פרק מתוך הספר על סף החיים / דפנה מיתר
גל קור עבר בגבי בתום פגישתי הראשונה עם נועם. עיניו הגדולות החומות, שפתיו המלאות החִיוורות, הפשוקות מעט, גופו השברירי – הכול היכה בי; נועם לא רוצה לחיות!
ידעתי באופן כללי על מהלך מחלתו. בגיל שלוש אובחן כסובל מניאורובלסטומה מפושטת ומאז טופל בכימותרפיה. פגשתיו במסדרונות המחלקה האונקולוגית לילדים, מלווה תמיד באִמו, שולמית, צעירה יפת תואר ועצובה עד אין קץ. שערה הארוך, השחור, החלק, עיניה הגדולות, יציבתה הזקופה ורוך מגעה בבנה עוררו בי אהדה גדולה.
מחלתו של נועם נסוגה רק חלקית, וכעת עמד לפני נסיעה אל מעבר לים, לטיפול ניסיוני. באותו יום, בשל היעדרה של הרופאה הקבועה שלו, פגשתי אני את נועם ואת משפחתו. עם תום הבדיקה הגופנית הוא ביקש את רשות אִמו לצאת לשחק. בחדרי נותרנו דוממות, האם שולמית, אמה רבקה ואני. הסבתא רבקה, אישה דתייה, עטויה שביס שחור, בשנות ה-50 המאוחרות, עם פנים מעודנות במיוחד, שברה את השתיקה הממושכת ושאלה איך ייתכן שנועם אינו מגיב לטיפולים הרבים והקשים. היא סיפרה על ביקורים אצל רבנים שונים ועל הבטחות שניתנו. בין השאר הוסף לשמו השם חיים, כסגולה לאריכות ימים.
עדיין תחת הרושם המצמרר שהותירה בי נחישותו, שאלתי מה נועם חושב ואומר על מחלתו: "האם הוא רוצה להבריא?"
כשדמעות מציפות את עיניה היפות, סיפרה שולמית, שפעמים רבות נועם אומר שלא יבריא. לבקשותיה שיאכל "כדי שיגדל", הוא משיב "אני לא אהיה גדול אף פעם". רבקה הוסיפה וסיפרה שבַּביקורים אצל הרבנים, כשבירכו את נועם "שתגדל ותהיה בריא", בעודם מניחים יד על ראשו, נהג לענות: "לא אגדל, ולא אהיה בריא."
במהלך אותה שיחה נודע לי שנועם יתום מאב. כשהיה בן תשעה חודשים, נפטר אביו, שהיה אז בן 27, בשל סיבוך עקב ניתוח.
שולמית ונועם התגוררו אצל הסבתא רבקה מספר שנים, ושלושה חודשים טרם התגלתה מחלתו עברו להתגורר עם יהודה, בן זוגה החדש של שולמית. למרות הפצרותיה ביהודה, שנבעו מחששה ליפול לנטל עקב המצב החדש שנוצר, סירב להיפרד ממנה, ואף אימץ את נועם כבן.
עוד שמעתי, שמאז שחלה "מכור" נועם לסרט מלך האריות, וצופה בו שעות, שוב ושוב. פרט לכך הוא משחק בחיות צעצוע, כשהוא עצמו "מלך הנמרים". את אִמו הוא מכנה "לביאה" ודודו האהוב, אחי אִמו, הוא "טיגריס".
את אביו המת אין מזכירים בבית בשל הוראות הרבנים. אביו של נועם, בן לאם נוצרייה, שלא הכיר את אביו הביולוגי וניתק את קשריו עם אמו, נחשב "מוקצה" בעיני כוהני הדת.
שוחחנו על משמעות האב המת מבחינת נועם ועל הַעֲלמתו. שולמית הביעה את נכונותה "לפתוח" את הנושא, "להשיב את האב הביתה" ולאפשר לנועם לדבר על אביו בלי סייגים וללא חשש. היא הציעה שתשיב את תמונות האב לאלבומו של נועם, שבו הוא מדפדף שוב ושוב "כאילו מחפש משהו".
קבענו לשוב ולהיפגש עם שובם ממסעם אל מעבר לים. בליבי נשאתי את הרושם הכבד של היתום, "מלך הנמרים", הנושא את עיניו למלך האריות האסור עליו, הכמיהה למוות של ילד בן ארבע.
כשחזרו מהטיפול בחו"ל, עמוסים בחיות צעצוע חדשות ומעודדים בשל שיפור קל במצבו, סיפרה לי שולמית בשמחה, שטרם נסיעתם הציגה לנועם תמונות של אביו. הוא שתק, אבל בחדרו, בבית החולים בארץ הזרה, "שוחח" יום יום בטלפון במשך שעות עם אביו המת.
מחלתו של נועם המשיכה להתפשט. גושים גדולים בלטו מצווארו ומראשו. עיניו הביעו עצב, כאב והשלמה. "לא מסתכלים לי בעיניים," אמרה אמו היפה והעצובה. במפגש כואב, מרובה שתיקות ודמעות, דיברנו רבקה, שולמית ואני על אמונה, על כאב ועל אהבה, על סיום החיים ועל הבחירה של איך.
רבקה, המאמינה, חוותה משבר אמונה גדול. נפגשתי עימה ביחידות, לענות על שאלות שהתקשתה להעלות על דל שפתיה, רובן ללא תשובות. "למה?" למה בתה הנפלאה שלא עשתה רע לאיש, סבלה בילדותה מדלקת פרקים קשה, קטעה קריירה ספורטיבית מבטיחה, התאלמנה בגיל צעיר וכעת... רבקה רוצה להאמין באל ובדרכיו, ולא יכולה. הקרקע נשמטת תחת רגליה. דמענו יחד, שילבנו כפות ידיים ושתקנו. רבקה ידעה; נועם, שגדל בביתה ואפה עימה עוגות וחלות לשבת, וישן לא אחת במיטתה ונישק וחיבק, ייפרד ממנה בקרוב. "ובכל זאת אסור לאבד תקווה," אמרה. "אולי יקרה נס." "כל דבר שיקל על נועם," סיכמנו.
הצעתי פגישה עם הילֶרית, שעבדתי עימה. בתוכי הרגשתי שהמפגש עם אישה מיוחדת זו בביתה השוכן בחוות חיות יסייע לנועם. נועם הגיב נפלא לטיפולי ההילינג; יושב על כריות ובידיו המלטפות ארנבת או צ'ינצ'ילה או אפרוח, כבחירתו, עיניו נוצצות, חייך לראשונה מזה זמן. תיאבונו שב אליו, והוא אימץ ארנבת לביתו.
השבועות חלפו. גופו הלך והצטמק, וכוסה בסימני דמם רבים. הופיעו עוד גושים. עיניו בלטו ומלאו בשטפי דם, אך נשמתו גדלה והתעצמה. היו אלה, לדברי אמו, הימים המאושרים בחייו.
בביקורו האחרון במרפאה שכב מקופל על ציִדו השמאלי, ראשו בין ידיו. לא דיבר, וסירב לפקוח עיניים. "אי אפשר להסתכל עליו יותר," אמרו האחיות במרפאה. "איך הוא מחזיק מעמד?"
באותו יום, לאחר שסיים לקבל עירוי טסיות, נשאה אותו אִמו למכונית בידיה החזקות, הרכות, בדרך לטיפול הילינג. כשהגיעו, הזדקף, חייך וריחף החוצה לכלוב הארנבות. הפעם בחר בצחורה מכולן. הוא נכנס לחדר הטיפולים האפלולי, ובאחת פתח מגירה ושפך את תוכנה. בדקות הבאות פתח נועם את כל המגירות. הוא טיפס על סולם, הגיע לכל המדפים הגבוהים והוריד את כל הנרות שהיו בחדר. נועם הדליק 45 נרות. "היום חוגגים," אמר.
את השבוע שלאחר מכן בילה בביתו, בחברת אִמו ובן זוגה, במיטתם הזוגית, במשחק בחיות, אך גם בשאלות ובדרישות. הוא תבע לדעת מתי יינשאו שולמית ויהודה, דרש שיקנו טבעות (אחת גם לו), אמר שהוא יודע שיהיו לו אחים ואחיות.
באחד מביקוריי בבית החם, הנעים והמבריק למשעי – כששיירת החיות מסודרת למשעי על המיטה – ישב נועם בתוך אמבטיית קצף כשנמר בידיו. מחייך בחצי פה, כשגופו החלוש נשען על דופן האמבט, הוא נופף מולי בחיה ואמר: "עוד מעט אני אהיה מלך האריות."
"מה הוא אמר?" נרעשה שולמית. הנחתי ידי על כתפה. דמעה גדולה נשרה מעיניה. "הוא נפרד," לחשה.
בערב שבת ביקש להזמין לקבלת שבת את הוריו של יהודה ולהדליק עוד זוג נרות.
בשבת ביקש להזמין קרובי משפחה. הבנו כולנו; נועם נפרד. בצאת השבת ביקש לסדר את כל החיות במיטתו בשורות ישרות. הוא נגע בכולן. "לביאה, פתחי את החלון," ביקש מאִמו, וכשנפתח, עזב, גופו בחיק אִמו, ואִמו בחיקי.
ודמעות של אהבה אין קץ.
