החיים על המתים

בצפון אמריקה נוהגים לחגוג את יום המתים בטקסים עממיים ברוח תרבויות שונות - האצטקית, הקלטית, הנוצרית והניאו-פגאנית. החגיגות האלה הופכות למפגש משפחתי וקהילתי שמח ומלכד, שנותן למוות מקום בתוך החיים

האולם הראשי של המתנ"ס המה מפעילות של משפחות המתכוננות לטקס. ילדים והורים פרסו מפות על שולחנות, שולחן לכל משפחה, הציבו עליהם זרי פרחים, הוסיפו חפצי נוי צבעוניים ומזכרות כמו גלויות ותקליטורים אהובים. גולת הכותרת של כל שולחן הייתה תמונה ממוסגרת של קרוב משפחה שחלף מן העולם באותה שנה: סבתא, סבא, אב, אם, אח, אחות. פה ושם הוצבה על השולחן בזהירות בכפות ידיים זעירות תמונה של חתול או כלב שהלכו לעולמם. על אחדים עברה שנה קשה במיוחד, ועל שולחנם הוצבה יותר מתמונה אחת. תהיתי במה מדובר, ועצם המחשבה העבירה בי רעד – האם נפלו קורבן לתאונה קטלנית או שמא פקד המזל הרע את ביתם פעמיים, ללא סיבה וקשר?

ליד התמונות היו חפצים שונים: רשימות אודות הנפטר ומכתבים אליו, חפצים שהיו אהובים עליו, כלים שסימלו את מקצועו או את תחביביו, תמונות של מקומות ואירועים, כלי כתיבה, כלי עבודה, בגד אהוב. הילדים והוריהם היו עסוקים בקישוט השולחנות, כשמולם נשקפת תמונה ענקית שנמתחה על הבמה שבקצה האולם, בגודל של ציור קיר. בתמונה נראתה משפחה עובדת בשדה תירס, ביום קיץ בהיר. במשפחה היו ילדים ואם, אך האב צויר כשלד, ומתחת לכובע האיכר רחב השוליים שעל ראשו נראו פני גולגולת. השדה הבהיק בגוונים זהובים, השמים היו כחולים, ואווירת הציור הייתה אופטימית. בתוך השדה המוזהב אחז השלד בכלי העבודה (באצבעות שלא היו אלא עצמות) ועבד יחד עם המשפחה, כאילו מדובר בעוד יום של חול.

רק במעשיך בעת חייך יכול אתה לתרום לשיפור מצבך.
בלטינית נקרא הרעיון הזה "ממנטו מורי" – זכור והזכר את המוות,
כדי לקבל פרספקטיבה על חייך ולערוך במהלכם שוב ושוב חשבון נפש

המקום: האולם הראשי במתנ"ס בעיר סן רפאל שליד סן פרנסיסקו, בשכונה שרוב תושביה היספאנים. לא הגעתי לשם כתייר, אלא כמתנדב. התנדבתי לעזור בהקמת אירוע אחר, של ריקוד חופשי בשיטת חמשת המקצבים. האירוע שלשמו הגעתי נערך דרך קבע באותו אולם, אך באותו יום ביקשו מאיתנו לעבור לאולם אחר, משום שאת האולם הראשי מכינים לאירועי היום – יום המתים. אז הסתקרנתי והצצתי. הייתי האדם הכמעט-לבן היחידי בחדר, וזה כמובן לא היה אכפת לאיש. מהותו של יום המתים היא הצגה לפני הקהילה ושיתופה בדברים אישיים מאוד, כואבים מאוד. לו הייתי מצלם, לאיש לא היה אכפת מן הסתם, אבל לי היה לא נעים. בהמשך אירועי היום, במצעד יום המתים הססגוני בעיר סן פרנסיסקו, בין מאות מחופשים מאופרים בפני גולגולת, נמוגו החשש והבושה.

מזבחות זיכרון לאהוב, יום המתים, אידלגו, מקסיקו

יום המתים בחסות העירייה

אם ממה שכתבתי עד כה נוצר הרושם שמדובר במסורת, ההולכת ואובדת מן העולם, טעות בידכם. פולחן יום המתים בסן פרנסיסקו הוא אירוע עכשווי מאוד, ועם זאת מתוכנן ומאורגן עד הפרט האחרון. סן פרנסיסקו לא מחמיצה שום הזדמנות להתחפש, להתאפר ולעשות דברים משוגעים, וחבריי האיצו בי להצטרף אליהם למצעד יום המתים.

באזור סן פרנסיסקו יש שכונות היספניות רבות, ויום המתים הוא כמובן חלק מהמסורת. מדי שנה מוקם מתחם מיוחד, ובו שולחנות זיכרון מוארים בנרות ומקושטים בצבעים עזים. בד בבד ניתן למצוא בפינות רחוב אתרי זיכרון מאולתרים, מכוסים בתילי פרחים ובמזכרות,  מוקדשים לצעירים שנורו במלחמות הכנופיות. רבים מתושביה של סן פרנסיסקו, שרק חודשיים קודם חזרו מפסטיבל הברנינג מן, מתאפרים כגולגלות, עוטים את בגדי ברנינג מן המושקעים שלהם, שרכשו בבוטיקים מיוחדים, וכך מאות, ואולי אלפי בני אדם מחופשים, צועדים ברחובות.

לקראת הקמת מתחם דיא דה לוס מוארטוס מתפרסם קול קורא לתושבים בזו הלשון: "בניית מזבח בסגנון מסורתי, בסגנון עכשווי או בסגנון אקספרימנטלי היא חוויה טרנספורמטיבית שמחברת אותנו אל אבותינו. הביאו פרחים, נרות תפילה מזכוכית בגובה 20 ס"מ [מציינים את זה כנראה בגלל החשש מפני שריפות; ע"א], ומזכרות מאהוביכם כדי להוסיפם אל המזבחות הקהילתיים." כל החפץ להשתתף מוזמן להירשם מראש ולבנות (במשך יומיים) "מזבח" המוקדש להולכים. באירוע ניתן לבנות מזבח אישי או להצטרף מראש לסדנה קהילתית ולבנות יחד עם אחרים מזבח משותף. השנה נבנו חמישה מזבחות קהילתיים, לפי נושאים: "מזבח המזרח הוקדש ליסוד האוויר ולילדים, בצבע לבן כמו של הדברים הנראים ושאינם נראים. מזבח הדרום קורא ליסוד האש, והוא בוער בצבע אדום, מוקדש לנוער וחוגג שירה, אמנות, תשוקות ואיזון. מזבח המערב מקדש את יסוד המים, צבעו כחול, והוא מייצג את הבוגרים במקצב החיים, הרגשות, גלי הים ומצבי הירח. מזבח הצפון, בצבע סגול וירוק, ועליו סמל הצלב, מכבד את האדמה ואת אבותינו הקדומים, ומבקש מהם חכמה שתאיר לנו את העבר, את ההווה ואת העתיד. מזבח המרכז מוקדש לאהבה עצמית, אהבת הקהילה ואהבת היקום, וסמלו הוא הספירלה האינסופית, בצבעי ירוק וצבעי הקשת." כל זה בחסות העירייה.

מִיקְטֶקָקִיווָאדְל

יום המתים, דיא דה לוס מוארטוס, הוא אירוע שנתי, שחוגגות קהילות יוצאי מקסיקו ודרום אמריקה בארצות הברית. מקורו בחגיגות של התושבים המקוריים של יבשת אמריקה – התרבות האצטקית, תרבות המאיה, הפורפרצ'ה, הנאהואל והטוטונאק. אלא מה? בתרבות האצטקית נחוג יום המתים מדי החודש התשיעי של לוח השנה האצטקי, המקביל פחות או יותר לאוגוסט שלנו. הדמות המרכזית בחג הייתה האלה מִיקְטֶקָקִיווָאדְל, אלת המתים, ובמהלכו נערכו טקסים לכבוד נשמות הקרובים המתים. כשכבשו הקונקיסטאדורים הספרדים במאה ה-15 את מקסיקו, פעלו המיסיונרים הנוצרים למחות את החג הפגאני; הם דחו את מועדו ואיחדו אותו עם החג הקתולי, יום כל הקדושים, שנערך ביום הראשון של חודש נובמבר.

במדינות שונות בעולם, מדרום אמריקה עד הפיליפינים, החוגגות את יום המתים, נפוצו המנהגים האלה: ההכנות לקראת החג נערכות לאורך השנה וכוללות איסוף מתנות שיוענקו למתים במהלכו. בתחילת החג נוהגת המשפחה לעלות לקברי אבותיה, לנקותם ולהניח עליהם פרחים ונרות. משפחות עשירות נוהגות להקים בביתן מזבח לכבוד האבות ולהניח עליו או על הקברים את מנחות ה-Ofrendas. הפרחים הם בעיקר פרחי ציפורני החתול (המכונים בספרדית Flor de Muerto – פרחי המוות), שלפי האמונה קוראים אליהם את רוחות המתים, וכן בקבוקי טקילה. על קברי ילדים נהוג להניח צעצועים וממתקים.

במדינות שונות בעולם, מדרום אמריקה עד הפיליפינים,
החוגגות את יום המתים, ההכנות לקראת החג נערכות
לאורך השנה וכוללות איסוף מתנות שיוענקו למתים
במהלכו בתחילת החג נוהגת המשפחה לעלות לקברי אבותיה,
לנקותם ולהניח עליהם פרחים ונרות

במדינות אמריקה הלטינית מתחפשים הילדים בחלוק לבן ועוטים מסכה לבנה עם ציור גולגולת, ובחלקן עושים תהלוכות בתחפושת זו. בפיליפינים נקרא החגAraw ng mga Patay (יום המתים), והוא נחשב אחד החגים החשובים בשנה. החג משמש הזדמנות למפגשים משפחתיים יותר מאשר יום של חגיגות. במהלכו מנקים את קברי בני המשפחה, צובעים אותם מחדש ומניחים עליהם נרות ופרחים. מכיוון שנהוג לבלות זמן עם בני המשפחה, נוהגות המשפחות בחג זה לישון באוהלים משפחתיים בבתי הקברות כדי להיות יחד, גם המתים וגם החיים.

לא ידעתי למה לצפות, כשהזמינו אותי חבריי מסן פרנסיסקו להתחפש ולהתאפר איתם ולצאת למצעד יום המתים. כיהודי, המורגל בהיבט הקודר שאנו מציינים כמעט בכל חג ומועד, ציפיתי לחוויה דוגמת יום הכיפורים, ומה שמצאתי היה חג פורים. ביום המתים האווירה אינה קודרת כלל ועיקר; נהפוך הוא, אפשר לומר שהתהלוכות, התחפושות והאירועים מרובי המשתתפים משרים אווירה של קרנבל.

חטיפי ליל כל הקדושים (Halloween)

כזכור, הספרדים דחו את יום המתים כך שייפול על יום כל הקדושים, וזה הצליח. ואכן בסן פרנסיסקו, בעוד ההיספאנים מתכוננים לאירועי יום המתים, חיוורי העור מתכוננים ל- Halloween, שמו המודרני, האמריקני, של ליל כל הקדושים. במקור, ליל כל הקדושים הוא רק תחילתו של רצף של שלושה חגים, שנקראים יחד All hallowmas או האלו-ווין: ליל כל הקדושים, יום כל הקדושים ויום כל הנשמות, חג קתולי המצוין מדי שנה ב-2 בנובמבר, ומוקדש להעלאת זכרם של המתים. עורכים בו תפילות אזכרה, טקסים בבתי עלמין וסעודות לזכר המתים. מטרתו המסורתית של החג היא לסייע, באמצעות תפילה, לנפשות הקרובים המשתוקקות להיטהר מחטאיהן וכך לצאת מכור המצרף אל גן העדן.

בריקוד הספירלה אוחזים המשתתפים,
מאות בני אדם, איש ביד רעהו,
יוצרים נחש אנושי ארוך ונעים במעגלים ספירליים,
תוך כדי שירה ונגינה. אופן התנועה הזה מפגיש,
ולו לשבריר שנייה, את מבטיהם של כל המשתתפים זה עם זה.
החוויה חזקה מאוד

Danse Macabre, Hans Holbain's, 1538

זה נשמע דומה מאוד לדיא דה לוס מוארטוס, אבל ליל כל הקדושים האמריקני המודרני קיבל אופי ילדותי, מרוכך, מצופה בסוכר פשוטו כמשמעו. מהסרטים ההוליוודיים ידעתי שילדים מתחפשים לדמויות מפחידות ומגעילות, כביכול מ"העולם הבא", ועוברים מבית לבית לדרוש ממתקים; trick or treat, הם "מאיימים" – תנו ממתקים או ש… המבוגרים משתפים עימם פעולה כמובן, ומכינים מראש ממתקים לתת להם. כשחייתי בקליפורניה, גיליתי שלקראת החג מתמלאים הסופרמרקטים בגרסאות "מיני" של חטיפים עתירי קלוריות, ובעבודה הסבירו לי שעליי להצטייד בזמן כדי להבטיח שלא אזכר כשכן גרוע. ההורים, מצידם, מלווים את הילדים במסעם הלילי, כי הרעיון שילדיך ישוטטו בשכונה שלך וידפקו על דלתות של אנשים כמוני מפחיד אותם לאין ערוך יותר מהפחד המקורי מפני העולם הבא, מפני רוחותיהם של בני המשפחה שעדיין לא נחים בשלום על משכבם.

סמהיין (Samhain)

לשתי המסורות האלה, יום המתים ויום כל הנשמות, מתחברת באותו מועד מסורת הסמהיין, חג מהמסורת הקלטית-הגאלית, שהקדימה את הנצרות בהרבה, והוא כנראה המקור האמיתי ליום כל הקדושים, שאותו איחדו אחר כך הספרדים עם יום המתים.

סמהיין הוא אחד מארבעת חגי העונות הגאליים, והוא מציין את סיום עונת האסיף ותחילת החורף, "המחצית האפלה" של השנה. הבקר חוזר ממרעה הקיץ, ובעלי חיים נשחטים לקראת החורף. הוא נחגג בין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר (כמו אצלנו, החל היום הקלטי והסתיים עם השקיעה), בערך באמצע בין יום השוויון הסתווי ליום ההיפוך החורפי. כמה עתיק החג? קברים מהתקופה הניאוליתית באירלנד פונים לכיוון שבו זורחת השמש בתקופת הסמהיין. לא מעט אירועים במיתולוגיה האירית חלים בסמהיין.

לא במקרה מחפשים החוקרים קשר לסמהיין בקברים. סמהיין עוסק במוות – המועד נתפס כזמן סף, שבו ניתן לחצות ביתר קלות את הגבול בין העולם הזה לעולם הבא, ולכן ה"רוחות" או ה"פיות" יכולות להגיע ביתר קלות לעולמנו. הקלטים האמינו שיש לפייס את המתים כדי להבטיח שהחיים ישרדו את החורף. הם הכינו לכבוד הרוחות המבקרות משקאות ומאכלים, הזמינו לסעודות את נשמותיהם של קרובי משפחה מתים ושמרו להם כיסאות ריקים ליד השולחן. לא בכדי זה מזכיר את כוסו של אליהו הנביא ואת הזמנת "כל דכפין" וה"אושפיזין", שגם הם חלק מחגים חקלאיים. ואכן יש הרואים בסמהיין את ראש השנה הקלטי. כחלק ממנהגי החג נהגו אנשים מחופשים ללכת מדלת לדלת, ולדקלם פסוקים בתמורה למזון. טקסים או משחקים של העלאה באוב היו גם הם חלק מהחג, ובהם נטלו חלק אגוזים ותפוחים. אני כותב את הדברים האלה ערב ט"ו בשבט, ומחייך.

זכור את עצמך לדעת

אלא שהסמהיין לא השתמר ממילניום למילניום כמנהג חי. התרבות הקלטית, על שלל סממניה, קמה לתחייה באופן בלתי צפוי בסוף המאה ה-20 בזכות תנועת הניאו-פגאנים המודרנית. הנציגה המוכרת ביותר של תנועה זו היא מרים סימוס, הידועה יותר בשם שלקחה לעצמה – סטארהוק. ב-1979 התפרסם ספרה הקאנוני של סטארהוק, ריקוד הספירלה, המתווה את עיקרי הדת הניאו-פגאנית של זמננו. כותרת המשנה הייתה לידתה מחדש של הדת העתיקה של האלה הגדולה. את אירוע השקת הספר ערכה סטארהוק בסמהיין, כמובן. באירוע היא הובילה ריקוד ספירלה ענקי. בריקוד זה אוחזים המשתתפים, מאות בני אדם, איש ביד רעהו, יוצרים נחש אנושי ארוך מאוד ונעים במעגלים ספירליים הדוקים, כשהם חולפים כך זה מול זה תוך כדי שירה ונגינה. אופן התנועה הזה מפגיש, ולו לשבריר שנייה במהלך הריקוד, את מבטיהם של כל המשתתפים זה עם זה. החוויה חזקה מאוד.

החוויה באירוע השקת הספר של סטארהוק הייתה כה חזקה, עד שבשנה שלאחר מכן חזרה סטארהוק על הטקס, שהפך מסורת שנתית קבועה. היה לי העונג להשתתף ביובלו ה-30 והכבוד להיות חבר במקהלה. מקהלה? כן, במהלך השנים התפתח הטקס להפקה אדירה ומורכבת באולם ענק. משתתפים בו (ובריקוד) מאות אנשים, אולי יותר מאלף. הטקס צמח למסכת ארוכה שנמשכת שעות וכוללת הופעות אקרובטיקה וריקוד טקסי, מקהלה ותזמורת, שעליהן מופקדת מנצחת העורכת עימן חזרות במשך חודשים, וכמובן הגברה ותאורה. בכניסה לאולם האירוע מקדמים את פניך שולחנות אבל ואזכרה, וכמו ביום המתים, הקהל מביא איתו תמונות ומזכרות של קרוביו המתים (גם אני הבאתי תמונה של אחותי ז"ל). בסוף האירוע כל אחד לוקח את מזכרותיו הביתה. בין השירים ששרה המקהלה גם ה-Lyke Wake Dirge, קינת הישיבה ליד הגופה, שיר אשכבה עתיק שנהגו לשיר לעילוי נשמתו של הנפטר (המנהג האירופי היה להלין את המת ולהתכנס לליל שימורים ליד גופתו). השיר מתאר את מסע הנפטר לאחר המוות, כאשר בדרכו לעולם הבא הוא מתמודד עם סדרת אתגרים – קוצים, גשר מסוכן ולהבות אש – ומה שיקבע אם יגיע לגן העדן או לגיהנום הוא המעשים הטובים שעשה עוד בחייו. זה, למשל, אחד הבתים:

בלילה זה, בלילה זה,
ובכל הלילות
האח מחממת והנרות דולקים.
מי ייתן וכריסטוס יקבל את נשמתך.
אם אי פעם נתת (תרמת) כסף וזהב,
בלילה אחד ובכל הלילות,
אז על גשר מעל גיא צלמוות תוכל לצעוד,
מי ייתן והאדמה תקבל את נשמתך.
אבל אם כסף וזהב לא נתת לאיש,
בלילה אחד או בכל הלילות,
אז תיפול ללהבות הגיהינום,
מי ייתן והאדמה תקבל את נשמתך.

"האח מחממת והנרות דולקים" הוא ביטוי עתיק שמשמעותו, כנראה, הנאות החושים של העולם הזה. אלה ההנאות השמורות לך, העובר ממנו, רק עוד ללילה אחד, הלילה הזה שבסופו תיקבר גופתך.

השיר עוסק בסכנות המסע שלאחר המוות, אך אינו פונה בתחינה לאלוהים שיעזור למסכן שסיים את מעשיו בעולם הזה, ואף אינו מנחם ומחזק את ההולך, אלא פוסק שאין עוד מה לעשות – רק במעשיך בעת חייך יכול אתה לתרום לשיפור מצבך. אם נדמיין את השיר מושר בפי בני משפחה, בעת המשמורת על המת, או בפי שכנים לכפר, בעת טקס חילופי עונות המקבל את פני החורף, זה מקבל משמעות עמוקה – בכל בית ובית, בכל קהילה וקהילה השיר מחזק את הלכידות ואת הערבות ההדדית בין המשתתפים, ומתרה בכל אחד ואחד מהנוכחים להיות אדם מתחשב יותר, תורם יותר. בלטינית נקרא הרעיון הזה "ממנטו מורי" – זכור והזכר את המוות, כדי לקבל פרספקטיבה על חייך ולערוך במהלכם שוב ושוב חשבון נפש, רעיון שמופיע בתרבות המערבית כבר בתקופת סוקרטס.

השיר איטי, מינורי, מצמרר, ומושר בשפה שחלק ממילותיה כבר זרות לדוברי אנגלית בני זמננו. הוא נוצר בסקוטלנד במאה ה-14, אבל המוטיבים המופיעים בו מוכרים מתרבותה הקדם-נוצרית של סקוטלנד, המסורת הקלטית. השיר שרד מאות שנים, וזכה לגרסאות מודרניות מוקלטות רבות, ובשנים האחרונות אף זכה להיות שיר הנושא של סדרת טלוויזיה. מקהלת ריקוד הספירלה שינתה רק דבר אחד: במקור הסקוטי כריסטוס מקבל את נשמתך, ואילו אצל הפגאנים האדמה מקבלת את נשמתך.

מחול המוות (Danse Macabre)

המאה ה-14, שבה נכתב השיר, הייתה מאה איומה באירופה. את שירי האשכבה שרו אז כמעשה שבשגרה. מלחמת 100 השנים – מלחמה שבלטה באיוולתה אפילו על רקע אפלת ימי הביניים באירופה – הצטרפה לגלי רעב המוני ולמגפת הדבר שהמיתה בין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה, כרבע מן האוכלוסייה המיושבת אז. ובמאה ה-15, בצרפת, מופיע לראשונה המושג Danse Macabre – מחול המוות. מחול המוות הוא דימוי גרפי של שלדים מרקדים, בדומה לשלדי יום המתים של ההיספאנים. יש סברה שהמושג קשור למונח Chorea Machabæorum, ריקוד המכבים, משום שסיפור המכבים נתפס באירופה של אז כסיפור על אם ששכלה את שבעת בניה, שכול נוראי המבטא את שרירותיות הגורל. בין המון המופעים של הדימוי הזה, ציורי קיר ואיורים למיניהם, ידועה במיוחד בתולדות האמנות סדרת תחריטי עץ של הנס הולביין שנושאה מחול המוות, שנוצרה בסוף המאה ה-16, וזכתה לכמאה(!) מהדורות. לאורך הדורות הלחינו מלחינים יצירות שנקראות מחול המוות; המפורסם בהם הוא סן-סנס בן המאה ה-19.

אך בשונה מהשלדים המרקדים של יום המתים, המצוירים גם בפעילויות יומיומיות שונות, ומרקדים זה עם זה כשחיוך על פני גולגלתם ופרחים בשערם, אצל סן-סנס האווירה אינה שמחה. אצלו השלדים יוצאים מקבריהם בליל כל הקדושים, ורוקדים את מחול המוות לצלילי כינורו של המוות, המשתמש במרכיבים מוסיקליים מטרידים (למשל מרווח הטריטון). גם אצל הולביין השלדים של מחול המוות רוקדים רק את מחול המוות העצוב והאכזר. הם גוררים לתוכו בכוח, מחיק משפחתו ואף מבית תפילתו, על לא עוול בכפו, ובטרם הגיעה שעתו, את עובר האורח התמים במהלך יום עבודתו. חיוכן של פני הגולגולת האלה אינו דרישת שלום מרגיעה מקרובים שעברו אל הצד האחר, אלא לעג לחוסר התוחלת שבקיום, בעולם שבו נקטלים גם צמיתים וגם רוזנים, עניים ועשירים כאחד, עולם שנקרע לגזרים בגלי מוות המוני וחסר תכלית.

מוטיב מחול המוות חוזר באיורים, בציורי קיר ובמחזות אירופיים רבים מתקופת המאה ה-15 והלאה. לעיתים מופיע לצד הדמויות שיר קצר, כמו זה למשל:

קיסר, חרבך לא תעזור,
למטה ולכתר אין כאן כל ערך.
נטלתי את ידך,
ועליך לבוא איתי אל הריקוד שלי.

אז מה היה לנו? מספר תרבויות – התרבות האצטקית, הקלטית, הנוצרית והניאו-פגאנית – מסמנות על לוח השנה שלהן מועד זהה כמעט כיום של זיכרון והתוועדות עם רוחות הדורות הקודמים ועם הקרובים שהלכו. בחלקן המשמעות היא של ציון דרך, כיבוד זכר, מתן פורקן לגעגועים, מתן מקום למוות בתוך החיים, מפגש קהילתי מלכד שנוכחים בו כל הדורות, והוא מזכיר לכולנו את הדבר הבטוח ביותר בחיים, שנותן משמעות לכל השאר. אנו מתחפשים לַשלד שיישאר מאיתנו ביום מן הימים, מושחים את פנינו בצבע לבן, כפי שאכן יהיה צבען כשתגיע שעתנו. רעיון זה משותף ליום המתים הלטיני, לחגיגות הניאו-פגאניות של קליפורניה וליום כל הנשמות הקתולי. אלא שבראשון יש אווירה של קרנבל, אנו מתחפשים כדי לבטא אפיון כלשהו שלנו, ואילו באחרון, הקתולי, אנו עוסקים בדבר המפחיד אותנו, ולא מתיידדים איתו, אלא מפחידים בעזרתו אחרים. ליל כל הקדושים האמריקני שטחי יותר, ממותק יותר. מבין פולחני המתים הוא היחיד שרואה בעולם שמעבר סיכון ובלהה. רק בעיניו מצטיירות הרוחות כשדים איומים, ולא כשלדים רוקדים ושרים, דימוי השב וחוזר בכל טקסי יום המתים הדרום אמריקניים. במקום להתחבר לזכר אלה שבאמת היו איתנו ועזבו אותנו, מסיחים את דעתם של ילדי אמריקה בעזרת חטיפים.

ולכן כלל לא מפתיע, ששיר האשכבה מן המאה ה-14, שלמדתי ושרתי בטקס ריקוד הספירלה, הפך בשנים האחרונות לשיר הנושא של המתים והחיים, סדרת טלוויזיה מסוגת סרטי האימה, המתרחשת סביב בית רדוף רוחות. בידינו שתי אפשרויות: לקבל את המוות כחלק מהחיים או לנדות אותו. אם נבחר באפשרות הראשונה, יש לנו סיכוי להתבגר. אם נבחר באפשרות השנייה, אנו מסתכנים בכך שהמוות המודחק יחזור לחיינו כגורם לא מודע ומטריד, כסיוט של זומבים בסרט הוליוודי.


בתמונה הראשית: Memento Mori 'To This Favour' by William Michael Harnett, c. 1879

עידו אמין

עידו אמין

הקודם

"אם לאלוהים אני אומר 'אתה', גם לך אני יכול להגיד"

הבא

כבר לא כל כך עמוק באדמה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן