העתיד אמנם קיים, אבל כל עוד לא הגיע זמנו הפיזי להתממש בעולם, הוא בעצם בגדר אפשרות. ויש יותר מתסריט אחד, אז איזה תסריט נכתוב?
לקראת שנת 2000 חרדה האנושות מפני אסון העלול להתרגש עליה עקב שינוי הספרות המציינות את השנה במערכות המחשוב, מ-99 ל-00. שינוי זה, סברו המומחים, עלול להשבית מחשבים ועימם מערכות חיים חיוניות. המומחים הזהירו שללא מנגנוני שליטה, ובעודו שרוי בחרדה קיומית, יגלה האדם את טבעו החייתי, ויֵצא לבזוז את סביבתו. ארגונים וממשלות ברחבי העולם השקיעו מאות מיליוני דולרים בעדכון מערכות המחשוב ובהתכוננות לאסון המתרגש ובא. בה בעת נערכו משקי בית עם מלאי של קופסאות שימורים ונשק, וחיכו לגרוע מכול. שניות ספורות לאחר שהוחלפה הקידומת והעולם המשיך לנהוג כמנהגו, התגלה שלא היה שחר לחרדה מפני באג 2000. האנטי-קליימקס זכור לכל מי שהיה ער באותן שעות. האם החרדה הזאת הייתה פרי קונספירציה, שהוזנה היטב בידי חברות התוכנה? ואולי מאמצי ההכנה וההתגוננות היו טובים ונשאו פרי?
תאריכים עגולים או מיוחדים נוטים להיקשר בחזונות אפוקליפטיים או בשערים אנרגטיים. ככל שידוע לי, שנת 2020 לא מזמנת לנו שער כזה, אבל חזון אפוקליפטי אחד נמצא כאן כדי להישאר: האסון האקולוגי שמביאה עימה ההתחממות הגלובלית, שהיא מעשה ידי אדם. בניגוד לבאג 2000, לאסון האקולוגי אין תאריך יעד מוגדר, ולכן אולי אנחנו לא אחוזים באותה תחושת דחיפות שאפיינה אותנו בשנת 2000. זה חבל, כי כשנתעורר, אולי יהיה מאוחר מדי.
פתחו של עשור חדש הוא זמן נהדר לצפות פני עתיד ולתכנן אותו, וזה אכן מה שעושה הגיליון שבידיכם. אך לפני שנדבר על העתיד, בואו נדבר על הזמן מנקודת מבט רוחנית. רודולף שטיינר מדבר על היחס בין העולם הגשמי לעולם הרוח, ואומר שבעולם הרוח היחס בין הזמן למרחב הפוך מזה שאנחנו מכירים בעולם הגשמי: בעולם הגשמי הזמן חולף, והמרחב הוא בו-זמני, ואילו בעולם הרוח הזמן הוא בו-זמני והמרחב חולף. כלומר: בעולם הרוח, עבר, הווה ועתיד ניצבים זה לצד זה, כמו שבעולם הגשמי פרדס חנה וכרכור ניצבות זו לצד זו. תכונת הבו-זמניות של הזמן יכולה להיתפס גם כעל-זמניות או אל-זמניות. ואכן אנשים שעוברים חוויית סף מוות וזוכים לביקור חטוף בעולם הרוח מדווחים לעיתים קרובות על תחושה של אי-זמן.
המחשבה שהעתיד כבר קיים יכולה לקחת אותנו למחוזות פטליסטיים: אם הגורל כתוב מראש, מה הטעם להתאמץ? התשובה לשאלה הזאת היא שהעתיד אמנם קיים, אבל כל עוד לא הגיע זמנו הפיזי להתממש בעולם, הוא קיים בגדר אפשרות. ולמעשה בכל רגע יש שני עתידים אפשריים לפחות: לאחד ניתן לקרוא סביר, ולאחר – מזהיר. הראשון הוא האפשרות שסביר שתתממש, אם נניח לזמן להתגלגל הלאה בכוח האינרציה. הוא ההמשך הטבעי של העבר, ומסמנת אותו המילה הלטינית Futurum. בהקשר של ההתחממות הגלובלית, ה-Futurum הוא שלילדינו ולנכדינו לא יהיה עולם ראוי לחיות בו. ואולם לצד העתיד הסביר ניצב העתיד המזהיר כאפשרות שתוכל להתגשם, רק אם נכין את עצמנו ואת העולם אליה. עתיד זה נקרא בלטינית adventus. בהקשר של ההתחממות הגלובלית, ה-adventus אומר: האנושות תפסיק להשתמש בדלקים פוסיליים ותעבור לאנרגיה מתחדשת; תעשיית הבשר תוקע ותיעלם; חקלאים יפסיקו לרסס את המזון שלנו ויעברו לגידול אורגני וביודינמי; כבאים יכבו את השריפות באמזונס, ויערנים ישתלו עצים, המון עצים; ואנשים יצרכו פחות, יעבדו פחות, ויגלו שיש מספיק כסף לכולם. את הזמן שהתפנה הם יבלו עם המשפחה, עם החברים ועם התחביבים. אתם יכולים לראות ברשימה האחרונה אוטופיה נאיבית; אני רואה בה עתיד מזהיר, שרק מחכה להתממש.
