לא נחה על הזרים

יש לה דחף ללכת לפני המחנה, למתוח את גבולות העיסוק ברפואה ולצעוד בשבילים לא מסומנים. אין בה פחד להיפגש עם מטופליה על קו התפר שבין החיים למוות. את סיפוריהם המרתקים של מפגשים אלה כינסה ד"ר דפנה מיתר בספרה החדש על סף החיים

לפני יותר מ-20 שנה פגשתי את ד"ר דפנה מיתר בפעם הראשונה. ישבנו בהוספיס הילדים החדש בתל  השומר שאותו הקימה וניהלה ודיברנו על החיים ועל המוות (האמת שבעיקר על המוות). מיתר דיברה בלהט על כך שהרפואה ובהתאם גם הרופאים רואים במוות כישלון, ולכן הם מעדיפים לא להתעסק איתו. היא, לעומת זאת, בחרה להישיר אליו מבט. היא רופאה שעוסקת גם ברפואה פליאטיבית, וזה אומר שתפקידה הוא לא רק לנסות להביא להבראה, אלא גם, במקרים שבהם המחלה סופנית, לקבל את המוות הבלתי נמנע ולהתמסר להקלה ככל האפשר על החולה ועל משפחתו. היא אמרה אז שחשוב ללוות את האדם בדרכו האחרונה וליצור למענו את הסביבה התומכת ביותר שתכיל את מסע הפרידה שלו מהעולם. זה היה מהפכני בזמנו. היה במיתר משהו קסום ומרגיע. תוך כדי שיחה איתה חשתי איך יד נעלמה נוגעת לי בפחדים הכי עמוקים, ומלטפת אותם ברכות. חזרתי מהשיחה איתה מוקסמת. עוד לפני שגמרתי לכתוב את הכתבה, אמרתי לעורכת שלי אז, שביום שבו יתדפק המוות על דלתי, הייתי רוצה שתהיה זו ד"ר מיתר שתחזיק לי את היד לפני שאני פותחת לו את הדלת ועוברת לעולם שכולו לא ידוע. מאז זרמו הרבה מים באוקיינוס האטלנטי, שלצידו בניתי את ביתי. ד"ר מיתר המשיכה את המסע שלה. היו רגעים רבים במסע שלי, האישי והמקצועי (בינתיים למדתי פסיכולוגיה והתחלתי לטפל), שבהם נזכרתי בה ותהיתי מה עלה בגורלה, אם היא עדיין הד"ר דוליטל של הנוטים למות. ואז קיבלתי טלפון מהעורכת (שעשתה סיבוב וחזרה בשנה האחרונה לערוך את המגזין המחודש). "מה דעתך לסגור מעגל ולראיין את דפנה מיתר?" היא שאלה. זאת הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה, אפילו עם יד שבורה, ובמיוחד כשהכול נמצא במרחק שיחת סקייפ. עוד לפני שסיימנו את השיחה, הגיע אליי אימייל עם כתב היד של ספרה השני של מיתר, על סף החיים (קדם לו ספר הילדים מלח על השפתיים). קראתי אותו ברצף ובשקיקה. הגיבורים שבסיפורה של מיתר הם מטופליה, שבישורת האחרונה של חייהם אפשרו לנו להציץ לעתיד שאותו אנחנו כה טורחים להדחיק. הדבר המרתק הוא שמדובר אמנם בסיפורים אישיים, אבל בעצם כל אחד נושא בתוכו ספר כזה של קרובי משפחה וחברים, שניצבו לפני מסע כזה. יש משהו שוויוני בהתמודדות עם מצבים מאיימים. הם נוגעים בכולם ללא הבדל דת, מין, גזע, גיל או מצב סוציו-אקונומי. את הפסיפס הזה שעל סף החיים, שמאפשר לפגוש את איום המוות, מתעדת מיתר בסיפוריה. בהקדמה שבמקום ההקדמה לספר היא מספרת על פגישה עם הרופא שטיפל באחיה אחרי שאיבד את קרסול רגלו השמאלית. היא מתארת רופא מנותק וקר. הרופא המטפל והצוות שסביבו לא החזיקו לאחיה או לבני המשפחה המבולבלים את היד, לא הציעו דרך להקל את הכאב ולא העלו בדעתם שגם בנסיבות האלה ניתן ללוות את מסע הריפוי. בהמשך היא כותבת: "מאז חלפו כמעט ארבעה עשורים. אני בחרתי ללמוד, להתפתח ולהתמסר לאמנות הרפואה, תוך יצירה מתמדת של מרחבים מאפשרי ריפוי. עם כל מטופל אני נכונה לצאת למסע חדש. אני מציעה את עצמי כבת לוויה, כמסייעת בַּתכנון ובבחירת היעד והציוד הדרוש, כנושאת בחלק מעול האחריות בהתרעה מפני סכנות, בבחינת חלופות בכל רגע נתון, כהוויה מכילה. אין מסע אחד דומה לאחר. המסע של כל משתתף, גם שלי, הוא אישי וחד פעמי.

כל מפגש מתחיל באי-ידיעה ובמודעות אליה. ובה בעת הוא מתחיל בהתכוונות רבה לסייע ולאפשר. הקשב וההסכמה הפנימית להיות למען הזולת מאפשרים את התהוותו ואת היותו של מצב דברים חדש. הנוכחות השלמה עם האחר, תוך הצטמצמות מכוונת והקשבה פתוחה, מאפשרת לו לבחון את דרכו ולהגיע להחלטות מיטביות בנוגע לעצמו."

מיתר מציגה גישה שונה לרפואה, תפיסה אחרת של המוות,
ובעיקר ההכרה שהתמודדות עם מחלה היא תהליך מאפשר.
המוות לתפיסתה הוא נקודה בזמן;
העיקר הוא החיים ומה שאפשר לעשות איתם, לא בצל המוות, אלא בזכותו

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, ועוד לפני שמחיתי דמעה אחרונה, הרמתי טלפון למיתר. בחינניות אין קץ, אמרתי לה: "התקשרתי כדי שנדבר על המוות." הזכרתי לה נשכחות מלפני 20 שנה. אומרים שאנחנו לא זוכרים מה אמר לנו בן השיח שלנו, אלא איזה רגש עוררה אצלנו השיחה איתו. אבל אני זכרתי היטב את גם את התוכן וגם את תחושת הניצחון הלא ברורה שחשתי כשיצאתי מההוספיס. היה משהו בשיחה ההיא, שעסקה במוות, שחיזק בי את תחושת החיות.

להיות שם

כבר בתחילת השיחה מבהירה מיתר שהזמן שעבר נתן בה סימנים. "תראי," היא אומרת, "המקום שאני נמצאת בו היום והמקום שהייתי בו אז כשנפגשנו הוא לא אותו מקום. אמנם בגדול תפיסת העולם שלי לא השתנתה, אבל מה שאני עושה והדרך שבה אני עושה את זה היא אחרת." מכיוון שאני לא חיה בארץ כבר הרבה שנים, מיתר לוקחת על עצמה להסביר לי מה נשתנה. בהמשך עוד יהיו לי הרבה קושיות. מיתר מסבירה שהתחום הפליאטיבי התפתח מאוד. ב-2006, מספר שנים אחרי המפגש שלי איתה, חוקק "חוק החולה הנוטה למות", המחייב את כל קופות החולים להעניק לחולים שירותים פליאטיביים. מלבד זאת הנהיגו הוספיס בית ומאפשרים לאנשים לבחור אם הם מעדיפים אותו על פני הוספיס באשפוז. מיתר רואה בכך התקדמות, אבל היא עצמה כבר התקדמה הלאה. היא מדברת על הדרך שבה אנשים מתמודדים עם מחלות מורכבות וקשות, שלהם או של קרוביהם, דרך שאותה היא רואה כמסע שבו היא משמשת כמלווה ומאפשרת: "המסע הזה עם המטופלים שהוא לא חד פעמי הוא לא רק לתת תרופות ולפתור את הבעיה. הוא לעמוד במקום הזה, שאני קוראת לו על הסף, ולהיות; להיות שם, ולראות מה אולי מתאפשר, מה האדם רוצה. דרך השהות הזאת אני מגיעה עם אנשים למקומות מרתקים, והם עושים תהליכים מדהימים." אחד המסעות אלה הפך לנובלה מודעת (הפרק המרכזי בספר), שאותה כתבה מיתר בגוף ראשון. כשקראתי אותה, חשבתי שמדובר במיתר ובמסע הפרטי שלה עם מחלת הסרטן; חשבתי על צחוק הגורל שהפך אותה ממטפלת למטופלת. תוך כדי קריאה הבנתי שזה תיאור מסע של מטופלת שאיתה עבדה במשך שבע שנים. "לא סתם כתבתי את הסיפור הזה בגוף ראשון," אומרת מיתר. "התהליך המשותף דורש הוויה מלאה. זה שיא האמפתיה, הנדרשת בעיני מכל מטפל, להיכנס לנעליים של מישהי. אני הייתי איתה לכל אורך הדרך, הייתי חלק מהמסע שלה, ליוויתי אותה צעד אחר צעד. בכתיבה הלכתי עוד צעד אחד והייתי היא." אף שהשיחה עם מיתר לא מותירה הרבה מקום לציניות, בכל זאת היה רגע שלא הצלחתי לדכא, שבו עלתה בי המחשבה שהיא חכמה על מתים. הרי אף אחד מגיבורי הסיפורים שלה לא יכול לטעון שלא כך קרו הדברים. מיתר לא משאירה לי הרבה זמן לשקוע בהרהורים על מה היו אומרים המתים, אילו שמעו מה נאמר עליהם אחרי מותם. היא חוזרת לתפיסת עולמה את הרפואה בכלל ואת הרפואה הפליאטיבית בפרט. מיתר היא מומחית בעלת שם בתחום, אבל מה שהיא עושה עכשיו נוגע לתפיסתי הרבה יותר לתחום שלי מאשר לתחומים המוגדרים היטב של הרפואה. מיתר למעשה משתמשת באירועים של התמודדות עם מחלה קשה כטריגר לעבודה פסיכולוגית-רוחנית. אני מנסה למחות ולהגן על גבולות המקצוע שלי (אף שאין חשש; לרוב הרופאים שפגשתי אין, לצערי, עניין בהיבט הפסיכולוגי). מתברר שהרמת הגבה שלי בנוגע לתפיסתה של מיתר את תפקידה כרופאה אינה נחלתי הבלבדית. בספר היא מספרת שגם תלמידיה, סטודנטים לרפואה, שואלים שוב ושוב, אם זו לא עבודה של עובדת סוציאלית. על כך היא עונה להם ולנו הקוראים, ש"הקשבה מכילה היא מיומנות חיונית בכל מקצוע טיפולי. אי אפשר לרפא בלעדיה. עבודה בצוות רב מקצועי היא הכרח במערכות גדולות שמבקשות לשרת אנשים רבים, ויש בה יתרונות רבים, כולל חלוקת זמן יעילה. ודאי שעובדת סוציאלית הייתה יכולה לנהל חלק מהשיחה עם טליה". ואז מגיע "אבל" שמסביר את תפיסת העולם של מיתר וגם את תחושת השליחות. מיתר פוגשת את טליה (גיבורת הסיפור הראשון), ליד מיטתו של בן זוגה, רגע לפני שהוא עומד לעזוב את העולם. טליה ניצבת מול אובדנו של אהובה שהיה לה לאורך 25 שנה חבר, אח, אבא, בן. היא משתפת את מיתר בקיצור תולדות יחסיהם. הוא ערבי, אחיו הבכור בכלא, האח הצעיר סכיזופרן, ועכשיו אין לה מושג מאיפה תשיג כסף להלוויה, וגם הצוות הרפואי מסרב לתת לה לעיין בתיק הרפואי. מיתר מסבירה שברור שעובדת סוציאלית הייתה יכולה לנהל את השיחה הזאת עם טליה ולהעביר את תמצית המידע לרופא המטפל, וזה בתורו היה מעביר לטליה את המידע הרפואי, אבל "סביר שלא היה יודע שהם נפגשו בראש השטן, ולא שהוא לימד אותה אנגלית, צרפתית, איטלקית; לא איך היא מיהרה לרחוץ אותו, כשאמר לה שהוא מסריח. הוא גם לא היה רואה את הלחלוחית בעיניה ושומע את רעד קולה. האם אין כל אלה נחוצים, כדי שטליה תוכל לבטוח בכך שהמידע שנמסר לה אמין ומדויק? להרגיש שהיא עשתה כל שניתן כדי להציל את הגבר שהיה כל עולמה? לדעת שמת בדיוק כפי שחי?"

כולי אוזן

אני חושבת על המטופלים שלי, על עצמי. האם הייתי רוצה שהרופא שמטפל במטופליי ידע על חיי המשפחה שלהם, על הפחדים, החרטות, התקוות? האם זה היה משנה את אופי הטיפול? האם לרופאים יש כלים וזמן להכיל את כל המידע הזה? בשונה ממיתר אין לי תשובות חד משמעיות. אני מבינה את מורכבות המערכת הרפואית ואת מגבלותיה. מיתר מתארת את המפגש הראשון שלה עם מטופל. זה סוג של מפגש רפואי שלא רק שלא חוויתי, לא שמעתי על כזה; המטופלים שלי בכלל לא יכולים לחלום על מפגש מהסוג הזה; כי לרופא המטפל בהם מוקצבות 20 דקות לפגישה. "כשמטופל בא אליי," היא מספרת, "אני אומרת 'אני כולי אוזן', ובדרך כלל כשעה אני שותקת, ורק המטופל מדבר. פגישה ראשונה שלי עם מטופל או משפחה נמשכת כשלוש שעות, שבמהלכן אני מקשיבה רוב הזמן. זאת אומרת אני חייבת את הזמן לשָהות עם מטופל. אני חייבת את הזמן להכיר אותו לעומק, כי בַּיחד אני מחפשת רמזים. את מבינה, בשיח שלנו אני מסתכלת, הכול קיים בחדר; מה שהוא אומר, איך שהוא אומר, המילים שהוא משתמש, הטון, שפת הגוף, העיניים, הדמעות. אני גם אומרת את זה למטופלים מראש. אין שני מטופלים שהדרך שאני עוברת איתם היא זהה. אני חייבת להתאים את עצמי למטופל. וזה כבר, את מבינה, זו הגישה הטיפולית שלי."

מיתר מכבדת את מקומם של אנשי מקצוע אחרים כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומלווים רוחניים. היא עצמה תרמה רבות לקידום תחום הליווי הרוחני בישראל. היא מסבירה בטון חף מכל נימה של התנצלות: "אני מאפשרת לאנשים שמעוניינים לעבור תהליך את המקום לעשות את זה. אם אני קולטת שיש להם מצוקות שמחייבות התערבות של אנשי מקצוע אחרים, אני ממליצה לפנות אליהם, ואני נמצאת בקשר איתם כדי לראות את התמונה הרחבה. תפיסת העולם שלי והתפיסה המקצועית היא שהכול חייב להיות בחדר של הרופא, כי רק ככה זה מאפשר לאדם השלם להיות נוכח. אני לא מכתיבה את התהליך רק מאפשרת." רציתי להגיד לה שגם אני לא מכתיבה אלא רק מאפשרת, אבל אני מבינה את מה שהיא אומרת, והאמת היא שעולם הרפואה היה מתקדם עשרות שנות אור, אילו רוב הרופאים היו מאמצים את התפיסה הזאת. אבל למיתר יש הרגל להיות מחוץ למיינסטרים; מבחוץ זה נראה כמו אלרגיה לכל מה שהוא שגרתי. מיתר מוחה בתוקף. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. כשהיא הביאה לארץ את בשורת הרפואה הפליאטיבית, היא הייתה שונה. כיום הרפואה הזאת היא חלק מהמיינסטרים, ומיתר כבר המשיכה הלאה. "לגישה שלי היום אין ממש קשר לרפואה פליאטיבית," היא אומרת על התחום שהעלתה ארצה. "הרפואה הפליאטיבית באה מהמילה palliate, להקל, והרפואה הפליאטיבית במקור נועדה להתייחס לסימפטומים של מחלות קשות ולהקל אותן. אני לקחתי את זה למקום אחר. אני עושה משהו אינטגרטיבי הוליסטי, מאוד קשוב, עם דגש רוחני ברמה של הצורך להתבונן לעומק במה שנכון לאדם."

מיתר חלוצה בתחום שהרפואה הקונבנציונאלית לא נוגעת בו. היא מדברת על תהליכים רפואיים במונחים פסיכולוגיים, ואז היא עוד מוסיפה להם ממד רוחני. הצורך לפרוץ דרך, לבדוק מה עוד אפשר מאפיין את הקריירה שלה. בשלב הזה היא משחררת עוד פרט מהאוטוביוגרפיה שלה. ב-15 השנה האחרונות היא ניהלה את החוג לחינוך רפואי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. היא אמרה שהיא רואה ייעוד בללמד רופאים להקשיב ולהיות "רפלקטיביים": "רופא לא יכול שלא להיות רפלקטיבי; רופא חייב להבין לעומק את עצמו, את העולם שממנו בא המטופל, את הפערים ואת האופן שבו הם משפיעים על הבחירות שלו ושל האחר." בספר היא כותבת: "ככל שההיכרות עם המטופלים – עם רובדי חייהם השונים, עם מערכות היחסים שלהם, עם האופן שבו הם מקבלים החלטות – ממושכת יותר, גדלה לאין ערוך היכולת שלי לנהל שיח מקדֵם, שיאפשר להם לבחור מתוך בחינה רחבה ומעמיקה של אלטרנטיבות. אז גם אני יכולה לשים את עצמי ביתר קלות במקומם, ומשם להבין, לחוש ולקבל את ההתלבטויות שלהם וליזום תשובות לשאלות שלא נשאלו."

בכתיבתה מנפצת מיתר לא מעט מוסכמות. היא מציגה גישה שונה לרפואה, תפיסה אחרת של המוות, ובעיקר ההכרה שהתמודדות עם מחלה היא תהליך מאפשר. המוות לתפיסתה הוא נקודה בזמן; העיקר הוא החיים ומה שאפשר לעשות איתם, לא בצל המוות, אלא בזכותו. "מה שחשוב לי," היא אומרת, "זה המסע הזה, המסע עם המטופלים שהוא לא חד פעמי, הוא לא רק לתת תרופות ולפתור את הבעיה; הוא לעמוד במקום הזה, שאני קוראת לו על הסף." היא גם קוראת תיגר על תפיסת הרופא כְזה שיודע, זה שיש לו תשובות, זה שאחראי על תהליך הריפוי. היא חושפת את מאחורי הקלעים של עולמה כרופאה, כאישה, כמלווה, ובאותה הזדמנות גם נוגסת במיתוס נוסף, זה של הרופא כאחראי לריפוי. "אני לא זו שמרפאה ברמה האקטיבית הישירה; אני במקרה הטוב מאפשרת לאדם לעבור תהליך של ריפוי," היא מסבירה באמירה שהייתה מתקבלת במחיאות כפיים סוערות בכל פסטיבל ניו אייג'י, אבל חושפת תפיסה מקובלת הרבה פחות במסדרונות הרפואה הקונבנציונלית. היא מדברת על חיפוש משותף של דרך לריפוי, על הצורך למצוא משמעות ולהלך בעדינות בשדה מוקשים שבו מסתתרים המחסומים לריפוי.

עם כל מטופל אני נכונה לצאת למסע חדש.
אני מציעה את עצמי כבת לוויה, כמסייעת בַּתכנון ובבחירת היעד והציוד הדרוש,
כנושאת בחלק מעול האחריות בהתרעה מפני סכנות,
בבחינת חלופות בכל רגע נתון, כהוויה מכילה

תמריץ לתיקון

באורח בלתי נמנע העיסוק באיום של מוות מעלה את השאלה של "להיות או לא להיות" כבחירה. מיתר לא מתחמקת מהסוגיה הזאת. היא מתייחסת אליה בהרחבה, ואומרת בין היתר שהבחירה היא אם להשתמש באיום המוות כתמריץ לתיקון ולתהליך פנימי אם לאו. היא רואה את תפקידה כמאפשרת למטופליה לעבור תהליך של הבנה, התחברות וקבלה, אבל היא גם מקבלת את זה שיש אנשים שלא מסוגלים ולא רוצים לעשות תהליך. "אני עדיין איתם במקומות שלהם." שאלה אחרת שהיא נדרשת אליה במפגש עם מטופלים נוגעת לרצונם לסיים את חייהם, כלומר להתאבד. לי יש הרגל לעבור לדום כשמטופל מעלה אופציה של התאבדות. המערכת שאני עובדת בה מאפשרת לי מנעד צר מאוד של אפשרויות: כשמטופל מצהיר שהוא רוצה למות, הצהרה כזאת יכולה להיגמר באשפוז בכפייה. המערכת המקובלת אימצה את קדושת החיים כערך עליון (יש כאלה שיתהו אם אכן זה כך, אבל לא זה המקום לדון בשאלה המרתקת הזאת). מיתר, לעומת זאת, רואה את הבחירה והקבלה כערך. אף שהיא מעדיפה לחלוטין, גם מתוך ראייה כוללת של מסע הנשמה, שמטופליה יעברו בתקופת חייהם האחרונה תהליך פנימי עמוק, היא מכבדת את רצונם של אלה שאין להם עניין בכך. באותו אופן היא מתמודדת עם מטופלים שאינם מעוניינים להמשיך לחיות. מטופל כזה הוא עמנואל, שרצה למות, ונאלץ להתמודד עם האכזבה, כשהבין שמיתר לא יכולה לעזור לו, אלא רק להקל את סבלו. הוא עבר להוספיס וקיבל בהכנעה את הפשרה של אי הארכת החיים. בפרק ההרהורים מיתר כותבת בגלוי שבשלב כלשהו של התמודדות עם מחלה קשה מביעים מטופלים רבים את רצונם לשים קץ לחייהם, שנחווים בעיניהם כסבל מיותר. היא מדגישה שחלק מהמצוקה הוא הקושי לדבר על המוות. אצל עמנואל, טייס בעברו, היכולת לדבר ישירות על המוות הביאה הקלה גדולה. אחד הגורמים כבדי המשקל בסיפוריה של מיתר הוא החשיבות שהיא מייחסת ליחסים בין אישיים, בחיים עצמם וגם לקראת סיומם. כשהיא מתייחסת לעמנואל, אבל זה נשמע נכון למטופליה כולם, היא כותבת: "ליחסים בינינו אני מביאה, קודם כול, את אהבת האדם שבי ורק אחר כך את הידע הרפואי. ללא הידע הרפואי, מלכתחילה לא היו נרקמים היחסים, והוא נחוץ בכל רגע בליווי מטופל, אבל היחסים – שאינם כפופים למצוות עשה ואל תעשה או להגדרות תפקיד – הם אלה המאפשרים לי להתמיד בעשייה מתוך הנאה ולמטופלים להגשים את משאלותיהם."

העבודה של מיתר וגם הספר שכתבה נראים לכאורה כדיאלוג עם המוות, אבל למעשה זהו דיאלוג עם החיים, והוא עוסק ביחסים, במשמעות ובעוצמת האפשרות לשוחח בכנות על המוות. מתברר שכשמסתכלים למוות בעיניים, החיים הם אלה שמסתכלים עלינו בחזרה.

>>> לקריאת הפרק מלך האריות מתוך הספר על סף החיים

תמי לוביץ'

תמי לוביץ‘, ד“ר לפסיכולוגיה המתגוררת באלסקה, עוסקת בפיתוח כלים המשלבים תובנות פסיכולוגיות בחיי היומיום. היא גם מתמחה באינטגרציה של פסיכולוגיה בטיפול רפואי. בכל חודש היא תוסיף בטור שלה עוד פרט על חיי המסתורין בסוף העולם.

הקודם

מלך האריות

הבא

בין הזמנים

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן