ביקשנו סיפורים שעוסקים בקו התפר שבין חיים למוות וקיבלנו סיפורים על תעצומותיה הלא מתכלות של האהבה

החץ השני

מיה שילון

15 חודשים חלפו מהרגע שידעתי שבני עומד למות ועד לרגע שבו הוא מת, 15 חודשים שבהם נגעתי בחיים ובמוות בסתירה הכי הרמונית שיש. אתם תגידו "שלא נדע". אני כנראה אסכים אתכם, אבל משהו בתוכי יידע, שמלבד אובדנו של ליאור, שהייתי עושה הכול כדי לבטלו, לא הייתי מוותרת על בדל פרט, קטן כגדול, מהפרטים שמרכיבים את פאזל חיי. 

ב-8.11.15, בשעה 12:30 בצהריים, נקראתי לשיחה עם רופאת המחלקה בשניידר. הגעתי לשם כמה ימים קודם לכן עם ליאור, כדי לבדוק מה פשר ההקאות שצצו להן בשבועות האחרונים. חצי שעה לאחר סיום הMRI- ניגשה אליי הרופאה ואמרה שאנחנו צריכות לדבר. באימה שנבראה למצבים מסוג זה צעדתי אחריה, בעודי מנסה לאמוד את חומרת גזר הדין. התיישבנו. היא הביטה בי ברוך ואמרה שתוצאות הבדיקה לא טובות. מצאו משהו גדול ומפושט. "סרטן?" אני שואלת ברעד. היא עונה שלא יודעים. צריך ביופסיה. אבל עיניה אומרות לי שעולמי חרב, ורק להן הקשבתי. שבוע לאחר מכן נקראנו לשיחה הסופית שבה התבשרנו – גידול אלים בראש. לא מחלימים ממנו. בננו האהוב, הנהדר, השמח עומד למות.

איך הורה מתמודד עם הידיעה שבנו עומד למות בעתיד הקרוב? שאלה קלה; רוצה למות במקומו או לפחות יחד איתו. התגובה הפופולרית ביותר שנתקלתי בה מפי אנשים שלא נתבשרו כך היא "הייתי מתאבד". גם אני הרהרתי בכך פעם, כשהייתי מעֵזה בדמיונותיי החשוכים ביותר לדמיין את הנורא מכול. אלא שלהתאבד – פיזית או מטאפורית – לא הייתה אופציה. היו לי שני ילדים שנזקקו לי יותר מתמיד, כך שבעצם לא רק שלא יכולתי לשקוע בצערי, הייתי צריכה להיות במיטבי.
יצאנו מהשיחה אבלים וחפויי ראש. הכאב היה בלתי נסבל, פיזית ממש. לא יכולתי לשאת אותו. מעולם לפני כן לא עמדתי במצב כזה. החלטתי לנהוג כפי שנהגתי כל חיי במצבים שמעולם לא עמדתי בהם לפני כן – דיברתי עם מישהו שעבר את זה והצליח לשרוד.
זכרתי במעומעם שיש לי חבר פייסבוק שבנו הקטן נפטר מסרטן כמה שנים לפני כן. יצרתי איתו קשר באותו הרגע, הצגתי את עצמי ואת המצב ושאלתי בפשטות אם יש חיים אחרי המוות – לא למתים; להורים שנשארים אחריהם. תשובתו הייתה בטוחה וחד משמעית. יש, ואפילו טובים. יש, ואפילו טובים. כמה מרגיע היה לשמוע את זה. כמו מורה שאוחז בידך ואומר: "המבחן יהיה קשה באופן לא הגיוני, אבל עברו אותו לפנייך, וגם את תעברי." מאותו הרגע פסעתי בשני נתיבים: האחד היה להפוך את העולם כדי למצוא תרופה לליאור. אדם זקוק לתקווה כדי לחיות, ואכן ליקטנו תקווה באופן מרשים בכל דרך אפשרית. לא היה פירור בעולם כולו שלא הפכנו. הנתיב האחר היה לנסות להתחסן מהנורא מכול, המוות – להכיר בו, לדעת אותו, כמעט להתיידד, אם אפשר. לא ידעתי אז שהקרבה למוות תקרב אותי יותר מכול דווקא לחיים.

את 15 החודשים האחרונים לחייו של ליאור חיינו בשיטת ההווה המתמשך. מתחנו את ההווה עד למקסימום, וחווינו כל שנייה במחיצתו כאילו היא תמצית החיים עצמם. חיינו את החיים במלוא תפארתם באופן ששמור רק לאנשים שטעמו מפרי עץ הדעת; חיים שנספרים בימים שנספרים בשעות שנספרות בדקות שנספרות ברבעי שניות; חיים שאין בהם מקום להבלים ולזוטות; חיים של עונג וכאב שכרוכים זה בזה כל כך חזק, עד שקשה להבחין בין השניים. כאלה שכשיבוא יומך, תביט לאחור ותגיד היה בלתי רגיל או היה בלתי נסבל, אבל לא תגיד היה סתם. את זה לא תגיד.

על אף כל מאמצינו לא הצלחנו לרפא את ליאור. הוא נפטר ב-2.2.17, בן תשע פחות שבוע במותו.
הגעגוע אליו אכזרי, אבל אילו ניתנה לי האפשרות לזכות בו שוב לפרק הזמן הזה, לא הייתי מהססת. אין לי כוונות ליחצן התמודדות עם מותו של ילד. זאת זוועת עולם בכל קנה מידה. אני כן רוצה, ככל יכולתי, להפוך את החברה שלנו לחברה קצת פחות מוות-פובית. כי, תאמינו או לא, לתפיסה החברתית את המוות יש השפעה עצומה על האדם שמתמודד איתו. אין לי ספק שאילו המוות היה מקבל את היחס הראוי לו – יחס של קבלה והשתוות הנפש – היו החיים של כולנו נראים אחרת.
התמודדות עם אובדן, מחלה או כל סוג אחר של טראומה אינה שונה מהתמודדות עם כל סיטואציה קשה בחיים. היא עשויה להיות קיצונית יותר, אבל בסופו של דבר, מה שקובע את טיב ההתמודדות הוא לא המקרה הנתון, אלא המתמודד עצמו. את המציאות שלי לא יכולתי לשנות, אבל כן יכולתי לשלוט באופן שבו אקבל אותה ואפרש אותה, וזה אִפשֵר לי להשיל מעצמי דפוסי אבל מקובעים ומיותרים ולהישאר רק עם ליבת הכאב – הגעגועים והכמיהה.

לא בכדי משתמשים במושג "אבל כבד". השכול הוא כבד ומכביד פיזית ממש. הסיבה לכך היא שנלווים אליו המון דברים שלא נוגעים לו במישרין, כמו קלישאות ודפוסי חשיבה והתנהגות מקובעים, שמעכירים את הראייה שלנו כמו קטרקט. כשמסירים אותם, ההתמודדות נעשית ממוקדת וקלה יותר.

בבודהיזם קוראים לזה משל החץ השני. אנחנו משולים לאדם שהולך ביער ופתאום נורה לעברו חץ. במקום לנסות לשלוף את החץ שננעץ בו, האדם יורה בעצמו עוד חץ, החץ השני. החץ הראשון הוא האירוע הכואב, המציאות הבלתי נמנעת שאין לנו שליטה עליה. החץ השני הוא הפרשנות שלנו לסיטואציה וההתמודדות עימה, ועליהן יש לנו הרבה שליטה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, השתאיתי אל מול האבסורד המנהל את קיומנו: אנחנו מבלים את חיינו בחרדה מתמדת מהדבר הכי ודאי ומוחלט שיכול להיות – המוות. אנחנו מבועתים ממנו, מתכחשים אליו, מדחיקים אותו ומנסים להתחמק ממנו בכל דרך, במקום להכיר באמת הפשוטה שהוא בלתי נמנע, בכל מצב, בכל גיל. אין ספור פעמים שמעתי את המשפט "מוות של ילד בן תשע אינו טבעי". אם ההגדרה של טבעי היא "תופעות שקורות בטבע", אז מוות של ילד בן תשע טבעי בהחלט. ההגדרה של מוות טבעי כמוות המגיע רק עקב מיצוי תוחלת החיים (גיל 103, בשיבה טובה, מוקף במשפחה וחברים, שנייה לאחר שהתלוצץ עם רופאיו) אינה סבירה, ועושה עוול גדול לרוב האנושות, משום שמלבד האובדן והגעגוע הקשים מנשוא גם כך, היא גורמת גם למתאבל וגם לסובבים אותו להרגיש המומים ומרומים מכך שקרה משהו שלא אמור היה לקרות. תחושת ה"לא קיבלתי את המנה שהזמנתי" מייצרת צער וסבל אינסופיים, שלמעשה אינם קשורים כלל לאובדן עצמו. גם השאלה "למה זה קרה דווקא לי?" היא שאלה מכבידה ומעט אבסורדית לטעמי, בעיקר כשאתה נמצא במחלקה האונקולוגית בשניידר, מוקף אנשים שזה קרה להם. דברים רעים קורים לאנשים. אנחנו חלק מהאנשים. ככה זה, ואין מה לחפור או לחקור בנושא. את החיצים האלה שלפתי מעצמי והוקל לי.

על מותו המוקדם של בני אני יכולה להתבונן בשתי דרכים: שאיבדתי אותו מוקדם מדי או שהרווחתי אותו לתשע שנים מאושרות. אני מעדיפה את השנייה. יש בי יראת כבוד נוכח הידיעה שהבאתי אותו לעולם כמו גם שזכיתי ללוות אותו עד למפתן, יד ביד, גוף אל גוף, לצפות בו בנשימתו האחרונה ולשחרר אותו לשלום באהבה קמאית בראשיתית שכמוה טרם ידעתי.
היום, שלוש שנים אחרי מותו, אני מתבוננת בחיי ויכולה לומר בלב שלם – יש חיים, והם אפילו טובים.

כאב בכל החריצים של העולם

מוריה מקסימון

אז שתקתי פה תקופה ארוכה את מצבנו, את היותנו בזמן זה.
מילאתי בלוג שלם במילים ותמונות שנטפו ממני כגשם לא פוסק.
ופינוי המרחב לרגע, נתן לי מרווח נשימה, להתאקלם שוב. ומחדש. ועד אינסוף.
היום זאת שנה ושמונה חודשים מאז הפציעה של אלון.
וכך היה בזמן זה.

שכבה ראשונה
פציעה בראש שנדמה היה שלא חמורה בכלל.
החמרה במצב בזמן קצר וניתוח ראש דחוף.
פגיעה אנושה בגזע המוח.
טיפול נמרץ – מורדם ומונשם.
אני מתודלקת באורות גבוהים, שאף סמים בעולם או קקטוסים לא ישתוו אליהם.
חיה יומם וליל בבית חולים לצידו של אלון וכולי נשטפת בחיים חדשים.
מעגלי שירה ותפילה, תיזוזים על קו גבעת עדה-תל השומר,
מטפלת לילדים, משפחה מגויסת, הלם ותקווה חסרת גבולות.
אלון יוצא מזה. הוא יצליח. גם אם אף אחד אחר לא.
דיקור, טיפות, לחשים, הילינג, תקשורים, עצות, תפילות, מוסיקה, הכול מהכול.
משמרות יומם וליל של חברים סביב מיטתו של אלון.
עוד מעט הוא מתעורר. אין לי משהו אחר להאמין בו.

שכבה שנייה
גמילה ממכונת ההנשמה.
ניתוח ראש נוסף
אלון פוקח עיניים וקצת מזיז ידיים.
בקשה לשיקום – דחיית בקשה
מלחמת עולם שלי מול כל מערכת אפשרית
שיקום
אלון מתחיל למקד מבט, להגות את שמו.
רכבות, פקקים, דרום תל-אביב, ביסלי גריל ושוקולד מהמכונה לארוחת צהריים,
פיזיותרפיה, טיולים על כיסא גלגלים, רופאים, סניטרים, אחיות.
ותקווה בלתי נגמרת – עוד מעט הוא מצליח. יוצא מזה. חוזר הביתה.

שכבה שלישית
הוא לא יוצא מזה.
אבל.
עמוק וכבד.
כאב מקצה לקצה, בכל החריצים של העולם.
מוות פנימי של כל מה שידעתי אותי בחיי.
צעקות על אלוהים בנחל.
לילות בלי שינה.
אין אני יותר, יש רק כאב.

שכבה רביעית
ניצני קבלה.
נכון, אלון לא חוזר.
אבל מי זה האיש ששוכב שם ומביט לתוכי במבט כחול של נצח וטוהר?
מה קיים שם ברגעים הלא נתפסים הללו של קשר מסוג שמעולם לא חוויתי?
אהבה.
לא מהסוג הרומנטי.
מהסוג שאי אפשר למחוק. לעולם.
אלון שוכב שנה ושמונה חודשים
ללא יכולת להזיז איבר, מלבד בערך למצמץ
אבל
כשאני שרה איתו, הוא שר.
כשאני שואלת אותו, אלון גם ככה אפשר להיות מאושר?
הוא עונה לי, כן.
ומחייך.
כל הזמן מחייך.
אתה שר ומחייך אני אומרת לו.
והוא עוד יותר מחייך.
אחר כך צולל פנימה לשינה. ומתעורר. ורואה אותי כבפעם הראשונה, ומחייך.

שכבה חמישית
אם ככה, שלא יחיה ככה, לא מגיע לו.
מי רוצה לחיות ככה?
אף אחד.
שיחה עם מנהל המחלקה
לא עוד חיבור למכונות הנשמה.
ואז דוחק בי הזמן.
אז מתי זה יקרה? שיקרה כבר.
שלא יחיה כך עוד.
אני על הכביש המהיר עם המוות בשיח פתוח וכן.

שכבה שישית
כל דבר בעיתו.
קבלה.
הבנה עמוקה
זה הזמן של אלון עכשיו.
כמו תמיד, לחקור.
בדרך שלו, בזמן שלו.
הוא חי פה עכשיו ככה. כמו שהוא.
מקולף מכל זהות והזדהות.
יותר מזה
אלון הוא מקור כוח בלתי נדלה, עבורי
לטייל על החוט הדק הזה בין חיים ומוות.
לשבת ולשיר עם אלון. לנשק לו את החיוכים המתוקים, זה מצבור הכוח.
רק הוא יודע את חתימת נשמתו ואת הפרטים הוא לא מגלה.
את הוויית האהבה הוא שופך אליי בנדיבות אין קץ.

מה זה למות? שואל אותי בני הקט.
למות זה כמו לעבור דירה.
לעבור לבית חדש.
אהה, הוא עונה לי.
אבא ימות?
מה יקרה אם אבא לא יחזור אף פעם?
אנחנו נהיה מאוד עצובים. ולאט לאט נלמד לחיות את החיים מחדש. ביחד. עם הכאב.
ואבא לא הולך מהלב, אף פעם.
וגם אם אבא יכל לדבר מילים עכשיו הוא היה אומר
אני מאחל לאימא ונעם וגוני שיהיה להם רק שמח וטוב. כל הזמן שיעשו להם רק שמח וטוב.
איך את יודעת שזה מה שהיה אומר?
כי אני מכירה את אבא טוב. וגם עכשיו יכולה לשמוע את הלב שלו מדבר.
גם אתה יכול לשמוע בלב שלך דברים שאבא אומר.
זה אף פעם לא נגמר.

עיניים כחולות נתלות בי, והן עצובות עצובות.
שם יש גבול, סף כאב, הכאב של הילדים.
אבל כשחותמים חותמת זהב בברית מקודשת אי שם בעננים, סף הכאב לא באמת הורג,
כאן במרחב ארץ, גם אם נדמה שאלוהים רוצח אותי בדם קר,
הוא רק חוצב דלת חדשה.

ישבתי מול הים אתמול
וראיתי את שלא ראיתי עוד מימיי,
ראיתי את הנצח אליו כולנו שייכים.
לשבריר, לא כאב לי.
והיה פשר לכול.
כשנגמרים העניינים שלנו פה, אנחנו פשוט הולכים.
קוראים לזה מוות.

אני רוצה להגיד
שמעל כל השכבות
וגם מתחת
קיימת רקמת זהב חסינת כול
וראיתי אותה.
והיא הסימן השקוף ביותר לשייכות שלנו
אל מקור חובק כול ונצחי.

אל תפחדי, אני שומעת את אלון אומר לי.
אל תפחדי מכלום.

חיים בקצב הלב

דניאלה אלקון-חורי

בגיל ארבעה חודשים אובחן בני בכורי עם מחלת לב תורשתית חשוכת מרפא בשם HOCM. לאחר האבחון קיבלנו הפניה לאשפוז בבית החולים לצורך טיפול תרופתי שיאזן את מצבו. הרופא תיאר את הצפוי לנו, הסביר את חומרת מצבו של בני ואת הפרוגנוזה של המחלה שהיא מוות פתאומי.

רבות אוכל לכתוב על תקופת האשפוז הראשונה שלו, אבל אתמקד בחזרה הביתה עם תינוק על הידיים, שמעכשיו הוגדר כחולה לב, שלפי תחזית הרופאים נמצא בסכנת חיים תמידית.

כשנולד בני, הכנו לו בעלי ואני חדר נעים עם סוכריות ובלונים. עכשיו חזרתי לבית שמראהו כמעט נשכח ממני בזמן האשפוז, ואת השמחה החליפו בדידות, דאגה, אין אונים ופחד. בבית החולים הייתי מוקפת רופאים, אחיות, אימהות אחרות, ועכשיו בבית לבד רוב הזמן. ואם הוא בוכה, מה זה אומר? רעב? מוצץ? חיתול? אולי כואב לו? איך אדע? מה עכשיו? איך לדאוג לחייו? ואיך להמשיך את חיי?

כל מה שהיה ודאי בשבילי כאימא התפוגג, ונדרשתי ללמוד להכיר מחדש את עצמי וגם את בני. מאחר שמדובר במחלה תורשתית עם גן דומיננטי, התעוררו הרבה רגשות אשם שאיימו לשתק ולהרתיע מפני הבאת ילדים נוספים לעולם. היה עלינו להאמין, שדווקא האי-ודאות תאפשר תהליך עוצמתי של שינוי. בתום שנה מהאבחון, בדרך חזרה הביתה מביקורת בבית החולים, אמר בעלי: "זאת הייתה השנה הכי טובה שלנו." אז הבנתי שהמחלה אפשרה לנו לגדול כבני אדם, לקבל פרופורציות על החיים ומשמעותם, להתפתח וללמוד עוד על דברים שלא חלמנו שהם קיימים, להגיע למקומות מדהימים ולפגוש אנשים מיוחדים, לעזור לאחרים ולתמוך בהם. הבנו שכל הזמן אנחנו בתהליך למידה של כיווני טיפול חדשים, כולל למשל טיפולים אלטרנטיביים, וגם קבלה של קוצר היד של הרופאים, שלא יכולים לרפא. זה דרש מאיתנו גם לשחרר את הכעס ואת התסכול מהפרוגנוזה שלהם – מוות פתאומי – ולהמשיך להאמין שיש פתרון וגם לעודד אותם להמשיך לחפש אותו ולדאוג שליבם יהיה פתוח אלינו.

לאחר שביקשנו חוות דעת נוספות, שבלבלו אותנו עוד יותר, משום שלא היו נחרצות כמו הפרוגנוזה הראשונית, החלטנו כהורים שתי החלטות: (1) נגדל את הבן שלנו כילד רגיל; (2) לא נהפוך אותו לשפן ניסיונות של רופאים חסרי ניסיון, ולא ניתן לו לסבול אם לא תשתפר איכות חייו. החלטה לא קלה. האם נצליח ברגע האמת להכריע בין תוחלת החיים לאיכותם? שתי ההחלטות האלה הנחו אותנו, הן בהיבט החינוכי והן בהיבט של בחירת הטיפול הרפואי. המשמעות היא שיוצאים לטיולים, אבל דואגים למיזוג, להפסקות ולנגישות, שולחים אותו לבית ספר רגיל, פטור משיעור ספורט וגם יום מנוחה בבית באמצע השבוע, שאוכלים גם צ'יפס, אבל דואגים להרבה עגבניות ושתייה רק של מים, שלומדים על המחלה, מחפשים עוד רופאים ושעושים קורס החייאה, גם אם הרופאים הסבירו שזה לא יעזור.

ללמוד לחיות עם הצל של המוות דרש הרבה אימון ושינוי של תפיסת החיים – למצות מכל יום את המיטב, כי אולי זה היום האחרון; להתמקד בחיים ולא במוות, בסיכוי ולא בסיכון. שאלתי את עצמי כל הזמן איזו אימא להיות; לגונן? לאפשר? לשחרר? הלמידה שעברתי שינתה את האימהות ואותי כאדם. זה דרש ממני לוותר על החינוך שקיבלתי אני ועל החינוך המקובל אצל הרוב. זה דרש הרבה יצירתיות, כי בני זקוק להרבה מנוחה; אי אפשר להיות בגינה הציבורית ולא לשחק כדורגל; כל מיני דברים שאנו לוקחים על פי רוב כמובנים מאליהם. מה עושים עם ילד כזה, שרצינו שלא יחשוב שהוא לא יכול, שרצינו שיאמין שאפשר גם אחרת ושהחיים יפים? הרי החלטנו שיגדל כמו ילד רגיל. המשכנו לשאול שאלות ולדעת שאנחנו לא יודעים הכול, שאנחנו צריכים להקשיב ולהמשיך ללמוד, בעיקר ללמוד את הבן שלנו. הוא מורה נפלא, וכהוריו אנחנו ממשיכים להתרגש ממנו כל פעם מחדש.

רבות השקעתי בהתמודדות עם החרדה, במאמץ לא לעשות "העברה" – אם לשאול מושג מתחום הפסיכולוגיה – של החרדות שלי. למדתי לזהות מתי אני חרדתית, ומתוך איזון נפשי ומודעות לצרכים האישיים שלי, ולמרות האבחון הקשה, לזהות את צרכיו של בני, בעיקר להתמודד עם הצורך הבסיסי בביטחון בקיום בעולם הזה. שאלתי את עצמי איך אוכל להיאחז במה שכן קיים ויש לי עכשיו, אפילו שהרופאים לא נתנו סיכוי, איך לעשות התאמה מחדש של חיי וחייו. זאת הייתה ההזדמנות לעשות את הדברים אחרת. דאגנו לוויסות הצרכים הפיזיים (חדר ממוזג תמיד, שתיית מים, תרופות באיכות משופרת, מנוחה, זמן משחק) וגם לצרכים הרגשיים שנגעו לקשר שלנו ולאמונה בנס החיים ושכל עוד בני איתנו, הוא יזכה לחיים טובים. כאן גיליתי את כוחה של אהבה. מאז עזר לי הכוח הזה, יותר מכל דבר אחד, להתגייס, לזהות, להחליט, להיות בדיאלוג, להעצים, לתת ביטוי לַעצמי שלי ושל בני בלי להתנגש, לתת לו תחושה שהוא מיוחד. הקריירה נדחקה הצידה לעיתים. כל כמה שנים עצרתי ונשארתי בבית כדי ללמוד מה ואיך מטפלים בילד חולה לב. הייתי פנויה לביקורים אצל הרופא ולבדיקות הארוכות, כשאני לא לחוצה וקשובה לכל החידושים הרפואיים, ולומדת לפענח את תוצאות הבדיקות. כך יכולתי לחפש ולבחון בשביל בני אפשרויות נוספות, לפי מצבו הייחודי, וגם להיות בכאן ועכשיו. כך זכיתי לראות מדי יום את הנס, ולמדתי להוקיר אותו. ניסיתי להתקדם לפי הקצב שדרש, לפעמים לפי הגיל, לפעמים לפי התקדמות המחלה ולפי השינויים המשמחים שחלו במשפחה, כשהצטרפה אחות חדשה. לא תמיד זה היה קל. מקווה שאני "אם טובה דיה" (כפי שאמר ויניקוט).

בני היום בן 22, מושתל דפיברילטור. הרפואה התקדמה. יש עוד הקלה וסיכויים טובים להמשך חייו, גם אם לצערי עדיין לא נמצא ריפוי.

פומו סאפיינס

בתיה ברק-ורבין

פומו סאפיינס
בתיה ברק-ורבין

לא מכבר מלאו לי 72. מתברר שה-70 פלוס שלי הביא איתו תופעות לוואי שלא עולה בידי להתחמק מהן. אחת מהן מעסיקה אותי לאחרונה יותר מאחרות, ולמרות זאת אני מסרבת להיפטר ממנה. ככל הנראה יש לצידה של אותה תופעת לוואי, מטרידה ככל שתהיה, גם רווח משני. אני מכנה את התופעה פומו של הגיל המבוגר.
בדרך כלל קושרים את הפומו (fomo – fear of missing out) לאנשים צעירים שפעילים ברשתות החברתיות ועוקבים אחרי פוסטים וסטוריז של אחרים ומטפחים את "קנאת הדשא של השכן ירוק יותר". המונולוג הפנימי הולך כך: כולם נהנים, עושים חיים, משתתפים במסיבות הכי נחשקות ובאירועים הכי איניים, ואני רודפת אחרי האירועים בתחושה תמידית של החמצה, כי בזמן שאני נמצאת במקום אחד קורה אולי משהו מגניב במקום אחר. זה קשור גם להתמכרות לסלולר, כי מי מעז לכבות את המכשיר ולהחמיץ התרחשויות בפייסלנד ובאינסטוש.
אז זהו, שלא לפומו הזה אני מתכוונת, אלא לפומו מורכב יותר שרוח מלנכולית נושבת על פניו ופחד מוות נושף בעורפו. הפומו שלי מדרבן אותי לא לוותר, גם כשאני עייפה ורוויה ונתונה תחת מתקפה של מחשבות "אין חדש תחת השמש", כי הרי בתקופה זו של חיי לעיתים רחוקות מדובר בחוויה ראשונית, ועם זאת אני לא רוצה להחמיץ גם חוויה שנייה ושלישית ועשירית.
אם נסתכל על שני קצותיו של קו הרצף של פומו בגיל המבוגר, נגלה בקצה האחד אנשים הרצים מפעילות לפעילות, מחשש שהפוגה תביא עליהם הידרדרות וכיליון, ובקצה האחר אנשים שמצמצמים פעילות למינימום הכרחי וחוסכים באנרגיה גופנית ורגשית, שבה הם רואים אוצר בסכנת התכלות.
אי לכך התשתית המשותפת לכל שוכני קו הרצף הזה היא חרדת מוות.
הקוטב הקדחתני מאכלס אנשים שהחליטו לבזבז את הירושה של הילדים שלהם עד הגרוש האחרון בבילויי אין קץ מסוגים שונים ומשונים (ראו עמותת פ.י.ל – פחות ירושה לילדים). הם מרבים בטיולים בעולם למקומות שכוחי אל, וכשנגמר להם הגלובוס, הם מגיעים לאיים נידחים באוקיינוס האטלנטי כמו, למשל, האי הגעשי סנט הלנה, לשם הוגלה נפוליון בונפרטה כאסיר ושם חי את שנות חייו האחרונות. בעיני טיילי הפומו המזדקנים אין מטרה מוצדקת יותר מאשר להתחקות אחר טביעות צעדיו של הגולה המפורסם. אם בריאותם תקינה, הם לא יירתעו ממסעות פסבדו-תרמילאיים ומתנאי מחיה מאתגרים, אבל בדרך חזרה יעצרו בפריז לארוחת כוכבי מישלן שהוזמנה חודשים מראש.  אחרים יעדיפו לבדוק אישית כל אחד מריבוא הקרוזים החוצים אוקיינוסים ומשייטים בנהרות, ובעיקר מצטיינים בהאבסת אורחיהם בכמויות בלתי נדלות של מזונות ומשקאות. אלה שכיסם אינו עמוק דיו ועדין שייכים לקוטב הפעילות ההומה מתרוצצים ללא לאות בין הרצאות, קונצרטים, הצגות תיאטרון, חוגים וסדנאות. הם גם מקפידים על חיי חברה ערים ויוזמים מפגשים נוסטלגיים של החבר'ה מהיסודי או מהצופים, ומבלים ערבים של העלאת זיכרונות על המורה חרובי שהטמינו בילקוטו אבקת עיטוש.

בקוטב המקדש פעילות מתונה בואכה מנוחת עולמים מסתפקים בפעילות אחת ליום לכל היותר: פסיעה איטית עם עגלת קניות לסופר היום, למחרת ביקור בקופת חולים לקבלת חיסון נגד שלבקת חוגרת, ביום שאחרי ביקור נכדים וכן הלאה.
יש לי חברה שיאנית פעילות תרבותית וחברתית, שממוקמת בקצה קצהו של הקוטב הפעיל; היא לא מסוגלת להיות בבית רגע אחד לבד, אלא לצורכי שינה או החלפת בגדים והתארגנות ליציאה. בפסטיבל דוק אביב היא קובעת את משכנה בסינמטק ומחליפה בגדים בשירותים, ובפסטיבל ישראל, כמו גם בפסטיבלי הסרטים בירושלים ובחיפה, היא מתגוררת במלונות בעיר ומקפצת מסרט לסרט וממופע למופע; היא לא מדלגת גם על הצגות פרינג' אזוטריות ועל מופעים בחו"ל. לאחרונה הייתה בהופעה של סטיבי וונדר בהייד פארק וסיפרה לנו בשידור חי שהוא הודיע מעל הבמה שהוא עומד לעבור ניתוח להשתלת כליה. חוץ מזה היא מוצאת זמן לארח ולהתארח ולשחות כל יום בבריכת גורדון ולהשתתף בפתיחות ונעילות והרצאות. והיא גם עובדת, אמנם פחות מבעבר, אבל היא עדין לא התנתקה כליל מעולם העבודה.
ויש לי גם חברה אחרת בקוטב הקיצוני הנגדי; היא לא יוצאת מהבית, כי היא לא מסוגלת להיות בחוץ בין אנשים. עליה אני לא אדבר היום, כי זה עצוב מדי.
ועתה לא נותר לי אלא להשיב על השאלה המרחפת בין שורות אלה: איפה אני ממוקמת על קו הרצף הזה? ובכן, עד לאחרונה שמרתי על איזון יחסי. פסעתי מעדנות על קו הרצף בכיוון הקוטב הפעיל, אבל לא פעלתני. לא רצתי; היה לי זמן. היום מבעבעת בי תחושה של זמן אוזל. לעיתים מזדחלת לראשי מחשבת עִווְעים שמא הגוף כבר יודע ומעביר לי שדרים דרך המוח כאומר "הזדרזי, קיצך קרוב".
והרי זו שטות מוחלטת, כי אם נניח מחר אצנח ואמות מדום לב או משבץ, אז מה זה בעצם משנה אם הספקתי, לפני אותה צניחת מוות, לרכב על גמלים דו דבשתיים במונגוליה או לנסוע לברילוצ'ה בדרום אמריקה. כל הקונספט הזה של להספיק לפני שמתים מבוסס על הנחת היסוד האומרת שלפני שאדם נופח את נשמתו הוא עורך בטבלת אקסל את חישובי החמצותיו לעומת הישגיו, ולא כיף למות כשעמודת ההחמצות גבוהה מעמודת ההישגים. כך התהווה ה-fomo sapiens (לא המצאה שלי) המודרני שפוחד פחד מוות מתחושת החמצה.
הבנתי שהפומו שלי הרקיע למצב מאני, כשישבתי ברקוויאם של ורדי בפילהרמונית. התזמורת הייתה מעולה, המקהלה נהדרת והזמרים הסוליסטים נפלאים, בעיקר אחת הזמרות שהייתה שובת לב במיוחד. אבל אני לא הצלחתי לצלול כל כולי ולחוות את החוויה בשלמות, כי מעת לעת צצו במוחי לינקים למקומות אחרים, כאילו תוך כדי החוויה אני כבר נפרדת ממנה בדרכי לחוויה הבאה. כי מה שקורה כבר היה. אין פלא שבעברית איןpresent continuous , הווה מתמשך; יש רק הווה שהופך בניד עפעף לעבר.
כך קרה שבשבוע אחד תכננתי טיולים למרוקו, בהוטן, פרו ונסיעה רומנטית ברכבת הטראנס סיבירית. לבסוף נרשמתי לטיול מאורגן לארגנטינה, צ'ילה וברזיל, שיֵצא בעוד חצי שנה ומבחינתי הוא כבר היה. וגם חזרתי לפילאטיס, ותוך כדי חשבתי שאולי עדיף פלדנקרייז וגם ניסיתי שיעור במחשבת הגוף. בשבוע הבא קבעתי שיעור ניסיון בקדרות אצל המורה הנודע חורחה ביפו וגם קניתי צבעים כדי לצייר על קיר הגבס הארעי שבנו לנו בסלון כמגן לפני פריצת מרפסת חדשה.
ואני, יש להודות, לא multitasking אלא multifomoing, אם כי כאמור לא במובן של בדיקה חוזרת וקומפולסיבית של הנעשה ברשתות החברתיות – זו מכה של צעירים – אלא וריאנט של התופעה שמתאים לעיסוקים של גילאים מבוגרים. לדוגמה: אני שומעת בַאוזניות פודקאסט תוך כדי נהיגה, ובאותה עת מקשיבה למוסיקה ברדיו, כולל דברי קישור, ובבית אני קוראת שלושה ספרים בעת ובעונה אחת ומדלגת מהאחד לאחר, וכך כמובן רק טועמת טעימות מקוטעות מכל ספר ולא באמת חווה אותו. הפומו הזה שלי כרוך גם בהפרעת קשב וריכוז של הגיל המבוגר, כי הסחות הדעת המטרידות פוגמות ביכולת הריכוז שלי, ואם נוסיף לזה גם ירידה בזיכרון, אז התוצאה היא זפזופים, רפרופים, פזילות לצדדים, התלבטויות מיותרות ותכונה מתמדת בראש. חרף כל אלה אני לא באמת מוכנה לוותר על הפומו שלי. אני נצמדת לאשליה שהוא מסייע לי להרבות חוויות ומחזיק בחיים את רוחי הסקרנית. אני מתעוררת השכם בבוקר, וגם אם השעון מורה ארבע, אני לא מצליחה לחזור ולהירדם.
אני מתרגלת מדיטציה ומיינדפולנס, מתבוננת במחשבות החולפות בראשי, מנסה ללוות אותן בעדינות אל מחוץ לפרֵיים, והן יוצאות בדלת אחת וחוזרות מהאחרת. הזמזום מתיש אותי, ואני נרדמת כשידי אוחזת בשעון חול גדול. החול ניגר בזרזיף איטי ובקצב קבוע, ואני שוקעת בתוכו כמו ויני במחזה הו, הימים הטובים של סמואל בקט, הקבורה עד מותניה בגבעת עפר יחד עם בעלה וילי, ושניהם תוך כדי שקיעה בחול הטובעני חוזרים על המשפט "אח, הימים הטובים".

מיה שילון

מיה שילון, אימא של יואב וליאור. מורה, תלמידה ומוזיקאית

מוריה מקסימון

מוריה מקסימון מטפלת ג'הארה בכירה והידרותרפיסטית ,כותבת הבלוג מרפסות / סקיצות לאלוהים.

דניאלה אלקון-חורי

דניאלה אלקון-חורי, מנחה בשביל האהבה האכפתית, עבודה במגוון שיטות וכלים עם אוכלוסיות בסיכון ועם חולים במחלות שקטות, ומחברת הספר בשבילנו, מדריך רב תחומי לתהליכי העצמה ואימון משותפים להורים ולילדים.

בתיה ברק-ורבין

בתיה ברק-ורבין, פסיכותירפיסטית ויועצת זוגיות. בעבר שחקנית (איש חסיד היה, השפעת קרני גמא על ציפורני החתול). הנחתה שנים ארוכות את תכנית הטלוויזיה קשר משפחתי. היום גם מציירת בקבוצת צבע הדברים. במרץ מציגה בתערוכה בפאריס.

הקודם

כבר לא כל כך עמוק באדמה

הבא

מלך האריות

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן