אמנות החיים הגבוהה, בכל שלב בחיים, היא לדעת מה מת בתוכך ובחייך ומה עליך לעשות לאורו של מוות זה
כשהייתי
נער, אולי בן 14, השתתפתי בפעם הראשונה (והאחרונה) בסיאנס. הוא הצליח. איך אני
יודע שהצליח? כי הכוס זזה על הלוח, וענתה על שאלות שרק אני בחדר ידעתי את התשובות עליהן.
באותו אירוע נטמן בנפשי, נפש של ילד שנולד עם נטייה מיסטית לבית חילוני ליברלי,
זרע של ידיעה: יש עולם רוחני, ויש חיים אחרי המוות. הזרע נטמן עמוק והלך לישון
שינה עמוקה. הוא התעורר בהודו, בתחילת שנות ה-20 לחיי.
המפגש עם התורות ההודיות ולאחר מכן עם האנתרופוסופיה לימד אותי על החוקיות של
ההתגשמות החוזרת (או "גלגול נשמות") והקארמה. למדתי להסתכל על חיי בהקשר
רחב, כזה שהיקפו עולה על הכאן והעכשיו. למדתי שכדאי לעבוד למען מטרות נשגבות, לטובת
העתיד והנצח, להתרכז בתהליך ולהשקיע כוונה ועבודה טובה, גם אם את פירות עבודתי לא
אקטוף. למדתי לדחות סיפוקים. אבל דחיית סיפוקים מוגזמת עשויה להפוך לחיים חסרי
ריגושים. אני זוכר אישה מרגשת במיוחד, מבנות עדות הלטיניים, שרצתה שנתוודע זה לזה
לעומק, אבל מה לעשות שבאותו רגע לא יכולתי להתמסר אליה, משיקולי מוסר. "אולי
נהיה ביחד בגלגול הבא," אמרתי לה, והיא לכסנה אליי מבט רושף והפטירה:
"בגלגול הבא התור מאוד ארוך."
העבודה למען הגלגולים הבאים היא קו מנחה גם במוסדות טיפול אנתרופוסופיים, שם חיים ביחד משפחות של מטפלים עם דיירים, כלומר מטופלים, שמצבם הגופני והקוגניטיבי קשה ביותר. התפיסה האנתרופוסופית בנוגע לאנשים אלה אומרת שבגלל ליקוי כלשהו בגופם, נפשם לא יכולה לשכון בו כיאות, ולכן היא מתפקדת באופן לא בריא. אך לכל אדם יש גוף, נפש ורוח; הרוח היא היסוד הנצחי, האלמותי, והיא לא יכולה להיות חולה. המטפלים במוסדות האנתרופוסופיים מקפידים להקיף את הדיירים בסביבה רוחנית גבוהה, הכוללת בין היתר אמנות, לימוד ותפילה. לשיטתם, הם עובדים עם הגרעין הרוחי התקין של האדם, שבגלגולו הנוכחי זימן לו גורלו גוף לקוי ונפש שלא התגשמה במלואה, כשהם יודעים שאת פירות העבודה הוא יקטוף בגלגולים הבאים.
העבודה למען הגלגולים הבאים מבליעה בתוכה הנחת עבודה נוספת: בגלגול הזה המטופל נשאר אצלנו. מה שעוד נשאר אצלנו הוא התקציב הממשלתי שמגיע איתו. אך בקייפטאון בשנות ה-90 היה מוסד טיפולי כזה שלא יכול היה להמשיך להסתמך על תקציבים ממשלתיים, כיוון שהמדינה הייתה בתוהו-ובוהו שלטוני. המוסד עמד לפני קריסה כלכלית והבין שאם לא ידאג למקורות הכנסה עצמאיים, יפשוט את הרגל. מה עשו? בכל מוסד כזה ברחבי העולם יש סדנאות שבהן מייצרים הדיירים מוצרי צריכה, על פי רוב חפצי אמנות, למשל נרות מדונג טהור, מוצרי נייר ממוחזרים, צעיפי משי. אלה אמנם מוצרים נהדרים, אבל יקרים ולא ממש מסחריים. בקייפטאון החליטו לשנות את הקו ולהכין מוצרים שימושיים יותר. כך החלו לייצר יוגורט, לחם ותכשירים קוסמטיים אורגניים מהמשק שלהם ולמכור אותם באזור. בשל איכותם זכו המוצרים להצלחה רבה. מטרת הייצור השתנתה; לא עוד דרך להעביר את הזמן עד הגלגול הבא, אלא מתן מענה לצרכים אמיתיים של לקוחות שרצו עוד ממה שיש למקום לתת. הדרישות מהדיירים השתנו בהתאם: כל אחד עבד בהתאם ליכולותיו הפיזיות, אך משהוגדרה לו עבודתו, הוא נדרש לעמוד בסטנדרט ברור של איכות וכמות. לשינוי הדרמטי בתנאי העבודה היו שתי תוצאות: ברמת הארגון ניצל המוסד מסגירה והחל לעמוד על רגליו שלו. ברמה האישית השתפר לאין ערוך מצבם של חלק מהדיירים; הם החלו לגלות עצמאות גדולה יותר, פיתחו חיי חברה משלהם, וחלקם אף השתקמו ועזבו את המוסד. איזה מזל ששם לא חיכו לגלגול הבא.
חיי אדם הם רצף של הכרעות: עכשיו או מחר? לפדות היום במזומן או לתת לריבית לתפוח? מצד אחד, כמה אמת הייתה בחיינו, אילו חיינו כל יום כאילו זה יומנו האחרון; ומהצד האחר, אם לפירות מעשינו לא יהיה ביטוי בגלגול הבא, אז מה הטעם לחיים? פתרון החידה נמצא בעיניי בדרך האמצע, ובהקשר הזה אני מוצא השראה באמירה במסכת אבות: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה."
אך בחיי האדם, במהלך הביוגרפיה האנושית המשתרעת בין לידה ומוות, אנחנו חווים לאורך כל הדרך מיתות קטנות: פרידות, כישלונות וּויתורים. אמנות החיים הגבוהה, בכל שלב בחיים, היא לדעת מה מת בתוכך ובחייך ומה עליך לעשות לאורו של מוות זה. השחרור הכרחי כדי שחייך יחוו התחדשות ותחייה. יש שיקראו לזה "ויתור יוצר", ויש שיקראו לזה "מוּת והֱיֵה ", בהשראת מילותיו הנהדרות של גתה: "אילו לא ידעת זאת / כיצד למות ולהיות / היית אך נווד חולף / על פני האדמה הזאת."
