ממצוקה להמתקה

ה"פספוס" של החיים שלא נחיו יכול למנף את החיים שאנחנו כן חיים

לעיתים קרובות אני חושב על ידידים, שביטאו לפניי בהזדמנויות שונות את אכזבתם מחייהם בשל תחושה שטורדת את מנוחתם השכם והערב: הם חשים בעומק ליבם שמסלול חייהם אינו אלא "פספוס" אחד גדול, שכן חלום חייהם לא התממש.

מדובר לא בתופעה שולית ונדירה, אלא במספר רב של ידידים; עד כדי כך שאף נדמה לי לעיתים שדווקא אלה שאינם חשים כך הם אלה שנמנים עם המיעוט השולי. ואכן כן, כשנחשפים לספרות שנכתבה על נושא זה, מוצאים שהתופעה ידועה ומוכרת ושרבים עד מאוד הם אלה שבגלוי או בסתר חולמים לחיות "חיים אחרים", שונים מאלה שהם חיים היום. הללו משוכנעים שמסלול חיים חלופי זה שהוחמץ היה המסלול הנכון להם, אך גורם "דֶּמוני" כלשהו (בתוכם פנימה או מחוץ להם) חָסַם את דרכם, ולא אִפשֵר להם לממש את חלומם.

אדם פיליפס, פסיכואנליטיקאי בריטי ממוצא יהודי (שם משפחתו המקורי הוא פינקוס-לוי), הִרבה להתייחס לתופעה זו, ואף הקדיש לה ספר שלם,[1] ובו הוא מתאר אותה, את שכיחותה ואת הפתרון היצירתי שהוא מציע לעצמו ולאחרים, על מנת שלא ליפול למועקה של "מלכודת דבש" דמיונית זו.

בספר זה מתאר פיליפס בהרחבה את התחושה הבסיסית של רבים, שחייהם מתנהלים בשני מסלולים מקבילים: המסלול האחד הוא מסלול החיים המעשי, והמסלול האחר הוא מסלול דמיוני שאנו חשים שבו היו אמורים חיינו להתנהל ("אילו הכול היה מסתדר נכון"). פיליפס מדגיש, שאין המסלול האחר בבחינת שעשוע דמיוני קל ובלתי-מזיק; אדרבה, הוא טוען שבנפש רבים יש ל"חיים שלא נחיו" האלה נוכחות מרכזית, כבדה ואפלה, ולעיתים קרובות הם גורמים למצוקה עמוקה הניצבת במרכז חיי הנפש שלנו. במקרים מסוימים – הוא טוען מתוך ניסיונו האישי וניסיונו כמטפל – מצוקת ה"פספוס" הזאת הופכת ממש לסיפור המרכזי של חיינו, מעין מיתוס רקע, בעל אופי קורבני, שאנו רוקמים סביב הביוגרפיה שלנו: המיתוס על הקורבן העצום שהקרבנו ("בשביל מה?!" אנו שואלים באכזבה מתמדת, כשאנו סבורים שאין הסביבה משיבה לנו בהכרת התודה הראויה); המיתוס על ה"שעיר לעזאזל" שהפכנו להיות ("ניצלו אותי באופן מחפיר!"), המיתוס החברתי ("הכול בגלל החברה החרדית שגדלתי בה"!), הגיאוגרפי ("אילו הייתי מהגר כמו אחי לאמריקה, הכול היה שונה!"), המגדרי ("נתקעתי בבית עם הילדים"!) או האתני ("אתה שואל למה זה? רק בגלל שנולדתי למשפחה מזרחית"!) סיבות אלה ודומות להן הן העילות הפטאליות לכך שחיינו "סטו" לכאורה מהמסלול ש"נועד להם מלכתחילה".

העמדה המעניינת שמציע פיליפס למטופליו כדי לסייע להם להתמודד עם מצוקה זו מזכירה לי את היסוד הקבלי-החסידי של ההמְתָּקָה. המתקה במינוח הקבלי-החסידי (מקור הביטוי בשפת הזוהר: "המתקת הדינים"; בארמית: "לבסמא דינין") פירושה, כפי שמנסח זאת ההוגה והפסיכואנליטיקן ברוך כהנא, לחשוף את "הניצוץ הקדוש", את "שורשו הטוב של התסביך"; זה השלב שבו המטופל יכול לבטא בבהירות (לעצמו בראש ובראשונה) את השאיפה הטובה המצויה ביסוד אותו גורם מטריד בחיי הנפש.[2]

פיליפס מציע לראות את המיתוס האישי הזה, שהפך גורם של מצוקה, כקריאה פנימית הנולדת בעומק ליבו של כל אחד מאיתנו לשים לב לפוטנציאל הלא-ממומש שלו. פיליפס טוען שה"פספוס" האמיתי איננו זה שנדמה לנו. ה"פספוס" האמיתי לדעתו הוא בעצם הכמיהה של המטופלים הדורשים להיפטר מפיצול מטריד זה. ההחמצה האמיתית היא אפוא, שאיננו מקשיבים היטב לקול הפנימי שעולה בנו, כשאנו כמהים ל"חיים אחרים", כדי להסיק מתוכו מהו הפוטנציאל הנחבא המצוי בנו, שלא היינו מסוגלים עד עתה להתייצב נכונים נכחו.

איור: דותן מורנו
איור: דותן מורנו

לפי טענת פיליפס, עצם השאיפה להשתוקק לחיים נטולי תסכול (תביעה שרבים ממטופליו מציבים, כאמור, בתחילת התהליך כמטרת הטיפול ומוכנים להשתמש באמצעי עזר מקובלים כיום, כמו סמים או תרופות המקילות את נטל התסכול) משמעה למעשה להשתוקק לחיים ללא פוטנציאל. ומדוע? משום שמבחינה מעשית זיהוי הפוטנציאל שלנו איננו אפשרי בלא שתתעורר בנו מצוקה, וזו תצביע בראש ובראשונה על האפשרות לזהות את הפוטנציאל, ולאחר מכן גם לממשו כמסלול חיים מעשי.

עתה נבין גם טוב יותר מדוע המודל הקבלי-החסידי של "המתקת הדינים" מתאים במדויק לתהליך זה, שמשנה מן היסוד את יחסנו למצוקה. המצוקה בתחום הזה – כמו כל צרה או מועקה המלווה את חיינו – לעולם איננה יכולה להיות, לפי תפיסה זו, גורם שטני הבא למרֵר את חיינו; ביסודה היא תמיד קריאה לתיקון ולשיפור הבאה מהיסוד האלוהי, הטוב המוחלט, גם אם למראית עין יש לנו תחושה ש"מישהו שם למעלה" מתעלל בנו בגלגול הזה של חיינו.

היסוד הקבלי-החסידי של "המתקת הדינים" מחפש את הדרך לשמוע מתוך המצוקה מה  המקור הנסתר והעמוק של החיים אומר לנו דרכה. ההנחה היא שברגע שנקשיב היטב גם נשמע את התשובה; וכשנשמע את התשובה, יומתק הדין, כלומר המצוקה תקבל לפתע טעם, והיא עצמה תהפוך כלי שיסייע לנו להתעלות למקום שאנו נדרשים לעלות אליו (לפי הפוטנציאל האישי החבוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו).

בספר התניא של מייסד חסידות חב"ד קרויה מידת המתקה זו "לאתהפכא"; כלומר: בעקבות תהליך ההקשבה המוביל להבנת המסר שהמצוקה מוסרת לנו, היא מתהפכת ליסוד מוביל ודינמי בחיינו.

והנה לנו דוגמה יפה להיפוך חיובי זה: אחרי תהליך ההמתקה, המזהה למעננו בבהירות את הפוטנציאל שלנו, אותה תכונה של קורבנוּת מרירה שהשתלטה על חיינו הופכת אותנו בעלי עוצמה גדולה, עוצמה המניעה אותנו לפתע אל המטרה הנכונה לנו, כך שתכונות כמו עצלות, עצבות, פסיביות וחולשה נפשית, שתפסו בעבר מקום מרכזי בחיינו, נעלמות כמאליהן, ואנו מוצאים בתוכנו לפתע כוחות מתחדשים של תנועה, המאפשרים לנו להפוך ("לאתהפכא") מטיפוסים קורבניים לבעלי עוצמה, שדווקא מאפשרת לנו במפתיע להקריב את כל מה שנדרש כדי להגשים בסופו של דבר את המטרות שלמענן נשלחנו בגלגול חיינו זה.


[1] Adam Phillips, Missing out: In praise of the unlived life (New York: Farrar, Strauss and Giroux, 2014).

[2] ברוך כהנא, שבירה ותיקון: מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית. ראובן מס, ירושלים 2010, עמ' 179.

Admiel Kosman

אדמיאל קוסמן

אדְמיאל קוֹסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדאם, והוא גם המנהל האקדמי של הסמינר לרבנים ע"ש גייגר בברלין. פרסם עד כה חמישה ספרי מחקר בתחומים המשיקים של ספרות האגדה, תיאולוגיה יהודית ומגדר ותשעה ספרי שירה, כמו גם מאות מאמרים בכתבי עת ובעיתונות.

הקודם

בראשית היה הרצון

הבא

טעון טיפוח

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן