ומודעות לארעיות החיים. האישה העטויה בבגד מסורתי עתיר שרוולים ואמרות היא חלק מצללי הבית, עד כי שלעיתים טניזקי רואה בה חלק מהאבות הקדומים ומישויות מיתולוגיות. מכיוון שהבית בא מן הטבע ואל הטבע הוא שב, הרי אין ממש בעלות עליו. תפיסת הוואבי-סאבי (Wabi-Sabi) הבודהיסטית (באסתטיקה היפנית) – יופיים של הדברים החסרים, הארעיים, בני החלוף – מכוננת את יופיו של בית מסורתי זה, בית המעיר את החמלה שבנו, את הכמיהה לעדינות ואת התחושה שאולי אפשר לשחרר אחיזה בחומר או ברכוש.

כעת, בסוף הסיבוב הקצר שלנו, אולי נשאל את עצמנו מה זה אומר להיות בעל בית, אם חשוב לנו להיות בעלי בית, ואם כן, באיזה מובן, קנייני? רוחני? רגשי? ואם כל חיינו נחיה בדמי מפתח, האם גם אז נוכל להסכין עם התואר בעלת בית או בעל בית. ואולי יש עוד כאלה הלוחשים שהלב ורק הלב הוא הבית האמיתי?


[1] הפשטונים או הפתאנים הם קבוצה אתנית ממוצא איראני, בני האיסלאם הסוני. הם טוענים שהם צאצאי השבטים האבודים.

ד"ר צילה זן-בר צור

ד"ר צילה זן-בר צור

חוקרת פולקלור על דרך המשי, מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש

הקודם

להסתובב בעולם עם בנדנה על הראש

הבא

להרגיש בבית

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן