"העשייה החברתית שלי היא דרך הביטוי שלי בעולם"

"כמו מישהו שנולד לשיר או מישהו שחייב לצייר וזו הדרך שבה הוא מבטא את עצמו, אז העשייה החברתית שלי היא דרך הביטוי שלי בעולם," אומרת עדי אלטשולר. היא חושבת שאפשר וצריך לתקן את מה שקורה כאן, ולא לחכות למישהו אחר שיעשה את הדברים. כך הקימה בגיל 16 את כנפיים של קרמבו ומספר שנים אחרי כן את זיכרון בסלון ולפני שנתיים את בתי הספר המכילים שמשלבים תלמידים רגילים ותלמידים עם צרכים מיוחדים. הנה הדלתות שלה

מרים הייתה המטפלת שלי. אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. אז בשבילי כילדה מרים הייתה זאת שראתה אותי ואהבה אותי. מאוד מזכירה את דמותה של מרים מהתנ"ך. המפגש איתה כילדה נטע בי המון ביטחון, ידיעה שיש לי מקום בטוח בעולם. כשהיו אתגרים בבית, היא הייתה חוף המבטחים שלי, הדבר היציב והאוהב, הבטוח הזה.

בגיל 11 וחצי הגעתי לעמותת איל"ן, כדי להיות חונכת אישית. החניך שלי היה כפיר, ילד בן שלוש עם שיתוק מוחין. אף שלא דיבר ולא הלך, התעקש להיות שותף לכל מה שסביבו. היה לו חוש הומור וצחוק מדבק. המפגש איתו שינה לי את החיים, כי הוא היה הילד הכי חכם, אוהב, עקשן. והמשפחה שלו, משפחה מיוחדת מאוד שתמיד ראתה את הכוחות, את הטוב, ותמיד כיבדה את הרצונות ואת הצרכים שלו.

וגם קצת כמו עם מרים, האהבה והקבלה שלהם העניקו לחיי חום ומשמעות. הם היו בשבילי כמו משפחה שנייה, ובמחיצתם התעצבה תפיסת העולם שלי שלכולנו יש צרכים מיוחדים ושבעצם כל בן אדם, לא משנה מה המוגבלות שלו, יכול להיות בן אדם חזק ועוצמתי. התפיסה הזאת הצמיחה מאוחר יותר, כשהייתי בת 16, את כנפיים של קרמבו והיום את בתי הספר המכילים.

התגייסתי לצבא, ואז פגשתי את נדב, אהבת חיי ואבי ילדיי. הוא באמת השותף, החבר הכי טוב, ההשראה המידית הכי קרובה, הבן אדם הכי חכם שאני מכירה וחבר אמת. אני מאוהבת בו כבר 13 שנים.

עדי אלטשולר צילום: תומר פיינבורג
עדי אלטשולר צילום: תומר פיינבורג

ב-2008, אחרי תקופה של המון התמודדויות, כשהייתי שחוקה ועייפה מלהחזיק את כל העולם על כתפיי, כולל את קרמבו, הפצירה בי המטפלת שלי למצוא מישהו שימלא את מקומי ושאני אהיה לרגע כמו בני גילי ואסע רחוק לטיול של אחרי צבא, כדי לחזור קרוב. בקליניקה שלה הייתה תמונה של אישה הודית שישר התאהבתי בה, וחשתי קריאה פנימית חזקה מאוד לפגוש אותה. שאלתי מי היא, והיא אמרה לי שקוראים לה אַמָה ושהכינוי שלה הוא האם המחבקת. באותו זמן נכנס אל וולפיילר ז"ל בהתנדבות לתפקיד המנכ"ל של כנפיים של קרמבו, הוועד המנהל והאחים שלי תמכו, ואני טסתי להודו לראשונה בחיי לכמה חודשים לפגוש את אמה. לא היה לי מושג עליה. למעשה הבנתי מי היא רק כשהגעתי להודו.

באתי כמו שבאים אליה כל העולים לרגל. המפגש איתה ממש הפך לי את החיים. כל מה שידעתי והאמנתי התפרק והורכב מחדש, והתחיל בעצם החיבור המחודש לשורש. מאז שפגשתי אותה לראשונה יש לי איתה שיח תמידי, כל הזמן, ברמה האנרגטית. היא פשוט פותחת לי את הלב. התחילו לקרות לי דברים שלא הכרתי – לא הייתי אדם מאמין, אבל אני באה מבית שיש בו הרבה חיבורים ליהדות, ואמה פשוט חיברה אותי ליהדות שלי. היא מאוד מחברת – לא משנה מאיזו תרבות או דת אתה מגיע, היא עוזרת לך להתחבר לשורשים שלך ולהעמיק אותם. היא המורה שלי וההשראה הגדולה ביותר בחיי. כל מה שאני עושה – גם היוזמה של זיכרון בסלון וגם בתי הספר המכילים – הוא בהשראתה ובהדרכתה הרוחנית של אמה.

כשהתקרב יום השואה של שנת 2011, נזכרתי ששנה קודם לכן כמעט שכחתי שערב יום השואה. לא מצאתי את עצמי ואת החיבוק בתוך הטקסים הממלכתיים והצפייה המסורתית בטלוויזיה, וחיפשתי דרך אחרת, אישית, אינטימית, להתחבר. בערב יום השואה כינסנו אצלנו בסלון קבוצת חברים. במהלך הערב הקשבנו לעדות, שרנו וניגנו, ואז התחלנו לדבר על האופן שבו השואה משפיעה על החיים שלנו כאן ועכשיו. בסוף הערב היה ברור לנדב ולי שצריך לשתף בחוויה הזו עוד אנשים, שצריך להפוך את הזיכרון של השואה למנוע ולהשראה לכולנו להיות אנשים טובים יותר. ככה התחיל המיזם של זיכרון בסלון. בשנים שחלפו מאז הלך זיכרון בסלון והתרחב לאלפי סלונים ברחבי המדינה ומחוצה לה.

לפני שלוש שנים נולד עברי, וזה כמובן הפך לי את כל החיים. עד שהוא נולד, הרגשנו כל הזמן שאנחנו מתגעגעים אליו. כשהוא הגיע, פתאום כל החיים הפכו לאור גדול. התחושה מאז היא שיש מישהו בעולם שהוא יותר חשוב ממני, וזה האימון הכי עוצמתי באלטרואיזם. 

ההקמה של בתי הספר המכילים הייתה הגשמת חלום חיים מבחינתי. ב-1 בספטמבר, היום הראשון ללימודים, לפני שנה, גזרנו סרט בחמשת בתי הספר המכילים הראשונים בישראל. בבתי הספר לומדים יחד ללא הפרדה תלמידים שוני צרכים (רבע מהם עם צרכים מיוחדים). אצלנו המגוון האנושי הוא נכס ולא נטל. אנחנו חוגגים שונות, מאמינים בה ועושים הכול כדי להתאים את המערכת לתלמידים ולא ההפך. אצלנו כולם מיוחדים.

אחרי ארבע שנות עבודה מאוד אינטנסיביות, היום הראשון ללימודים היה אירוע מכונן. הייתה גאווה גדולה לראות את כל הילדים עולים לכיתה א' אצלנו – ברמת הגולן, בחדרה, בתל אביב, בירושלים, בגוש עציון. עכשיו אנחנו בשנה השנייה והעבודה עם הנשים המדהימות שאיתי בצוות, הצוותים החינוכיים, המנהלים וההורים זו מתנה, למידה והתפתחות יומיומיות.

עדי אלטשולר צילום: תומר פיינבורג

לפני שנה בקיץ ילדתי בלידת בית עוצמתית ומרגשת את הבן השני שלי, דוד גליל. ללידה הזאת הכנתי את עצמי דרך הקורס פשוט ללדת אֵם של איילה אלישע, שנתן לי המון כלים. הדולה שלי בלידה הזאת הייתה בעיקר אמה, אבל נכחו בחדר הרבה מאוד השראות רוחניות. למדתי שאני יכולה להכיל ולעבור דרך כאב, להקשיב לעצמי ולאינטואיציה שלי, לצרכים שלי, לסמוך על עצמי. אפשר לחוות לידה כמשהו מענג, ולא כסבל. זה דורש בין היתר לשחרר פחדים, להקשיב עמוק פנימה, לייצר סביבה תומכת, לקבל את הצירים באהבה, ברוגע ובשקט. זו הייתה לידה מדהימה, שהראתה לי את כל הפוטנציאל האנושי שלי. תהליך הלידה היה התגשמות כל החלומות שלי, החוויה הרוחנית, הנפשית והפיזית הכי עוצמתית שחוויתי.

אני לא יודעת מה תהיה הדלת הבאה שתיפתח לפניי וגם לא כל כך רוצה לדעת. כל דבר שעשיתי והקמתי נולד בצורה אורגנית, נביעה מבפנים החוצה. אשמח לזהות את הדלת ולהיות ערה לה בזמן אמת, ולאו דווקא בדיעבד, כדי שהבחירה שם תהיה מודעת ומלאה.

מערכת חיים אחרים

הקודם

עניין חדש – גיליון הגשמה

הבא

הניצוץ

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן