שירלי שירה כהן "בשדיים שלך,
שירלי, משתולל גן חיות פראי. גן חיות פראי."
במילים מטלטלות אלה בחרה האונקולוגית שלי לבשר לי שהסרטן התפרץ לגופי בפעם השנייה,
והפעם אגרסיבי יותר ומסוכן יותר מקודמו.
"אם לא תעשי ניתוח וכימו, הסיכויים שלך לשרוד הם 50% בערך," אמרה.
מה אוכל לספר על הרגע המטלטל הזה? רגע שהרגיש הכי קרוב למוות, רגע שאי אפשר לתאר במילים, אפילו שמילים הן הדבר היחיד שעומד לרשותי.
ברגע הזה המוות הסתכל לי בעיניים, ככה כמו שהוא, בלי להניד עפעף, בלי לבקש רשות.
ידעתי שעמדו לפניי שלוש אפשרויות: להתכחש לו, לקפוא מולו או להקשיב לו.
בסבב השני של הסרטן הרגשתי למודת ניסיון; בחרתי להקשיב לו, למוות הארור, לשבת איתו על סף השבר, ולתת לו ללמד אותי דבר אחד או שניים על עוצמתם האדירה של החיים.
ההסכמה לעצור רגע, לשהות עם המוות ולהקשיב לו, הייתה נועזת למדיי ומכאיבה מאוד; היא לימדה אותי רבות על חיים שלא נחוו, על מטרות שלא מומשו, על אהבות ריקות, על חרטות, על תסכולים ועל עיוורון להזדמנויות.
ההתקרבות אל המוות גם פתחה אין ספור מגירות שהשתוקקו להיפתח בתוכי, כל פעם מגירה אחרת. המוות היה המפתח לחיים שהשתוקקו שיחיו אותם. ברגע אחד זכיתי להיות עדה למתרחש בחיי כצופה מן הצד וברגע אחר כמשתתפת חיה-מתה במירוץ החיים. במין סחרור מטורף ראיתי את חיי חולפים על פניי כמו בסרט נע – פיסות תמונות פזורות פה ושם מתוך השגרה היומיומית המשמימה שניהלתי.
ראיתי לנגד עיניי את גופי הכואב, המתייסר, מתעורר בקושי רב בוקר אחר בוקר אחר בוקר באותה השעה בדיוק. גופי ואני עשינו את דרכנו לאותו מקום עבודה, עושים אותן פעולות, אוכלים אותן ארוחות בוקר, באותן השעות, עם אותם אנשים שבקושי מתחלפים, בהמתנה מייגעת לארוחת הצהריים, מחכים בקוצר רוח לסיים את מכסת שמונה השעות היומיות וחוזרים ביחד הביתה, כדי להתעורר שוב לבוקר דומה ולהבין שדבר לא השתנה מיום האתמול.
15 שנים של אותם ההרגלים, אותם התסכולים, אותם הלבטים, אותם הפחדים, אותם הדיבורים, אותן הכמיהות לשינוי, למהפך, שנים נשארו בגדר "הכול דיבורים".
דבר לא הניע אותי לפעולה. הפחד היה חזק מהרצון. השגרה ניצחה את הרוח.
והגוף, בתורו, הלך וקרס אל תוך עצמו, ולא עמד עוד בפער המצמית שבין כמיהותיי העמוקות ביותר לשגרת חיי היומיומית. גופי צעק סרטן.
בניגוד להמלצת האונקולוגים, החלטתי שבסבב הזה אני עושה אחרת. למען
ההחלמה המלאה שלי אני מגייסת לתהליך הריפוי את חכמת הגוף והמוח ביחד עם תעצומות
הנפש. נקראתי להחזיק בתוכי את החלק הבריא שבי ולהזכיר לעצמי שאפשר גם אחרת, שהיו
אחרות שעשו זאת לפניי, שתמיד יש עוד דרך, עוד חלון, דלת שיובילו אותי מהחושך לאור.
ויתרתי על כל טיפולי
הכימותרפיה שהציעו לי רופאיי ויצאתי למסע ששינה את חיי.
האמנתי בכל ליבי שריפוי ברמה התאית אפשרי והתחלתי תהליך עמוק של ניקוי באמצעות שינוי התזונה. התחלתי עם מה שהרגיש לי נגיש יותר וכואב פחות. הסתייעתי באיש מקצוע ויחד איתו בניתי תכנית המבוססת על הימנעות מוחלטת מכל מה שמזין את התאים הסרטניים, כמו סוכרים, פחמימות מעובדות, שומן טרנס, מוצרי חלב הרוויים בהרמוני גדילה והזרקות. וגם התחלתי ללכת. יום יום, בחום, בגשם, ברוחות, צעדתי ברגל במשך שעה שלמה, מניעה את גופי ואת מערכת הדם, הולכת ופורקת את מתח הנפשי שהצטבר. לאחר כשנה וחצי השלתי 32 קילו ממשקלי. הרגשתי טוב עם משקל הגוף החדש שלי, והיום (שבע שנים אחרי) אני שומרת על משקל יציב, וממשיכה להזין את גופי באותה תזונה שתומכת במערכת החיסון שלי.
אבל לא על הגוף לבדו –
אחרי 15 שנה במקום עבודה שהרגשתי שאני לא מסופקת וממומשת בו, קיבלתי את אחת
ההחלטות הקשות בחיי; התפטרתי. "המקום המסודר והבטוח", שבמובנים רבים אכן
היה כזה, היה כמו בית שני בשבילי, על כל הקשיים והתסכולים שחוויתי. לאחר ההתפטרות מצאתי
את עצמי בתוך חלל ריקני שהתמלא כולו בדיכאון ובחרדה מהבאות. התקשיתי לקום מהמיטה
ולהמשיך לתפקד; הרגשתי שהכול סוגר עליי. ולכן לצד תהליכי הניקוי גופניים, שחיזקו
אותי מאוד, פניתי לקבל עזרה רגשית, כדי להתמודד עם המצב החדש ועם מצבים קשים
ומורכבים, שבעבר השקעתי אנרגיה רבה בהדחקתם ובהכחשתם; סיפור חיי.
למדתי כה רבות על עצמי,
על אי אהבה עצמית, על אי קבלה, על אי מימוש הפוטנציאל האישי והמקצועי, על פחדים
עמוקים ועל כעסים לא פתורים. כל אלה קיבלו ביטוי חדש במרחב טיפולי בטוח, חומל,
מכיל ובעיקר אמיץ.
אבל חשתי שדבר-מה חסר לי עדיין, ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. תהיתי רבות באותה תקופה על משמעות החיים, על הצד הרוחני שלהם, מה תפקידי בעולם הזה. אפילו ששאלות כאלה יכולות להישמע בנאליות או שחוקות, נראה לי הכרחי שכל אחד ישאל אותן בנוגע לחייו. החלטתי שאף שאני לא מבינה מהו הדבר שחסר לי, אמשיך לחתור לשבירת קירות, מחסומים ופחדים בתקווה שאולי משם תגיע התשובה. הלכתי גם כשלא ידעתי לאן.
וכך בגיל 40 מצאתי את עצמי על ספסל האקדמיה, לומדת לתואר ראשון. היה זה חלום עתיק מאוד שלא העזתי לדמיין אפשרות להגשים אותו, במיוחד כשנקודת הפתיחה שלי הייתה לא "מרשימה" במיוחד. גדלתי במשפחה מרובת ילדים שבה קדמה ההישרדות היומיומית לכל דבר אחר. לא סיימתי בגרות, וגם משפט של אחת המורות בבית הספר היסודי, שאמרה ש"לא ייצא מאיתנו כלום, מלבד חוטבי עצים ושואבות מים בצפון", חלחל לתוך ההוויה שלי ולחיי הבוגרים. הרבה מאוד שנים האמנתי שלא ייצא ממני דבר. עכשיו אני אוטוטו מסיימת בהצלחה רבה את התואר הראשון שלי באוניברסיטה הפתוחה, ופניי לתואר השני.
החיבור לעולם הרוח, לעולם שמעבר, או איך שלא נבחר לקרוא לו, הפגיש אותי עם מעיין פנימי עשיר שלא ידעתי על קיומו קודם לכן; יכולת כתיבה ויצירה. דרכה ביטאתי את כל מה שלא הזדמן לי לבטא מעולם. כתבתי אסופה של כ-80 שירים, שכל אחד מהם ריפא פצע אחר או לכל הפחות הקל את הסבל ממנו, אסופה שפעם אולי יזדמן לי להוציא לאור.
אני יודעת ש"סיפורי הצלחה" של כאלה "שעשו את זה" יכולים להיראות כמו מעשה קסם, נס שקורה רק למעטים, אבל בעיניי אין מדובר בקסם, אלא בתהליך סיזיפי, מתמשך, קשה, שדורש התמדה יומיומית, שעה שעה, דקה דקה, עיקשות נחושה אובססיבית כמעט מול ההרגלים, הנוחות והתשוקות שלנו, תהליך שמצא מקום קבוע בסדר היום שלי.
אני זוכרת שבימים שכל כך רציתי להמשיך לישון, שכל כך רציתי לטייל ולעשות כל דבר אחר מלבד לשבת וללמוד, בימים שהדיכאון חזר לפרקים והשתלט עליי, ישבתי ולמדתי ולא ויתרתי לרגע. למדתי שעות רבות, כשבעצם חלק מהזמן כאב לי נורא, ובחלקים אחרים הגיעה הרגיעה ואיתה חוויית ההצלחה. או בימים שכל כך רציתי לאכול פרי אחר מלבד תפוח ירוק ואגס, לא אכלתי אף לא טעימה אחת, כי ידעתי שהערך הגליקמי של פירות אחרים גבוה יותר. יום יום, שעה שעה, שבע שנים.
למדתי רבות על כוחה של התמדה, על חתירה למטרה, על מיקוד והנעה לפעולה דווקא ממקום של העדר משאבים. למדתי לא מהספרים, לא מגורואים כאלה ואחרים, למדתי מהחיים עצמם. למדתי מהמקום הפצוע והאפל ביותר שניתן ללמוד ממנו ודרכו. לא יכולתי ללמוד זאת בשום דרך אחרת. אולי לא נועדתי להצליח בענק, להיות מפורסמת או להציל את העולם, אבל בהחלט זכיתי להיות האישה שאני היום, שעשתה בעמל רב תיקון אחד או שניים שהשפיעו על כל מהלך החיים. נועדתי לחיות את החיים במלואם הכי טוב שאני יכולה.
אני מאמינה מעומק הלב שכל מחלה, מכאוב, אתגר שנוחתים עלינו כרעם ביום בהיר יכולים להיות המקפצה לחיים טובים, מלאים ומספקים יותר. אפשר להתחיל בניצוץ אחד של תקווה.
