חנה זהר מי שיישאר עם אוויר בסוף הטור הזה ודאי ישוב ויתהה למה מקבלי ההחלטות לא מבינים עדיין שמורה הוא אחד התפקידים הכי חשובים והכי קשים, ודאי בחברה הישראלית
לפני שבוע סיפרה לי חברתי אלונה, המחנכת של כיתה ג', שקיבלה ווטסאפ יוצא דופן. אדם שלמד איתה בכיתה ג' לפני 35 שנה, ומאז לא היה לה איתו כל קשר, כתב לה במפתיע. בווטסאפ ששלח לה שיתף אותה באירוע מילדותם המשותפת. אי אז, בכיתה ג' בבית ספר הדסים, הוא לקח מהקלמר שלה שני עטים כסופים עם שעון דיגיטלי, שהיו אז אטרקציה יוצאת דופן. את העטים היא קיבלה מדוד שלה שגר בפריז, ובביקוריו בארץ היה מביא לאחייניו הקטנים שלל מתנות קטנות, מיוחדות ומגניבות. את הילד שגנב אותם התקשתה לזכור. אותו ילד עשה, 35 שנים מאוחר יותר, שינוי בחייו, ועכשיו הוא התקשר לתקן את המעשה שעשה בילדותו. אלונה מסרה לו את כתובתה, וכעבור מספר ימים קיבלה בדואר את החבילה בצירוף מכתב נוגע ללב.
הסיפור ריגש אותי, וביקשתי ממנה שתביא את העטים לבית הספר כדי שאוכל להראות אותם לילדים, לספר להם את הסיפור ולעורר אותם לשיחה בעקבותיו. באותו בוקר, כמו בכל בוקר אחר, קרו בבת אחת עוד המון דברים. אבל שלא כמו בכל בוקר, קרו מספר אירועים חריגים שגרמו לי לחשוב שוב על הנושאים שאני חושבת עליהם כל הזמן – ילדים וחינוך ומה שביניהם.
בסוף ההפסקה הראשונה, אחרי הצלצול, עליתי לכיתה יחד עם שתי חברותיי המורות, בדרכנו לפעילות משותפת של שתי כיתות ה'. אחזתי בידי את שני העטים. במדרגות פגשנו את דוד, כששפתיו מדממות ושתי שיניו הקדמיות שבורות. בהפסקה נכנסו דוד ויונתן עם שתי בנות מהכיתה לכיתה ריקה בקצה המסדרון. הם ביקשו מהבנות לכפות את ידיהם ורגליהם בסלוטייפ. הבנות עשו כבקשתם, והצהלה הייתה רבה. אף שהבנות המליצו בחום לשחרר את הכפיתות, חשבו דוד ויונתן שהבדיחה מוצלחת ושכדאי לשתף בה את שאר הילדים ולסחוט את מנת תשומת הלב המתבקשת. למשמע הצלצול יצאו השניים למסדרון, כשהם מקפצים על רגליהם הכפותות בדרכם לכיתה.
לרוע המזל בדיוק עבר במסדרון איתן, תלמיד בכיתה ו', והתרשם עמוקות ממראה שני הילדים המקפצים. ברצונו להצטרף לחגיגה, דחף את יונתן, וזה נפל ארצה מלוא קומתו, אבל לא נחבל למרבה המזל. איתן לא היסס לרגע ודחף גם את דוד. דוד, שידיו הכפותות מנעו ממנו לבלום את הנפילה, נחבט בפניו ברצפה, שפתיו נחתכו ושיניו נשברו. עינת, המחנכת של דוד, הלכה להתקשר להורים, מורה אחרת נכנסה לכיתה והסבירה לילדים את הפעילות, ואני טאטאתי ביסודיות את המסדרון בניסיון עקר למצוא את שברי השיניים כדי שרופא השיניים יוכל אולי להדביקן. הבירור עם הילדים המעורבים בתאונה ייערך רק למחרת, ועכשיו יש להחזיר את שתי הכיתות לסדר.
הילדים נרגעו, והפעילות החלה. כולם עבדו יפה, והצלחנו להשתלט על שלל הרגשות שעלו אצלם ובנו בעקבות התאונה. לפתע גיליתי שבמהלך האירוע אבד לי אחד העטים של אלונה; כנראה נפל במדרגות ומישהו אסף אותו. בזמן שנכנסתי לשיעור הבא, עברה הסייעת שלנו עם העט הנותר בכל הכיתות בבית הספר, אך לשווא. העט האבוד לא נמצא. קשה לי לתאר את הכעס, האכזבה והאשם שחשתי כלפי עצמי.
באותו זמן התחוללה עוד דרמה בזעיר אנפין. עופר הקטן פנה סמוק פנים ובעיניים דומעות אל עינת מורתו ואמר לה בבכי שכל הפנים שלו שורפות. עינת נבהלה והזעיקה את אחראי העזרה ראשונה, שנבהל גם הוא. בעידן הנוכחי של אלרגיות מסכנות חיים, תלונה פתאומית שכזאת של תלמיד מדליקה את כל האורות האדומים. רגע לפני שאחראי העזרה הראשונה תקע ברגלו של עופר מזרק אפיפן שאלה אותו עינת אם אכל משהו. עופר ענה שאכל רק את הפלפל שאימא שמה לו בקופסת האוכל. טלפון לאימא של עופר גילה שהפלפל היה פלפל חריף. מי יבין נפש אם עברייה...
בהפסקה ישבתי כעוסה ועצבנית בחדר המורים. עינת אמרה לי שאם אני פנויה, כדאי לי לקפוץ לרגע לאולם הספורט ולראות את ההופעה של מקהלת הילדים מלודג' שהגיעה היום להופיע לפני תלמידי כיתות ו'. באותו רגע הרגשתי שאין לי אפילו תא אחד פנוי במוח כדי לשמוע מקהלת ילדים פולנים, אבל הייתה לי חצי שעה נדירה פנויה. הסקרנות גברה על העצבנות, והלכתי לאולם הספורט. באולם התארגנה המקהלה להופעה. שלוש שורות של ילדים בגילאים שונים ניצבו בשקט ובצורה מסודרת וקלסרים שחורים בידיהם. המנחים שלהם הדריכו אותם בעדינות וברוגע. הילד הצעיר ביותר היה בן שבע בערך, ילד בהיר וצנום שעמד זקוף בפנים רציניות בשורה הראשונה, בין שאר הילדים שכולם היו מבוגרים ממנו. הנערות הבוגרות היו בנות 17 או אפילו יותר. קבוצת ילדים מחונכים, גבוהים ויפים, בהירי שיער ועיניים, עמדה בשקט וחיכתה לתחילת ההופעה. ארבעה אנשים מבוגרים מאוד, אורחי האירוע, ישבו על כיסאות פלסטיק בשורה הראשונה בקרבת המקהלה. בינתיים התנהלו ילדי כיתות ו' כמו שמתנהלים ילדי ישראל. הם התרוצצו ברחבי האולם, טיפסו על הבמה, קפצו על המזרנים והספסלים והתגלגלו על המחצלות שנפרסו למענם מול המקהלה. התבוננתי בילדים הישראלים, התבוננתי בילדים הפולנים, התבוננתי גם במורות שלנו הפונות שוב ושוב אל הילדים ומנסות לכנס אותם לישיבה שקטה ומכבדת. כשהן מצליחות סוף סוף לאסוף קבוצה אחת, קבוצה אחרת מתפזרת, והאקוסטיקה האיומה של האולם מגבירה את המהומה. התביישתי. לבסוף, לאחר פניות מרובות ונזיפות אחדות, הצליחו המורות לאסוף את הילדים לישיבה שקטה יחסית על המחצלות, אבל הדממה שייחלתי לה לא הגיעה.
למרות הרחישה הבלתי פוסקת בקהל, לסימן של המנהל המוסיקלי שניגן על האורגנית החבוטה שלנו פתחו הילדים הפולנים בתנועה אחת את הקלסרים השחורים, וההופעה החלה. הילדים שרו ביידיש, בשלושה וארבעה קולות מלאכיים ומוזיקליים להפליא, עיבודים של שירים ממיטב הרפרטואר של העיירה היהודית, שכל נציג מובהק של העדה, כמוני, ינק אותם עם חלב אמו. באחת התחלף כל סט הרגשות של כעס, אשם, ובושה, שליווה אותי עד אותו רגע בעוצמה רבה, בסט אחר של רגשות עם עוצמה דומה, ועיניי הוצפו בדמעות. הילדים שרו שיר אחר שיר, והדמעות זלגו על לחיי מלוות בסדרה של מחשבות שנכנסות זו בזו. חשבתי על אבא שלי, ומה היה עובר עליו אילו היה יושב כאן איתי, ורואה את צאצאי העם שהיה שותף ברצח משפחתו לפני 70 שנה שרים לפנינו; ומה היה חושב אילו היה רואה את התנהגותם של בני עמנו שלנו, שהתקבצו יחד בארץ הקודש לאחר אלפיים שנות גלות. חשבתי על החינוך הפולני הקפדני שעומד בבסיס התוצר המוזיקלי המרשים והמרגש שהוגש לנו ועל מה שהוביל את מנחי המקהלה לבחור ברפרטואר המסוים הזה ולהביא את המקהלה לארץ, להופיע לפני ילדים יהודים. חשבתי על החיה האנושית ששום חינוך קפדני וממושמע לא מנע את התפרצותה ואת טורפנותה, אלא רק עשה את אלה יעילות יותר, וחשבתי על האדם שנשא בליבו במשך 35 שנה עוול שעשה בילדותו. חשבתי על חינוך, על משמעת, ושאלתי את עצמי שוב, בפעם המי יודע כמה, מה באמת חשוב להקנות לילדים ומה תפקידי כמורה בתהליך הצמיחה שיגדל אותם להיות אנשים ראויים.
לא הספקתי לשמוע את כל ההופעה, כי הייתי צריכה להיכנס לכיתה לשיעור האחרון של היום; שעה קשה בסיכומו של יום קשה. לאחר שהכנעתי את ההשתוללות שקידמה את פניי, פצחתי בנאום תוכחה כללי, ללא כתובת מוגדרת, ושילבתי בו קטעים נבחרים מאירועי היום. הילדים הקשיבו רוב קשב. דיברתי על התאונה של דוד, סיפרתי על הילדים הפולנים, על הסדר והמשמעת שלהם ועל השירה הנפלאה שהיא תוצאה של התמדה ועבודה קשה. סיפרתי להם על ההשתוללות של ילדי כיתות ו'. סיפרתי להם על העטים של אלונה ועל מה שהתנהגות לא תקינה מותירה בליבו של אדם, לעיתים לאורך שנים.
עודד, רגיש ורוטט ומתוח כמו מיתר, אמר בעיניים דומעות שתמיד אני אומרת שיש ילדים אחרים שמתנהגים יותר יפה מהם. אמרתי לעודד ולכל הכיתה מהמיית ליבי שהם הכיתה שלי, הילדים שלי ושאני אוהבת אותם מאוד. וכן, יש לי מה להגיד להם על התנהגות. זאת העבודה שלי, בין היתר. ואז נכנס לכיתה אמנון מהכיתה השנייה. "מצאתי את העט שאבד לך," אמר והושיט לי את העט הכסוף. לקול מצהלות הילדים, וחרף מחאותיו הרפות, כשחיבקתי אותו מול כל הכיתה, שוב התמלאו עיניי בדמעות.
