לא תאמינו, אבל יש דברים יותר חשובים מארבעה תארים בעונה אחת להפועל ירושלים
חופשת הקורונה הכפויה מביאה אותי להעביר ימים שלמים בבית עם בני בן החמש וחצי, ולראות איך נראה היום שלו. בזמן שאני מנסה לעבוד, לבשל משהו, לאכול משהו או סתם צולל לתוך הטלפון, הוא משחק; כל הזמן משחק: פאזלים, מגנטים, קאפלות, לגו, מסלולי גולות, דומינו-ראלי, מכוניות – תמיד משהו נמצא בתנועה. הוא משחק בעיקר לבד, ברצינות תהומית, כל כולו שקוע במשחקו, הדמיון עובד שעות נוספות, עולמות שלמים נבנים בעמל ונהרסים ברגע. אני משתדל לא להפריע לו, ומציין לעצמי שההחלטה שקיבלתי לגדלו ללא מסָכים ככל שאוכל מוכיחה את עצמה. כי הנזק הגדול ביותר שמסכים גורמים לילדים הוא הפגיעה ביכולתם לשחק.
לפי רודולף שטיינר, חשיבות המשחק אצל ילדים שקולה לחשיבות העבודה בעולם המבוגרים. הורה, דע לך: כשאתה מפריע לילד שלך לשחק, זה כמו שהוא מפריע לך לעבוד. אך יש הבדל אחד מהותי: הילד משחק מתוך שמחה ושחרור, ואילו המבוגר עובד מתוך כורח ומעמסה. בהרצאה חינוך ואמנות (הנזכרת בספרון חינוך הילד לאור מדע הרוח) שטיינר מוסיף ואומר, שיש מפתח אחד שאם משתמשים בו בגיל צעיר, העבודה הופכת למהנה יותר בגיל מבוגר. למפתח הזה קוראים אמנות. "אמנות, אם עוסקים בה בדרך הנכונה בבית הספר, גם מובילה בדרך הנכונה מהעליזות המשחררת של המשחק אל עבודת היום יום. [...] אם ייבנה הגשר הנכון, העבודה אמנם תיעשה ככורח של החיים, אך היא לא תישא אופי של כורח מכביד."
בבית הספר שבו למדתי לא לימדו אמנות, ובחודשים האחרונים העבודה שלי הפכה לכורח מכביד יותר ויותר. משחק הוא כבר לא פעילות אקטיבית בחיי, אך בחודשים האחרונים פעם או פעמיים בשבוע הייתי מתנתק משגרת המקלחות וההרדמות לטובת "משחק". וככל שהעבודה הפכה למכבידה, כך מצאתי לעצמי יותר ויותר מפלט במשחקיה של אהובתי, הפועל ירושלים כדורסל. בהעדר משחק פעיל בחיי, אני שואב הנאה עצומה מלראות גברים אחרים משחקים במשחק שמטרתו להשחיל כדור כתום דרך טבעת ברזל, והחיבור הרגשי שיש לי עם קבוצת נעוריי מעניק לי קשת ועוצמה של רגשות שהחיים עצמם פשוט אינם מסוגלים לספק. ואסקפיזם. הרבה אסקפיזם. הבריחה היא לא רק למשחקים עצמם, אלא לכל מה שסובב אותם: כתבות באינטרנט, תכניות בערוץ הספורט, פורומים, פודקאסטים, קבוצות ווטסאפ של אוהדים והמחשבות על הקבוצה שהופכות לאובססיה. ובחודשים האחרונים, ככל שהמצב בעבודה הפך קשה יותר, כך השתפר מצבה של הקבוצה, שהפגינה יכולת מעולה ועמדה לפני עונה חלומית, חד פעמית, עונה של ארבעה תארים. האסקפיזם מעולם לא היה גדול ומתגמל יותר.
ואז הגיעה הקורונה, והליגה הופסקה, והעונה החלומית נקטלה. ואני הרגשתי כמו בלון שיוצא ממנו האוויר. וכשהוא יצא, התעוררתי חזרה אל המציאות, אל הסיבות שגרמו לעבודה שלי להפוך לכורח מכביד, ועם ההשלכות של המצב עלינו כהוצאה ועליכם הקוראים. עוד על כך תקראו בהודעה לקוראים בעמוד XX.
עיתון לא נסגר ביום אחד. זהו תהליך איטי, שבו אתה מבין מיום ליום שהחלומות שרק לפני רגע שגית בהם הם בגדר חלומות, שהמציאות היא אחרת, שכל מה שאמרו על תחום העיתונות והדפוס נכון. אתה מסתובב עם ענן שחור מעליך ומשקולות קשורות לרגליים. לחוות את זה במשך מספר חודשים זה כמו לחוות תאונה בהילוך איטי. מאוד. אני עדיין במהלכה ולא יודע כמה נפגעים ומה הנזק. עצוב לי שעיתון בן 24 שנים נסגר "במשמרת שלי". אבל ליבי שלם, כי אני יודע שקיבלתי אותו לידיי במצב אנוש ועשיתי ניסיון כן להחיותו. בשנה האחרונה, בעריכת חוה רימון, הייתה לו עדנה מחודשת, אם לא בצד הכלכלי – לפחות בצד התוכני.
ברגעים שבהם נכתבות שורות אלה הגבלות התנועה מחמירות מיום ליום כמעט, והחשש לשיתוק מוחלט של החיים קיים. אני מקווה שהגיליון הזה אכן יגיע אליכם בתצורתו המודפסת. אך יותר מההשלכות הרפואיות והכלכליות של הנגיף, מטרידים אותי התהליכים החברתיים שמתרחשים מול עינינו: העדריות המוחלטת בכל הנוגע להתמודדות עם הנגיף, כאשר בתקשורת ובשיח ברשתות החברתיות כמעט לא ניתן למצוא דעות אלטרנטיביות, וחוסר התפקוד הפרלמנטרי שמאיים על הגדרתה של ישראל כדמוקרטיה. מצער שדווקא במצב כזה חיים אחרים סוגר את שעריו. אך אני אמשיך להשמיע קול באמצעי התקשורת האחרים שברשותי, ואמשיך לפעול למען חברה טובה יותר ותודעה אנושית גבוהה יותר. אני מאמין שבהקשר הזה תעשה הקורונה עבודה נהדרת, וזה חשוב מבחינתי אפילו יותר מארבעה תארים להפועל.
