להרגיש בבית

מה זה אומר להרגיש בבית? איך אפשר לגרום לפרטים, לחברות, לארצות ולעולם כולו להרגיש בבית? תומס הובל, מורה רוחני, חקר לא מעט שאלות אלה. השנה אף יוקדש להן הפסטיבל הבינלאומי השנתי שהוא עורך. הנה מה שלמדנו על הסוגיה בראיון שערכנו איתו

על תומס הובל (Thomas Huebl) שמעתי לראשונה לפני כ-12 שנה: מורה רוחני צעיר וכריזמטי שכוכבו דרך בשמי הרוחניות החדשה, זו המשלבת תובנות מיסטיות מהעבר עם תורות אבולוציוניות של זמננו על בסיס החוויה הרוחנית שמתעלה מעבר לזמן. סיפרו שלאחר ארבע או חמש שנות לימודי רפואה בווינה, עיר הולדתו, הוא חש קריאה פנימית חזקה להקדיש את עצמו למדיטציה ולמסע פנימי. לאחר ארבע שנים של תרגול אינטנסיבי "נפתחה" תודעתו, והוא החל לעסוק בריפוי ובהוראה.

להבדיל ממיסטיקנים הפורשים מהעולם כדי להתבודד, הובל מגדיר את עצמו כ"מיסטיקן בשוּק". את התורה שלו הוא מכנה "מדע פנימי" ומחפש להעשיר אותה, הן בחוכמת המסורות המיסטיות של העבר והן בתובנות המדע המודרני.

לפני כעשור פגשתי אותו לראשונה בבית קפה תל אביבי. הוא וזוגתו, האמנית הישראלית יהודית סספורטס, בדיוק העתיקו את מגוריהם מברלין לתל אביב. כאן הוא חי מאז, כשהוא מבלה כשליש מזמנו בבית, ושני שלישים בהוראה ובהנחיית סדנאות ברחבי העולם. הוא פעיל בעיקר באירופה ובארצות הברית, אבל מדי פעם נוסע גם לדרום אמריקה ולסין. בקורסים המקוונים שלו משתתפים אנשים מכל העולם. מדי קיץ הוא עורך פסטיבל בינלאומי שאותו הוא מכנה "פסטיבל חגיגת החיים"; השנה הוא ייערך בגרמניה.

לאור השימוש הרווח במושג "בית" ובמושגים המשיקים אליו (כגון "מולדת"), בעיקר בקרב חוגי הימין הפוליטי, החל הובל להתעמק בו לקראת הפסטיבל הקרוב. מן הסתם מצביעה הפופולריות שלו על הכמיהה הבסיסית "להרגיש בבית" ועל הקושי להרוות אותה. אבל מה בדיוק זה אומר להרגיש בבית? איך אפשר לגרום לפרטים, לחברות, לארצות ולעולם כולו להרגיש בבית? את פסטיבל חגיגת החיים השנה מקדיש הובל לחקירה הזו. שוחחנו על כך בטלפון. להלן קטעים משיחתנו.

רגע לפני מפגש עם קהל. צילום: Dasha Gaian Photography
רגע לפני מפגש עם קהל. צילום: Dasha Gaian Photography

תומס, מה אומר לך "בית"?
המונח "בית" מתאר רבדים רבים של חוויה ומשמעות: ברמה האישית, ברמה הקולקטיבית וברמה הרוחנית, הטרנספרסונלית.

הרמה הראשונה היא הרמה האישית: באיזו מידה אנחנו חשים בבית בתוך עצמנו? האם תהליך ההתקשרות שלנו עם הורינו בילדותנו יצר את התחושה הבסיסית של בית? האם הרגשנו שייכים לבית שגדלנו בו? תחושת הביטחון במערכת היחסים במשפחה היא הגורם החשוב ביותר ביכולתנו לחוש בבית בתוך עצמנו. מהרגע שאדם מטמיע אותה, היא בדרך כלל מלווה אותו לאורך כל חייו, אלא אם כן קורה אירוע קיצוני. התחושה הזאת מאפשרת להרגיש ש"אני יכול להרפות אל תוכי. אני יכול לתת אמון באופן שבו חיי מתפתחים. אני יכול ליצור מערכות יחסים בעלות משמעות, אני חש מעוגן בגוף שלי. ההיבטים של חופש (סקרנות ואומץ) ואינטימיות (היכולת ליצור יחסים עמוקים ומלאי משמעות) מצויים אצלי באיזון בריא, כך שאני מרגיש בטוח להיכנס להקשרים חדשים, לחקור דברים חדשים, לנקוט צעדים חדשים".

למצבם הפנימי של ההורים, למידה שההורים חשים בבית, בטוחים בתוך עצמם, יש השפעה רבה על תחושת הבית של הילד. האם ההורים יכולים להעניק לילדם ביטחון, הזנה רגשית ויחסים בריאים לאורך זמן? האם הורה יכול לשדר לילדו ש"אני רואה אותך, מכיר בכישרונות שלך ותומך ברצון שלך לפתח אותם. אני שם לב למי שאתה הופך להיות, גם אם זה אומר שתהיה שונה קצת או הרבה ממני".

זהו האידיאל, אבל לעיתים קרובות התהליך המורכב והמתוחכם הזה נפגע. אם הפגיעה חמורה, ההשלכות שלה עלולות להיות מרחיקות לכת: נֶתֶק (דיסוציאציה), בידוד, פעילות יתר, קהות רגשית, אדישות או עוררות יתר.

מה גורם לפגיעה כזו?
הסיבה העיקרית היא טראומה; טראומה שעברה אלינו בירושה ממשפחתנו, טראומה קשה שחווינו בעצמנו בגלל התעללות או אלימות או טראומה שעברה הקהילה שאנו חיים בה או העם שלנו. טראומה משבשת את תפקוד מערכת העצבים, ואנחנו חווים את השיבוש הזה כקשיים וכבעיות בחיי היומיום. כשאנחנו חשים מתוחים או אדישים או קהים או סימפטומים אחרים בחיינו, ייתכן שזה נובע מטראומות שיושבות ברבדים שונים. אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים להגיב לחיים במלוא הפוטנציאל שלנו, שיש פער בין התחושה שלנו את עצמנו לבין היכולת שלנו לבטא את הכישורים שלנו בחיי היומיום. הפער הזה מעורר מתח.

היום אין בעולם פינה שחפה מטראומה. אם רובנו טראומה מהלכת, איך ניצור תחושה של בית, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית?
קודם כול חשוב שנראה את תגובת הטראומה בתוכנו, וגם את השלכותיה, לא כשמשהו שלילי. זהו תהליך אינטליגנטי וטרנספרסונלי שהתפתח במשך אלפי שנים שבהן האנושות חוותה טראומות מסוגים שונים. אני לא אומר שהאירועים שגרמו לתגובה הטראומתית הם חיוביים, אלא שעצם זה שאופן התגובה של מערכת העצבים בזמן שאנחנו עוברים חוויה כזאת מלמד שהיא אינטליגנטית מאוד. ברור שכל עוד לא טיפלנו בטראומה, נחווה את הסימפטומים שלה, והם יכולים להיות בעייתיים וקשים. אבל חשוב לזכור שתגובת הטראומה עצמה הצילה אותנו, כי היא אפשרה לנו לשרוד בתנאים קשים.

החדשות הטובות הן שגם המסורות השונות וגם המדע מעשירים היום את הידע איך לשקם את תחושת הבית; יש לנו יכולת להתמודד עם טראומה. אנחנו יודעים שיצירת יחסים משמעותיים היא גורם מפתח בריפוי הפצעים הפנימיים האלה. כשאנחנו מקימים קהילה של יחסים משמעותיים ונעזרים בידע מתאים, אנחנו יכולים ליצור סביבה שתומכת בריפוי. יש כאן הבטחה גדולה, כי יש פה משהו שרבים מאיתנו יכולים לתרום לו. אנחנו יכולים ליצור מבנים חברתיים וארכיטקטורה של ריפוי שיכולה לאפשר לחברה לשדרג את תחושת הבית שלה.

אבל אנחנו צריכים להכיר בכך שזה נושא חשוב שיש להקדיש לו מרחב וזמן, תשומת לב ומשאבים. חשוב שהתרבות כולה תבין, שטראומה מושכת אליה מצבים טראומתיים אחרים או מובילה לעוד טראומה. אנחנו יודעים עכשיו כמה השיקום הזה חיוני לעתיד שלנו: לעתיד של מערכות החינוך והבריאות, של המבנים החברתיים והפוליטיים וגם, במידה רבה, לעתיד של השלום.

נראה לי שככל שתגדל המודעות של החברה לטראומה ויוסר ממנה אות הקלון, ככה נבין שהטיפול בה אינו טיפול בפגם מביש, אלא חקירה של התהליך התבוני הפנימי שהשאיר שרידים שלעתים קרובות נשארים איתנו לכל חיינו, תהליך חשוב ביותר שחייבים לעסוק בו. כשהתרבות תשנה את יחסה כלפי טראומה, אנשים רבים לא יחששו לחשוף את הטראומות שלהם, לא יתביישו בקשיים שלהם, לא ינסו רק להסתדר איכשהו, אלא יירתמו בעצמם להקמת קהילות משמעותיות שיכולות ליצור סביבה של ריפוי. ריפוי הוא היכולת ליצור את הסביבה הנכונה לשיקום. אני מאמין שזו ההשקעה הטובה ביותר בעתיד שלנו.

אתה מורה רוחני, אבל כשאתה מנתח את תחושת הבית או את היעדרה, אתה נשמע יותר כמו פסיכולוג או תרפיסט של טראומה.
שתי הגישות מאוד קרובות זו לזו. הגישה המיסטית או הרוחנית לשיקום טראומה מאששת הרבה את מה שאנחנו למדים היום ממחקרים מדעיים בנושא, ולהפך: הרבה מהידע שהמדע מגלה עכשיו מצוי גם במסורות עתיקות שונות. למשל: במסורת היוגה מדברים לא מעט על ניקוי מערכת הצ'אקרות ופתיחת כל ההתכווצויות. אבל מה הן התכווצויות? הן סוג של סימפטומים של טראומה. במסורות אחרות מכנים את זה "מאבק עם השדים שלך". מה שמעניין הוא התמיכה הסינרגטית בין שתי הגישות, לא ההבדלים ביניהן, וגם לא העליונות או הציניות שחסידי הגישות חשים אלה כלפי אלה. הגישה האחת יכולה להעשיר את האחרת. זהו עוד היבט של אי-דואליות. אנחנו נקראים עכשיו להביא את המדע החיצוני והמדע הפנימי, לעבוד יחד ולהשתמש בתרגולים הטובים ביותר של שתי הגישות, כדי לרתום את המיטב של התבונה האנושית ולהתמודד עם אלפי שנים של כאב.

אם מתמקדים רק באחת הגישות, זה עלול ליצור חוסר איזון. אם, למשל, המיקוד הוא רק על הגישה הפסיכולוגית, זה עלול להוביל למיקוד-יתר באני האישי ובעיותיו. כל כולי נתון לעצמי ולריפוי שלי. זה עשוי להיות נחוץ לזמן מסוים, אבל אם ניתקע שם, לא יימצא מקום לפרספקטיבה רחבה יותר ולהקשר משמעותי יותר לחיים. אם, לעומת זאת, אני מתמקד רק בגישה הרוחנית, אני מנסה לברוח מהטראומות שלי דרך מה שנקרא "מעקף רוחני"; אני מנסה "להיפטר מהאגו" ומבעיותיו, כלומר אני מתחמק מהאתגרים ומהקשיים של החיים ומנסה להתעלם מהם בעזרת תרגול רוחני. אלה שתי פתולוגיות שמהוות תמונת ראי זו של זו.

אבל אם נעזרים בשתי הגישות באופן משלים וסינרגטי, הן תומכות מאוד זו בזו. אם אני אדם בשל ובוגר המוכן להתעמת עם אתגרי החיים, אז בעזרת התרגול הרוחני שלי אני יכול לצקת לתוך החיים יותר נוכחות, יותר מרחב, יותר מודעות, יותר תובנה, יותר חדשנות ולהעשיר אותם בתחושה עמוקה יותר של חיבור ואחדות, של כוליות ושל תלות גומלין. במקביל אנחנו יכולים להשתמש בפרקטיקות הטובות ביותר של תרפיה, פסיכולוגיה ועבודת טראומה, כדי לפגוש באופן מקצועי יותר את אותן פיסות מהעבר שלנו שאנחנו מנותקים מהן.

הבית של כולנו הוא כדור הארץ. אנחנו עומדים על סף שינוי אקלימי בלתי הפיך, שעשוי להרוס את תשתית הקיום כאן, ואז לא משנה אם סבלת מטראומה או לא.
היחס שלנו כלפי כדור הארץ הוא תוצאה של היחס שלנו כלפי עצמנו. כדור הארץ הוא לא רק המקום שאנחנו חיים עליו. אנחנו לא חיים על כדור הארץ; אנחנו חלק אורגני ממנו: אנחנו וכדור הארץ חד הם. ה"בלגן" שאנחנו חשים ביחס שלנו כלפי הגוף, הרגשות, המחשבות והמשפחות שלנו מתבטא גם ב"בלגן" ביחס שלנו לטבע ולכדור הארץ ומתשתקף בעולם כמשבר סביבתי. כך שאם תחושת הבית הפנימי שלי נפגעת, זה ישליך על היחס שלי ושל הסובבים אותי כלפי כדור הארץ. אז שוב השאלה היא אם אני מרגיש בבית בכדור הארץ או אם הקשר שלי עם כדור הארץ, עם האדמה, משובש? בסופו של דבר המשבר הסביבתי הוא משבר של תודעה. הוא משקף כמה אני חש שאני חלק בלתי נפרד מכדור הארץ.

טראומה פוגעת ביכולת הוויסות (רגולציה) וגורמת לסוגים שונים של התנהגות לא-מבוקרת ולרמה גבוהה יותר של נפרדות. צרכנות מופרזת מעבר לצרכינו והררים של פסולת הן רק שתי דוגמאות של ויסות לקוי. כשאני מרגיש מנותק, אני מוסיף טראומה למערכת. כשחיינו נגועים באי היכולת לווסת, יש לזה השלכות עצומות על האופן שבו בני האדם יכולים להתאים את עצמם לסביבתם.

אם אני לא חש את גופי, אני צריך לקרוא המון ספרים על תזונה; אם אני לא חש את האחרים, אני צריך לקרוא הרבה ספרים על יחסים, כי אין לי תחושה בעניין. אם אנחנו לא קולטים שהסביבה היא לא "שם בחוץ" אלא גם כאן, בי, אנחנו צריכים להשקיע המון מחשבה ביצירת מערכת של חוקי "עשה" ו"אל תעשה". זה משום שהתחושה הטבעית של התאמה לסביבה, שנובעת באופן טבעי משילוב של גישות רציונליות-מדעיות עם גישות אורגניות-אינטואיטיביות, הולכת ואובדת, ככל שהקהות הפנימית, שנובעת מטראומה, מתחזקת.

אני נזכר באחד הביטויים היפים ביותר של תחושה כזו של "הכי בבית בעולם" מתוך הדאו דה ג'ינג: "המאסטר מצוי כל היום בתנועה אבל לעולם אין הוא עוזב את ביתו."
כן. לא חשוב מה אנחנו עושים בחיינו, אפילו אם אנחנו נוסעים הרבה או מנהלים אורח חיים עסוק, אנחנו לא מאבדים את הערנות הרחבה, את התודעה הרחבה: אנחנו שוכנים בבית, במודעות הרחבה הזו, בתודעה הזו, גם כשאנחנו עסוקים בפעילות דינמית.

בדאו דה ג'ינג זה נקרא "ווּ וֵי ווּ" – אי-פעולה. אבל זה לא אומר לא לעשות דבר, אלא לא לעשות יותר או פחות מאשר הזרימה הטבעית של נהר החיים שלי. ווּ וֵי ווּ היא פעולה ללא מאמץ, כי היא עולה מתוך זרימת הליבה שלי אל העולם ומתוך העולם חזרה אל הליבה.

כשאתה לא נוסע, אתה נמצא פה בישראל. אשתך ישראלית, הבת שךך ישראלית. יש אצלנו פתגם, "אורח לרגע רואה כל פגע". אתה רואה, ודאי, שאנחנו לא בדיוק התגלמות של "המאסטר מצוי כל היום בתנועה אך הוא לעלם אינו עוזב את ביתו".
מה שמעניין בתרבות היהודית הוא שלמרות כל הנדודים בתפוצות במשך אלפי שנים, העם דבק בליבה הפנימית של המסורת. לא חשוב לאן הוגלו, הם דבקו בתורה, במצוות ובכיסופים. זה לא שונה בעיקרון ממה שהדאו דה ג'ינג מלמד אותנו. זה סוג של דבקות במהות הפנימית, בבית הרוחני, גם כשאתה בתנועה. וכמובן יש גם המון טראומה שדורשת התייחסות וטיפול.

האם אתה מציע קיום תורה ומצוות כדרך להתרפא מטראומה ולחוש בבית?
אני לא מדבר על פרקטיקה דתית ספציפית כלשהי, וגם לא על תיאוריה או על פילוסופיה, אלא על ההתגלמות של המהות. בכל תרבות יש אנשים שמגלמים את זה בחייהם. במסורת היהודית היו דמויות כמו הרמב"ם או רבי שמעון בר יוחאי, ורבים אחרים, ידועים ולא ידועים, שנכנסו עמוק לתוך ליבת התורה ובאו במגע עם מה שאני מכנה הלהבה, השלהבת המיסטית של הבריאה עצמה. אני מתכוון לאנשים שלא מדברים על הלהבה, אלא מדברים מתוכה.

אני מדבר בראש ובראשונה על המהות. אנחנו מצויים בנקודה חשובה מאוד בהיסטוריה האנושית, שבה חלקים גדולים של המסגרת הדתית, שמבוססים על פירושים יותר מאשר על המהות, לא מתאימים יותר לשינויים התרבותיים שהתחוללו במהלך השנים ולאורחות חיינו היום. מסגרות דתיות נוקשות מפעילות לחצים גדולים, שהופכים לפעמים לטראומות. זה גורם לאנשים רבים לפרוש מהדת ולהצטרף לדת הבאה, שהיא המדע. אופן החשיבה הזה, הרציונלי, הוא תוצאה של התפתחות המוח באלף השנים האחרונות.

פעמים רבות, כשמופיעה דרך חשיבה חדשה, היא מתגבשת על ידי הגדרת עצמה כניגוד של זו שקדמה לה. זה כמו אצל ילדים, שתהליך התפתחות האינדיבידואליות שלהם הוא בעצם התרסה נגד מה שהוריהם מייצגים. כשדרך החשיבה החדשה התגבשה כבר, היא יכולה להכיל בתוכה באיזון בריא את זו שקדמה לה. חשוב לומר, שדרך החשיבה הקדומה יותר לא בהכרח פחותה בערכה; ערכה אף עולה בעזרת הפרספקטיבה הנוספת, החדשה יותר. אני מכבד את העקרונות העל-זמניים שמצויים מעבר לשינויים האבולוציוניים. לעיתים קרובות ניתן למצוא אותם בליבת המהות של הדתות. האור שלהם קורן מבעד לזמן. המהות היא מעבר לזמן ויוצרת את הזמן; לכן היא נכונה תמיד.

אתה מזכיר לי את האמרה הידועה, שמיוחסת (בטעות כנראה) למרק טוויין: "כשהייתי בן 15, אבי היה טיפש מוחלט. כשהגעתי לגיל 25, נדהמתי להיווכח כמה הזקן למד בעשר שנים."
בדיוק ככה… בימינו, גם החוגים הדתיים שמתנגדים למודרניות וגם החוגים המודרניים, המדעיים, שמתנגדים לדת מגדירים את עצמם, במידה רבה, דרך ההתנגדות. נראה לי שהמקום שאנחנו רוצים להגיע אליו הוא שנוכל ליהנות מהיופי של שתי הגישות. מצד אחד אנחנו רוצים להרכין ראש ולכבד את התובנות המיסטיות העמוקות של החכמים והאנשים המוארים של העבר, ומהצד האחר אנחנו רוצים לחבוק ולאמץ את התובנות ואת הפרספקטיבות ההתפתחותיות והרציונליות של המדע, כי הן מדהימות בעומק שלהן. אני מאמין שהלעומתיות הנוכחית, אנחנו והם, היא שלב נחוץ בהתפתחות האנושית עד שנגדל מעבר לו.

זה מחזיר אותי לציטוט מתוך הדאו דה ג'ינג שהבאת קודם: "המאסטר נשאר בבית, גם כשהוא נוסע." בהקשר של מדע ודת העיקרון הזה יבוא לידי ביטוי ,כשמדענים יכירו בכך שהחשיבה המדעית צמחה מתוך החשיבה המיסטית ואינה נוגדת אותה אלא משלימה אותה. זו תהיה ההישארות בבית.

מבלה שני שלישים מזמנו בהוראה ובהנחיית סדנאות ברחבי העולם
מבלה שני שלישים מזמנו בהוראה ובהנחיית סדנאות ברחבי העולם. צילום: dasha Gaian Photography

בחוגים דתיים יש למילה "בית" גם מובן של בית ה', בית המקדש. בתהילים מופיע מספר פעמים הרעיון של "לשכון בבית ה'". היום הרעיון של בית מקדש פיסי טעון מאוד ושנוי במחלוקת. איך אתה מבין את הביטוי?
אני חושב שהרעיון של בית ה' [הוא משתמש בביטוי העברי; י"מ] דומה, שוב, לרעיון שהזכרנו קודם מהדאו דה ג'ינג, של לשכון בבית גם בזמן תנועה. אני לא חושב שהכוונה היא לשכון פיסית בתוך בית המקדש, אלא למצוא את המקדש בתוכנו, להצטרף לאלוהים במובן של מודעות ערה, לשכון בהיווכחות האולטימטיבית בתוכי. אבל מהרגע שאנחנו שוכנים בתוך בית ה' בתוכנו, ייתכן שנרצה גם לחבור יחד כקהילה ולהקים ביטוי חיצוני של החוויה הפנימית, מבנה פיסי שיבטא ויגלם את האנרגיה המדהימה של החוויה הפנימית. הכוונה היא שלא נעזוב את המקדש הזה גם כאשר נצא מחוץ למתחם הפיסי, כי המקדש שוכן בלב שלנו כהיווכחות מודעת. אבל בו בזמן גם ההפך נכון – לעיתים כשיש משהו חיצוני שמייצג מבחינתך את המקודש, כשעומדת לרשותך דרך גלויה וברורה יותר לכבד את זה שאתה מקדש, זה מקדם את ההתפתחות הרוחנית.

זהו המכנה המשותף של כל מסורות הידע העתיקות הגדולות: כשאנחנו מדברים על הארה, אנחנו מדברים בראש ובראשונה על פריחה פנימית של תודעה, על התעוררות במידה כזו שלעולם אתה לא נפרד מההיווכחות הזו.

דיברת קודם על הצורך ליצור "ארכיטקטורה של ריפוי", על הצורך במבנים חברתיים שיתמכו ביצירת תחושה של בית במקום שהיא פגועה. אבל יש שיטענו, שבעידן שלנו קצב החיים וטבעם לא תומכים במבנים כאלה. למשל: לפני זמן קצר פגשתי מישהו ממוצא יווני שהמשפחה שלו גרה בכפר אחד במשך 500 שנה, עד מלחמת העולם השנייה. יציבות כזאת נדירה מאוד כיום.

השאלה היא אם המשמעות של תחושת הבית היא קשר עמוק למקום אחד בלבד או תחושה פנימית שלא תלויה רק במקום שאני נמצא בו, כי בכל מקום אני מרגיש מחובר, אני חש קשר לחיים, לאנשים סביבי, לאדמה ולכדור הארץ.

במקרים רבים זה לא המצב, כמובן. הסיבה שאנשים רבים מתלכדים סביב המונח "בית" או "מולדת" היא תגובה לפחד הרווח בחברה שלנו. תחושת ה"בלגן" הפנימית שאנשים חשים בתוכם, בתוך הבית הפנימי שלהם, מושלכת כלפי חוץ. יש את אלה שאיתם אני חש בבית, "אנחנו", ואת "האחרים". אם נצליח ליצור מבנים חברתיים שמעניקים תחושה של בית, של ביטחון, זה יספק מזור לתחושה הקולקטיבית של פחד שאנשים רבים חשים היום, בכל מקום בעולם.

הובל למתעניינים

ב-2008 ייסד תומס הובל את ה-Academy of Inner Science (https://thomashuebl.com/academy-inner-science/), המציעה סדנאות, קורסים ותכניות אימון. מדי שנה, בתחילת השנה האזרחית, הוא עורך סדנה בינלאומית בנווה אילן, כמו גם סדנאות אחרות בכל רחבי העולם. חלק גדול מעבודת ההוראה שלו נעשה גם אונליין, בקורסים שונים על טראומה (אישית וקולקטיבית), על התפתחות מיסטית, על יחסי זוגיות, על תקשורת. יש קהילה בינלאומית שניתן להתחבר אליה באופן מקוון (www.thomashuebl.com), ויש גם קהילה בארץ שחבריה נפגשים מדי פעם לדון בעבודה הזו ולתרגל יחד.

יגאל הרמלין-מוריה

הקודם

"האישה היא בית החומר והיא המושלת בו?"

הבא

הלוחש למנהיגים

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן