בדרכי משולחן העבודה למקרר, כשאני מהרהרת מה יש לי להגיד על העתיד, נח המבט על ספר זיכרונותיו של סטפן צוויג, העולם של אתמול (יצא לאור ב־ 1943), שיושב בחברה מצוינת על המדף בספרייה. כחובבת זימונים וסינכרונים מושבעת, שלפתי אותו מיד, וכשהתחלתי לקרוא, נוכחתי איך העתיד, שההווה מזַמן לנו, מעולם לא היה כל כך עבר. צוויג מספר על האווירה ששררה בווינה עירו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה: "עד מהרה לא ניתן כלל לשוחח עם מישהו בתבונה בשבועות ראשונים אלה של 1914 . הטובים בין רודפי השלום וטובי הלב היו כשיכורים מאדי הדם. ידידים, שהיו מוכרים לי כאינדיבידואליסטים מוחלטים ואפילו כאנרכיסטים רוחניים, נהפכו בן לילה לפטריוטים, ומפטריוטים היו למחייבי סיפוח שאינם יודעים שבעה. כל שיחה נסתיימה במשפטים טיפשיים כמו 'מי שאינו יודע לשנוא אינו יודע לאהוב כראוי'." בתוך הכאוס הזה ציין צוויג את הסופר והמשורר רומן רולאן שכתב אז, ב־ 1914, את המאמר מֵעבר למאבק, ובו נלחם בשנאה הרוחנית בין העמים. נכון לימינו השנאה חלחלה גם לתוך העמים עצמם, ואמנם מלחמות אזרחים קורות בינתיים במקומות אחרים, אבל כשמסתכלים על המציאות בישראל, גם אנחנו בעצם במלחמה כזאת, רק עדיין לא חשים מספיק את הסכנה. "מצפונו של העולם עוד לא היה עייף ומותש כפי שהוא היום," כתב צוויג והתייחס למלחמת העולם השנייה. "דבריו של הסופר והמשורר לא היו אפוא חסרי סיכוי, מפני שהאוזן והנפש עוד לא הוצפו על ידי גלי הרדיו המפטפטים בלי הרף." מצפונו של העולם היום עייף ומותש עוד יותר, והאם מבחינת מסרי השנאה והפילוג יש הבדל בין גלי הרדיו של אז לגלי הפייסבוק והטוויטר של היום? הבדל מהותי אחד - היעילות. המסרים עוברים במהירות עצומה לאין ספור נמענים, בלי תיווך כלשהו. ליטרת השנאה מוגשת רק עם תוספות של שנאה. שנאה טהורה. איזה אוקסימורון. כשאין מנהיגות אחראית ובונה, העתיד נכון לעכשיו נראה לא משהו.
רבים מאיתנו מבקשים לדעת מה יהיה דרך תחזיות מיסטיות (הורוסקופ, קריאה בכף היד, קלפי המאיה ועוד ועוד), דרך האינטואיציה וגם דרך תורת התרחישים (חוקרים במדעי החברה). אבל כשמסתכלים על העתיד, כל עתיד שהוא, אנחנו בעצם תועים בערפל של אי־ודאות. יש אי־ודאות שטומנת בחובה תקווה, ויש אי־ודאות המלווה בתחושות של פחד וייאוש.
על הסוג הראשון אפשר לומר שיש בו משהו בריא. הרי אנחנו יכולים לדעת רק בערך מה עתיד לקרות וגם זה רק בנוגע לחלק מהדברים. בהסכמה לאי־ודאות יש נכונות לפגוש את החיים כפי שהם, וזה לא שאנחנו מגששים לגמרי באפלה. יש לנו נטיות לב, כישורים, רצונות, כיוונים, מגמות (אפילו שמאז ומעולם קינאתי במי שיודע לצייר, ברור היה לי שציירת אני לא. היו דברים שידעתי שהם יותר הכיוון שלי ומתאימים יותר לי), אבל נדיר שההתאמה היא מאה אחוז, ואולי בעצם טוב שהיא לא, כי אז שום דבר לא מובן מאליו, וצריך לחפש, ויש דרך לעשות, וזה שומר על הערנות ועל העניין ועל הנכונות לחקור ולתעות ולטעות. ואמנם יש בַאי־ודאות הזאת חששות טבעיים, אבל יש בה גם עניין ואופק ותקווה. ובכל זאת היא לא מנותקת מהמעגלים הרחבים יותר שלנו, מהמעגל האינטימי ועד העולם כולו. והם משפיעים לטוב ולרע על חוויית האופק והתקווה, פעמים רבות לרע, ואז משרים ייאוש ופחד. כך קורה לאחרונה לנוכח משבר האקלים, על התסמונת החדשה שהביא
איתו, בעיקר אצל הצעירים בני דור ה־ Y, שקיבלה כל מיני שמות בנוסח "יגון אקלים", "אקו־חרדה". הפער בין בעלי הכוח לאנשי הלב הולך ומעמיק, ורבים מהצעירים היום חשים שאין אופק ואין תקווה, ובשביל מה להתאמץ בכלל. והשאלה היא אם אותם צעירים ברחבי העולם שהתעוררו לנוכח ההתנהלות האגואיסטית והעיוורת של המנהיגים הציניים והמושחתים, שלא מאפשרים לייאוש ולפחד להכריע אותם, יוכלו ליצור את אותה מסה קריטית שתגבר על הרוח הרעה של התקופה ותוביל למקום של התחדשות וריפוי. כל מי שמבין את הסכנה חייב היום לקום ולעשות משהו.
