התחלה, אמצע וסוף

אלפי רשמים, מחשבות, רעיונות חוצים את התודעה שלנו. רובם נמוגים כמו חלומות, מיעוטם מקננים לתקופה ואנחנו משתעשעים בהם, ויחידי סגולה נולדים כמעשה יצירה. שאלנו יוצרים מתחומים שונים איך זה עובד אצלם

צילום: דודי ארדון

הגר ינאי

סופרת

מי את?

הגר. סופרת, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרסי גפן לספרות פנטזיה ישראלית.

הולדת הרעיון

רעיונות קופצים לי לראש בקלות. אחרי הליכה בפארק, שחייה או נהיגה אני תמיד חוזרת עם רעיון לספר חדש. אין צורך ללמד בני אדם להגות רעיונות; זהו משאב טבעי שרובנו נהנים ממנו. האתגר הוא ללמוד למיין את הרעיונות ולהחליט באיזה רעיון כדאי להשקיע מאמצים לפיתוח.

רעיונות הם יצורי פרא: תמונה, זיכרון או רגש עז שעולים בנו פתאום. כשצץ לי רעיון חדש, אני בודקת אם הוא יתאים לפורמט שאני מעוניינת בו. כשהלכתי בבוקר בפארק הירקון, למשל, היה נדמה לי שראיתי איש זקן שמתגורר בבקתה מפחונים בלב הצמחייה הפראית. הוקסמתי מהתמונה המשונה והפיוטית וחשתי שהבדידות, הכאב והעוני נוגעים לליבי.

התמונה והרגשות הנלווים היו זרע של רעיון. אבל איך הופכים אותם לסיפור? בפורמט הספרותי תמונות לא יכולות להישאר קפואות, אלא חייבות לנוע על ציר הזמן. שאלתי את התמונה מה קרה בעבר. לאחר מכן שאלתי אותה מה יקרה בעתיד. התמונה שלי הוכיחה שהיא מסוגלת לשלוח שורשים לתוך העבר והעתיד. יש בה גיבורים, עלילה ודמויות בעלות אופי ומורכבות פנימית. התהליך כולו הוא שאילת שאלות, כשאת השאלות הכי פרקטיות אני שומרת לסוף: האם אני פנויה לטפל ברעיון החדש? האם יש סיכוי שיביא לי רווח כלכלי? יחד עם זאת מומלץ לגונן על רעיונות מפני הפרקטיקה במערומיה, מפני שהיא עלולה לייבש אותם טרם זמנם.

ההגשמה

אם רעיון עבר בהצלחה את התחקיר הנוקב (ורק מיעוטם עובר), אני פותחת לכבודו בקבוק שמפניה מטאפורי. בשעה טובה, רעיון! עברת את המבחנים ונבחרת לתת ביטוי לכישרון היצירתי שלי. אתה עומד להיות ספר.

ד"ר רות קלדרון

מייסדת בתי המדרש אלול ועלמא, חוקרת תלמוד ואגדה, חברת כנסת לשעבר

מי את?

לומדת תורה במובן הרחב והעמוק שלה ומנסה לתרגם אותה לתוך התרבות הישראלית.

הולדת הרעיון

המוסד הראשון שהקמתי היה אלול, שם התחילה ההתחדשות היהודית. זה התחיל מצורך שלי שלא היה לו מענה – לא מצאתי מקום ללמוד את הקנון היהודי באופן שמכבד את דרך החיים שלי. התלהבתי מהפדגוגיה של בית מדרש. עלמא קם שש שנים מאוחר יותר, לאור החזון שילמדו יחד שליש אמנים יוצרים, שליש אקדמאים ושליש תלמידי בית מדרש. זה שילוב של דיוק אקדמי, יצירתיות וגם לימוד מסורתי ואישי.
אז כמו תמיד, זה מתחיל בחזון, בתמונה רעיונית, וזה ממשיך באנשים, בשותפים לדרך. הדרך עצמה הייתה נעימה מאוד. ההרגשה הייתה לא רק של מטרה, אלא שאת חיה בתהליך של בנייה. יש בזה הרגשה של היריון, שמשהו נכנס בך והוא גדל ואת כבר עובדת אצלו. מרגע שהתמסרת לזה, את תעשי הכול.

ההגשמה

יש לי חבר, יהודה הראל, חתן פרס ישראל השנה, שאומר שכדי לממש משהו קטן, צריך לחלום בגדול. אני חלמתי על שינוי המערכת האקדמית ויצא לי בית לתרבות עברית. אז אני מרגישה שיש לעלמא השפעה גם על האוניברסיטאות, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. שלא כמו הרבה יצירות אחרות, כמו שיר או ספר, עלמא היא תוצר חי שממשיך להתחולל ולהשתנות גם אחרי שהגיח לאוויר העולם.

צילום: דני מיכליס

חיים באר

סופר

מי אתה?

אני לא פעם עסוק בשאלה הזו. מבחינתי הדבר הכי משמעותי הוא לא הסופר שבי, אלא האבא שאני והיום גם הסבא שאני.

הולדת הרעיון

אילו היינו יודעים איפה עוברת הנקודה שבה משהו שמעופף נקלט, החיים שלנו היו קלים יותר ויצירתיים יותר. הרי בראש מתרוצצים בלי סוף רעיונות ומחשבות. איפה מתרחש החיבור? זה כמעט כמו מעשה אהבה שמסתיים בהיריון. מיליוני זרעונים רצים אל עבר הביצית ורק אחד זוכה. זו החד פעמיות של הדבר הזה, הפלא. ש"י עגנון אמר פעם: ספר שסיפרת עליו לא ייכתב לעולם. אז אולי אחד הדברים הנחוצים הוא שתיקה. אימא שלי הייתה אומרת: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ספר הרי לא נולד בבת אחת. איפה מתרחשים הפיתולים? בתוכנו יש מגנט שמושך אליו את הפריטים הרלוונטיים. כשאני כותב על הגיבור שהוא הסיר את הכובע, אני אשאל את עצמי איזה כובע הוא חובש, מה מתאים לו לחבוש. ככה אני מעצב אותו. ההכרעות הן לאורך כל הספר. אני לא מודע לכל התהליכים, וגם על אלה שאני מודע להם אין לי שליטה.

ההגשמה

כשאני מסיים לכתוב ספר, אני הרבה פעמים יכול להתחרט על חלק מהדברים שכתבתי, אבל מהרגע שהספר יצא לאור הוא כבר לא שלי. אין לי יותר שליטה עליו.

צילום: דנה אלמגור
צילום: דנה אלמגור

עדי קיסר

משוררת ישראלית,
מייסדת תנועת ערס פואטיקה

מי את?

אני ירושלמית במקור אבל אוהבת ערים של ים, שתמיד יש בהן אופק פתוח ורוח אחרת. כתיבה הייתה בי תמיד, כי הטקסט תמיד משך אותי, מאז שאני זוכרת את עצמי; בשירים, בספרים, על שקית של חטיף או בדיבור יומיומי של אנשים. אני חייבת לחיות בתוך תנועה, לשוטט, לטייל, לראות דברים בעיניים חדשות, בפרספקטיבה אחרת. אני אוהבת בגדים ואסתטיקה, ואת השפה הזו שאפשר ליצור במרחב, את הדרמה. מוזיקה קריטית לקיום שלי. הבת שלי סימון היא אהבת חיי, ומאז שאני אימא שלה הרבה דלתות נפתחו בי.

הולדת הרעיון

רעיונות לכתיבה מגיעים אצלי מכל מיני מקומות. זה יכול להיות קשור במישהו שראיתי ברחוב, במשהו שחשבתי עליו, בפרצוף שמישהו עשה, בתחושה שעלתה בי או במוזיקה ששמעתי. הקצה הזה מסתובב בי, ואז אני מתחילה לגלגל אותו בתוכי, עושה איתו דרך. קודם אני כותבת לעצמי מילים או משפטים. לפעמים הם מתרחבים והופכים לשיר שנכתב ברגע אחד, ולפעמים זה טקסט שאני הולכת וחוזרת אליו עד שהוא מוכן. לפעמים הרעיון זורם ומחליק בקלות ליצירה שהוא צריך להיות ולפעמים אני צריכה לפצח את זה, לשחק איתו, לשאול שאלות.

ההגשמה

אני אוהבת את האופן שבו הרעיונות והיצירות משקפים כל מיני צדדים של הנפש ואת המורכבות שלה ואת הדיאלוג התמידי בין הנשמה שלי לעולם החיצוני, למציאות. אבל הגרעין חייב להיות משהו שמגיע עמוק ממני, מהליבה, מהמהות שלי.   

מאיה כהן לוי

אמנית

מי את?

מנסה לברר את המהות שלי כאדם, לבחון לעומק את התפקיד שלי בעולם.

שורשים ||, 2001; צילום: אבי חי

הולדת הרעיון

בעצם כשמשהו מתגלם לתוך צורה, הוא עובר ממצב היולי שמכיל בתוכו דימוי, מצב נפש, הלך רוח, תפיסת עולם. המעבר שלו לצורה או לדימוי עלום, לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע. אני חושבת שכן צריך לעבוד על הכוונות ולהכשיר את הקרקע – לחפש, להקשיב לעצמך ולחוץ וליצור תנאים כדי שמשהו יקרה. העניין הוא בסופו של דבר לעבוד ותוך כדי עבודה לשמור על ערנות לתהליך. המון דברים מתגלים במהלך העבודה.
לא מומלץ כל כך לבוא לתוך האמנות עם רעיון מוכן. אמן אמור לשמש צינור למשהו יותר עמוק שצריך להתגלות. זה החלק היצירתי. לכן התפקיד שלי הוא לייצר תנאים כדי לאפשר לדברים לצאת.

ההגשמה

מבחינתי אמנות היא לא ליצור את הרעיון שלי, אלא להכשיר את הקרקע ליצירתו.

אלכס ליבק

צלם

מי אתה?

Flaneur היא מילה בצרפתית שהמציא המשורר הצרפתי בודלייר. פירושה הרחב הוא אדם שמשוטט ומתבונן בחיים.

הולדת הרעיון

אני אעביר את זה בסיפור: אני כל הזמן חושב על הצילום, אפילו בחלומות. לפני מספר שנים עברתי להתגורר בערבה והסתובבתי קצת באזור. אם בדרך כלל אני מצלם סיטואציות אנושיות, עכשיו התחלתי להסתכל גם על הנוף. גיליתי שיש המון עצי שיטה סביבי והתחלתי להתבונן בהם. ראיתי בהם המון דמויות ודימויים – ריאליסטיים, מיתולוגיים, דמיוניים. במשך חודשיים כמעט כל יום יצאתי לשטח, חיפשתי, צילמתי, ולאט לאט התגבש הרעיון לעשות עם זה משהו. העניין עם יצירתיות היא שבירת התבנית שאנחנו רגילים להתבונן דרכה, להעביר לצופה את מה שאני רואה. התהליך הוא שאני מצלם, מדפיס, תולה, אחרי יומיים שלושה מסתכל עליהם שוב, חלק זורק, יוצא שוב לצלם.

ההגשמה

הרעיון עדיין בתהליך של התגבשות. הכיוון הוא תערוכה, והמימוש תלוי רק בי. ברור לי שככל שאמתין עם זה יותר, כך אאבד את הביטחון יותר. יש נקודה בזמן שצריך לעצור את זה. אחרת זו מערבולת.

גלי ארבל

גלי ארבל

הקודם

יצירתיות או לא להיות

הבא

התחלה, אמצע וסוף – חלק ב'

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן