מבשר היוגה המודרנית

בקרוב יראה אור הספר מסעותיי בעקבות היוגה, מאת אורית סן-גופטה, מבכירות מורי היוגה בישראל. בספר יש ניסיון להתחקות אחר התפתחותה של היוגה המודרנית דרך מפגשים עם מורים מרכזיים מזרמים שונים שאותם פגשה סן־גופטה, כשנסעה להודו בשנות ה-80. פרק שלם בספר מוקדש להתפתחות של ההאתה יוגה המודרנית, ולמפתחה ב.ק.ס. איינגר. הנה חלק ממנו

היוגה המודרנית מוכרת בעיקר כשיטת תרגול גופנית, כאשר אימון התנוחות, אַַסַנוֹת, נחשב למוקד שלה. מיליוני אנשים בעולם מתרגלים בקביעות את הצדדים הפיזיים ונהנים מפירותיהם. אולם היוגה הקלאסית הייתה שונה בתכלית. במשך כאלפיים שנה הייתה זו בראש ובראשונה שיטה לאימון התודעה. מטרת אימוני היוגה הייתה לחשוף ולטפח תודעה אחרת מהתודעה היום-יומית, תודעה רחבה שנחשפה כאשר נבלמו הפעולות המנטליות כמו מחשבות, רגשות וזיכרונות שעולים ללא הרף בתודעה. כיצד הפכו האסנות לתרגול המרכזי של היוגה המודרנית? כיצד הפכה ההאתא יוגה לכוכבת החדשה של עולם היוגה?

אחד המורים שבו אפשר לתלות יותר מכול את התמורה שחלה ביחס להאתא יוגה הוא ב.ק.ס. איינגר, שבאוגוסט מלאו חמש שנים למותו. סיפורו האישי ידוע לרבים. הוא היה ילד חולני שבהיותו בן תשע נפטר אביו. בן חמש־עשרה נשלח להתגורר אצל אחותו, שהייתה נשואה למורה הידוע קרישנמאצ'ריה, כדי ללמוד יוגה אצל גיסו ולהבריא. כשהיה בן שמונה־עשרה, לאחר שלמד אצל קרישנמאצ'ריה במשך כשנתיים ובמהלכן הופיע עימו בהדגמות ובהופעות רבות, הוא נשלח ללמד יוגה בפוּנה. איינגר הצעיר היה עני ובודד בעיר הזרה. מהמעט שהרוויח משיעורי היוגה בקושי הצליח לקנות די מזון לעצמו, אך הוא המשיך להתאמן שעות רבות ביום, ומאימון אישי זה צמחה לאיטה יוגה רעננה ומרתקת, ואותה הנחיל בהתלהבות לכל מי שהיה מוכן ללמוד.

בהודו לא היו חסידים רבים לאימון המפרך שלו, אך כאשר בא איינגר למערב, בעזרתו של יהודי מנוחין, היוגה שפיתח במשך שנים רבות הייתה ללהיט. האם איינגר הצליח לעורר ולהלהיב מערביים רבים רק בשל יכולותיו המרשימות באסנות ונטייתו לאתגר את תלמידיו עד לקצה יכולתם? אינני חושבת כך. היה משהו יקר ערך שגילה וביקש ללמד ולהעביר הלאה. הוא חיפש באימון האסנות את הגיונן העמוק ואת חכמת הגוף הנדרשת לביצוען. ייתכן שלמחקר המרתק שלו לא היה אותו הד לולא אישיותו הכריזמטית ויכולותיו הווירטואוזיות, אלא שאיינגר היה לאחד מגדולי הדור בשל הבנה ייחודית של התנוחות ובשל יכולתו לשתף אחרים בהבנה זו. הוראתו חוללה מהפכה של ממש בתרגול התנוחות, ולכן הוא נחשב על ידי רבים לאבי היוגה המודרנית המערבית.

התחלתי ללמוד את שיטת איינגר בירושלים אחרי שחזרתי מנסיעה ארוכה להודו, ולאחר החלמה ממושכת מצהבת קשה. אף שהמדיטציה הייתה בראש מעייניי, הבנתי שאני זקוקה גם לעבודה עם הגוף. אך רק משחלפו כעשרים שנה, כאשר האימון שלי הבשיל והתחלתי להבין מבפנים את הגוף, את הנשימה ואת התנוחות, יכולתי להעריך את גאונותו של איינגר. לאחר שלמד אצל קרישנמאצ'ריה שנתיים בלבד, נותר איינגר ללא מורה, ולכן נאלץ ללמוד בכוחות עצמו. הוא חקר את התנוחות וחיפש את שלמותן, והפך כל תנוחה למעין אידיאה שאותה שאף לממש. הוא חיפש אמת ובהירות במקום שאיש לפניו לא חשב לחפשן: מתחת לפנס, בתוך הגוף. כעבור שנים הצורה שבה בחר להעביר לתלמידיו את ידיעותיו שינתה את פני היוגה, שכן כאשר איינגר מילל את האימון שלו, הוא תרגם את התחושות והתנועות המעודנות למילים.

מי שהשפיע על איינגר יותר מכול היה כנראה ג'ידו קרישנמורטי. אותו פגש איינגר בשנת 1948, כשהיה בן שלושים. קרישנמורטי, שהיה בעברו המשיח הנבחר של תנועת התיאוסופיה, פרש ממנה ובא להרצות בפונה כמורה עצמאי. המסר שלו עודד התנגדות מוחלטת לדת ולמסורת. הוא האמין שאי אפשר ללמוד משהו רב־חשיבות בעניין חירות או הארה ממורה או מתורה או מטכניקה כלשהם. בשיחותיו הוא הדגיש את תשומת הלב (awareness) ככלי הבלעדי של האדם המחפש.

קרישנמורטי הגיע לפונה לשלושה חודשים כדי לתת סדרה של הרצאות, ואיינגר נכח ברובן. חבר משותף הכיר ביניהם; קרישנמורטי ביקש לראות את איינגר מתרגל יוגה והשניים התיידדו. קרישנמורטי למד מאיינגר אסנות, ואיינגר למד מקרישנמורטי לא להיות מושפע מדעותיהם של אחרים וגם להדוף את הביקורת שהטיחו בו בהודו על שהיוגה שלו היא גופנית ולא רוחנית. התקרבותו לקרישנמורטי שחררה אותו מהמסורתיות הניאו־הינדית, ואיפשרה לו לחשוב מחוץ לקופסה בשעה שהתאמן.

איינגר חיפש את התנוחה השלמה ביותר, וביקש את הדיוק גם בשכבת העור, לא רק במיקום מדויק של כל איברי הגוף. הוא חתר להבחנה יותר ויותר מעודנת של הבנת הגוף הנע והנושם לפרטי פרטיו. גם כאשר ביצע תנוחה ברמה גבוהה ביותר הוא לא הסתפק בכך, ובכל פעם שחזר לתנוחה חיפש לדייק את ביצועיו ולשפר את הסבריו.

מי שלמד אצל מר איינגר או אצל אחד ממוריו הטובים מכיר את החוויה של התמסרות מוחלטת להנחיות המדויקות, ואיך אלה גורמות לתלמיד לנוע כמו מריונטה התלויה על חוטי ההסברים. ההנחיות מובילות את התלמיד לחוש את התנוחות ולעשות אותן מתוך קשב ויכולת ייחודית שפעמים רבות אינה ניתנת לשחזור כאשר הוא מתאמן לבד. הקול של המורה והסבריו נעשים הכרחיים, משום שהם מנגישים לנו את הגוף מזווית ייחודית של ידע, ובדרך זו מאפשרים לנו להניע אותו בתנועה בלתי אמצעית.

דונה הולמן, בספרה יוגה דרשנה של ב.ק.ס. איינגר, מתעדת שיעורים שהעביר איינגר בלונדון בשנים 1974-1970.

אצטט רק חלק מההוראות של איינגר כדי לתת טעימה מהנדיבות הרבה שבה חלק את תובנותיו.

  • כשהנחתם את המרפקים, ראו מהי הצורה של אמה אחת, מהי הצורה של האמה השנייה. כשמשלבים (אצבעות) ראו מה קורה בצורה של כף היד הזו, של כף היד השנייה. לאחר שמניחים את הראש, ראו אם הוא באמצע או לא. 
  • לכו פנימה, שימו לב איזו בוהן הלכה פנימה, איזו בוהן לא הלכה.
  • לפני שעולים, כשהראש מונח על הרצפה, יש להרחיב את השכמות, לפתוח את הזרועות הפנימיות, לפתוח את החזה. כשאתם פותחים את החזה, הישבנים צריכים לנוע אחורה. אל תעקמו את החזה, יש לפתוח (להרחיב) את החזה.
  • כשאתם מרימים את הרגליים, עליכם להרגיש את התנועה של העור יותר מאשר את הבשר ליד בתי השחי, המותן והרגליים הפנימיות. 

הגאונות של מר איינגר מתבטאת באופן שבו פירט בכל שלב של כל תנוחה איך לשים לב לכל שינוי שקורה, ואיך לתת למערכת הגוף למצוא את האיזון, את ההרמוניה. זה סודו. הוא התעמק ברזים הקטנים של הגוף, וכך הגיע לאימון יוצא מגדר הרגיל מבחינת היכולות והאסתטיקה, כמו אמן דגול.

מר איינגר היה מורה בעל עוצמה. בשיעורים היה מסתובב בכיתה ללא לאות, מדבר ומתקן, מדגים, מעודד, נוזף ומצליף. אי אפשר היה להירדם בשיעור שלו או לא לעשות את המיטב. היו מי שהעריצו אותו ואת סגנונו, והיו שנרתעו ממנו וטענו שהוא אלים. לעיתים ראיתי את איינגר פונה אל תלמיד או תלמידה בשיעור באופן בוטה במיוחד. אני מניחה שהתנהגות זו נבעה במידה מסוימת מהדפוס המקובל של יחסי מורה-תלמיד שהיה נהוג בהודו, שם המורה נתפס ככל־יכול, והתלמיד נדרש להיות כנוע. נוסף על כך היה לו חשוב שיבינו אותו, ולעיתים רצונו זה קיבל ביטויים כוחניים, אולי כוחניים מדי. אף שייזכר בעיקר כמחדש גדול וכמי שלימד בתשוקה, יש גם לזכור שנהג לעיתים לפגוע.

אם מורה בשיעור קומתו של איינגר נהג כך, עלינו לנקוט משנה זהירות, ולהקפיד לפעול מול אחרים מתוך תשומת לב ואחריות. ולא רק מול אחרים חשוב להקפיד בכך. אי פגיעה, אהימסה, היא ערך מרכזי במסורת היוגה, וחשוב לטפחה בכל הקשרי חיינו, ולבטח כלפי עצמנו. ניתן להבין אפוא את הוראתו של איינגר לעבוד עם הגוף בתשומת לב, דיוק ועדינות כדרך לנהוג בגופנו אנו מתוך אי אלימות, וכך לשמור ולכבד את עצמנו.

אורית סן גופטה

אורית סן־גופטה התוודעה ליוגה בצעירותה ולמדה במשך שנים רבות בהודו ובמערב. סן־גופטה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בלימודי הודו, תרגמה לעברית את יוגה סוטרה של פטנג'לי (1993), וכתבה ספרים על יוגה ובהם שערי הרוחות (2010) ולב האימון (2012) שתורגמו לשפות אחדות.

הקודם

מפגש קצוות

הבא

לצאת מהדעת ולהיכנס לתודעה – דבר העורכת

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן