קריאת כיוון

גל בא וגל הולך לנצח

לי זיו

אל לוח השנה של המאיה נחשפתי לראשונה כשהייתי בת 22. באחד מביקוריי המשמעותיים ביותר בסיני פגשתי אישה צבעונית מאוד, שווייצרית במקור. היא בחרה לעזוב את בבילון ולהעביר את חייה על חופו של הים האדום. מיזו היה שמה, ומיזו אהבה לספר לאנשים מהו הסמל שלהם (קין) על פי המאיה. כך התבשרתי שאני "לילה כחול ספקטרל", "החולמת", לדבריה. ואני בעיניים דומעות הרגשתי שסוף סוף רואים אותי. כיום עיסוקי המרכזי הוא עולם החלומות, ומיזו היקרה שפתחה לפניי שער זה עזבה את עולמנו ממש לפני זמן קצר, בעודי קוראת ספר זה, בדרכה חזרה אל הכוכבים.

יש עולמות כה נרחבים שהידע המצוי בהם הוא מעבר לתפיסתנו, עולמות מעבר לכל זמן או מרחב, לתרבות או לדת, למדע או לאמנות, עולמות שחשיפתם פותחת שער נשגב. לקַמט עולם כזה לתוך ספר זו מלאכת מחשבת שתמיד הפליאה אותי ומזכירה לי לעיתים את הניסיון הלא פשוט בכלל לתאר חלום עשיר ונרחב, המדבר אלינו, ומתורגם, עם ההתעוררות, למילים מצמצמות ומוגדרות.

תרבות המאיה היא אחת התרבויות העתיקות הידועות לאנושות. בספרה, תשעת הממדים, מתארת ברברה הנד קלאו תרבות שידעה לחשב את זמנה האסטרונומי עד ל-16.4 מיליון שנים אחורנית. הייתה זו תרבות כה עשירה, ששרידיה עדיין נסתרים במעבי הג'ונגל המרכז אמריקני, ורק חלק קטן ממקדשיה ומהפירמידות שלה נחשפו לעולם. בניה עסקו באסטרונומיה, באסטרולוגיה, במתמטיקה, בארכיטקטורה, באמנות, בשפה, ברוח ובחומר.

צריך להיות בן לתרבות המאיה, ולו באופן רוחני, כדי לכתוב ספר אודות ספירת הזמן שלהם. Time is Art אומרים בני המאיה, והם מתכוונים לכך בהחלט. בעולם התופס את הזמן כערך עליון, מחלק אותו למקטעים, מגדיר אותו באופן מעשי, מנסה לא "לבזבז" אותו, כל הסתכלות אחרת על המושג הזה, זמן, מעלה שאלות רבות.

ספרה של טוקר נפתח בציטוט מתוך אליס בארץ הפלאות שכתב לואיס קרול: "אליס נאנחת מתוך עייפות. 'אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן,' אמרה, 'מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון.' 'לו הכרת את הזמן כמוני,' אמר הכובען, 'לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!'"

טוקר לוקחת אותנו למסע שמעבר לזמן הליניארי, מסע קופצני ועשיר השזור בסיפור חייה, ומשלב את 20 הגלים של מחזור הצ'ולקין. כל גל מלמד אותנו דבר מה עמוק מאוד במסע האישי שלנו אל עבר התפתחות התודעה, וכל גל מלווה בסיפור של טוקר, הממחיש את האנרגיה שהוא נושא; ספירת זמן שונה בהחלט מזו שאנו מכירים. "לפי חכמת המאיה, הזמן פנימי ולכן אינו שווה לכולם. ספירת הימים שמתחילה מרגע הלידה אינה נעה בקצב של 60 שניות לדקה לכל תינוק ובוגר, ו-70 שנים בחייו של אחד יכולות להיחוות כ-20 בחייו של אחר..."

תוך כדי קריאת הספר, שבתחילה נדמה פשוט וקצר, כזה שאפשר לקרוא תוך יומיים, אני מגלה בין שורותיו מידע רב ונסתר, עמוק ומקודד, שמשפיע על הווייתי, ואני לא יכולה להמשיך בקריאתו כמו ברומן. הוא דורש ממני זמן ועיכול, מעלה בי זיכרונות ותהיות, רוטט לעיתים עם אמת המצויה בי, הצפה על פני השטח. אין זה ספר קלאסי, וכבר בתחילתו אפשר לראות שאין הוא פותח בדרך המסורתית. אין בו מפתחות או מפת התמצאות, וכיאה לעולם המיסתורין טוקר משליכה אותנו, בלי הכנה, הישר אל מערבולת הזמן. אני דווקא אוהבת את זה.

כל פרק-גל נפתח בשיר קצר שכתבה טוקר, המסמל את אנרגיית הגל, וכך מהדרקון האדום אנחנו פוסעים לאורך אבולוציית התודעה עד לגל הכוכב הצהוב. בדרך חושפת טוקר באינטימיות רבה את תהיותיה בדבר החיים ואת המסע שהיא עוברת בדרך לגילוי עצמי, לאהבה עצמית, לקבלת אנושיותה במציאות המורכבת שלנו. מצאתי את עצמי מזדהה לעיתים עם סיפוריה האישיים, ומתוך הרגש העולה בי, ידע המאיה מחלחל עוד יותר ונוגע בעומקים.

מוטיב הים חוזר שוב ושוב כמוטיב מרכזי ומשמעותי בחייה, המזכיר לנו את ההמשכיות הטבעית של הגלים. גל בא וגל הולך לנצח, וזה מזכיר לי רגע בחיי, שבו הבטתי לראשונה אל תוך הנצח וחוויתי את האינסופיות שבבריאה הזו. הבנתי שהתודעה שלי לעולם תישאר, אמנם בגופים שונים ובהוויות אחרות, אבל לנצח נצחים. ברגע הזה הבנתי פחד קמאי מהו, כמה קל לנו לתפוס את הסוף אל מול הנצח.

כיאה לתרבות אדירה כמו המאיה, בספרה של טוקר יש ניחוח של נצח. זהו ספר שאם תעמיקו בו, ובעיניי רצוי לקרוא בו יותר מפעם אחת, אותה הכמיהה האנושית למצוא את ביתנו בנצח תתקרב להתממשות. ספר מרחיב אופקים בהחלט.

עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה / טליה טוקר
מרקם הוצאה לאור, 2019


לחיות עד תום

צבי טאובר

בעקבות בדיקות רפואיות נודע לנינה פינטו-אבקסיס שהיא חולה בסרטן קטלני במיוחד, והתחוור לה, לפיכך, שזמנה עלי אדמות קצוב ומדוד, עניין של מספר חודשים, לכל היותר שנתיים-שלוש. כך תיארה בסיפור פורים, הפותח את קובץ הסיפורים הנידון כאן, את רגע התוודעותה להיותה חולה (עוד לפני "הבשורה", לפני שנאמרו לה הדברים בבירור):

יונתן מביט בי, נראה רגוע, אופטימי. אני לוגמת מים מן הבקבוק, מבקשת ממנו שיגרד מעט בגבי. לפתע מגיחה משלחת רופאים ואחיות, ועימם ראש המחלקה. הרופאה שהיתה עמי קודם לכן סוקרת בפניו את הנתונים שדלתה ממני ופוסקת שחרור, וטיפול בחיידק. [...] ראש המחלקה מביט בתוצאות האולטראסאונד שלפניו. איך שחרור? הוא מערער על דעתה, את לא רואה כאן עיבוי בלבלב? קחו תפקודי כבד חדשים ומרקרים, והעבירו ל... אני לא שומעת את ההמשך, המילה לבלב מבתרת את גופי לשסעים של זרמי פחד עולים ויורדים, ואני רועדת מקור ומזיעה בבת אחת. מאמה נינה, סבתי אהובתי, נפטרה מסרטן הלבלב כשבקושי הייתי בת 13. אני זוכרת את רגע הגילוי על אודות מחלתה שהוסתרה מאיתנו. לבלב, אמרה אימא בטלפון לאחותה בארצות הברית, בשיחה שלא הייתי אמורה לשמוע, es cáncer.

הנה יודע אדם שקיצו קרב, ולכאורה הוא יודע שבעוד זמן קצר כבר לא תהיה לדידו משמעות לכלום. הכרתי את נינה פינטו-אבקסיס בשנתיים האחרונות לחייה, קצת לפני ערב ההשקה של ספרה הקודם, סיפורים אינטימיים. מהרגע הראשון להיכרותנו, בהיותי בעיקר צופה מן הצד, מעט רחוק, וביודעי שלקתה במחלת סרטן קטלנית, הערצתי אותה על התמודדותה העיקשת להעניק משמעות לחייה ולאנשים היקרים לה, בעודה ניצבת מול האבסורד של העדר המשמעות המוחלט שאמור לאפוף את ישותה – למעשה את הֶעְדֵּר ישותה – עם מותה ההולך וקרב.

בספר המיתוס של סיזיפוס (1942) המשיל קאמי את החיים ואת אהבת החיים לפעילות סיזיפית; שכן, לדבריו, הוודאות היחידה שיש בידינו היא קיצם הקרב של החיים, כלומר ידיעת כישלונה העקרוני של התשוקה לחיים להשיג את מבוקשה. נוכח ידיעה נוקבת זו נאבק האדם – בעצם עיצוב חייו ומימושם כחיים ערכיים של משמעות – נגד אובדנם האבסורדי ולמען חיים רציונליים וצודקים. אם יוותר האדם על תביעה זו וישקע בייאוש או בהשלמה עם גורלו הנחרץ, הסיטואציה עצמה לא תהיה אבסורדית, אף שהעולם האובייקטיבי יישאר כמובן בעינו. רק אי-השלמה, מחאה ומרד נגד האבסורד, נגד חוסר המשמעות, הם שמקיימים את הדינמיקה מרובת הסתירות בין האדם לעולם, המכוננת את הוויית האבסורד; ומבחינה זו אכן האבסורד הוא, כדברי קאמי, "ודאות שהאדם קובע אותה בלי לקבלה".

שני קובצי הסיפורים שפרסמה פינטו-אבקסיס – ובמיוחד השני שבהם, מחר אני הולכת – והעלאת סיפורים אחדים מהקובץ הראשון, סיפורים אינטימיים, על בימת התיאטרון הם, לדידי, התגלמות מובהקת של המאבק הסיזיפי באבסורד שניהלה בשנתיים האחרונות לחייה.

הנה עוד שתי פסקאות מהקובץ האחרון, מהסיפור גן עדן ומהסיפור אלמנה, ובהן היא מתארת את היכרותה עם מטופל כמותה במחלקת הכימותרפיה. על רקע המחלה ותופעותיה הקשות, על רקע המודעות למוות ההולך וקרב, צומחת חברות של אמת, ויטאלית מאוד, כאילו כל החיים הערכיים – אלה שטוב, יפה וראוי לחיותם – ניצבים פתוחים לפניה:

בטיפול האחרון, כשאני כבר מותשת וכנועה, עדיין מקיאה בפתח החדר, עוד בטרם נעשתה אפילו בדיקת הדם, הוא ניגש אליי, מחייך ואומר מה שלומך? אנחנו כבר פה כולנו כיתה אחת, מכירים זה את זה, הוא מצדיק את פנייתו. כן, אני עונה, שמחה שעשה כך את הצעד הראשון להיכרות, למרות היותו גבר דתי, חובש כיפה. אני מיד מציגה את עצמי בפניו, והוא מספר לי שנותרו לו שמונת חודשי חיים: באוגוסט כבר לא אהיה פה, אבל אולי אספיק לחנוך את האגף החדש במוזיאון באותו חודש, נראה אם אצליח. ברור שתצליח, אני מעודדת אותו.

בפני צחוקו לא עמדתי, כיוון שניתן במשורה. לעיתים רחוקות כל כך נהג לצחוק, לחשוף את שיניו הלבנות ולתת לשֵד השובב שבו, של פעם, לעוף אליי. בפניו, בהליכתו ובדיבורו ניכרו עקבות הגבר שהיה, הגבוה, החזק, האמיץ, המערער ללא חשש על כל המוסכמות. מדי פעם הצטער על שלא הכרתי את האדם שהיה לפני המחלה, אך אני זיהיתי את השרידים ונאחזתי בהם. ראיתי בו לוחם מתקופות קדומות, שלא נכנע גם כשהנשק אוזל.

הכתיבה של פינטו-אבקסיס בשני קובצי הסיפורים שפרסמה בשנתיים האחרונות, שהיא לכאורה מאוד אישית ולעיתים ממש אינטימית, מעלה מצבים ורגשות המוכרים לַקורא, אם לא מחיי עצמו אזי בהתייחס לסביבתו, בבחינת האישי הוא האוניברסלי. מבחינה זאת מכלול הספר הכל כך מיוחד של פינטו-אבקסיס בהחלט אינו בבחינת "יומני היקר" האישי (שעשוי לעניין אמנם את מכריה הקרובים, אבל לשעמם בדרך כלל את מי שאינו קרוב אליה), והוא נעשה כללי יותר ויותר, ולפיכך רלוונטי לכל אדם פתוח. לדברי אריסטו בפואטיקה, "אין זה מתפקיד הפייטן לספר מה היה במציאות, אלא מה היה עשוי להיות, כלומר מה שאפשר היה להתרחש מתוך הסתברות או הכרח". וכאן תלוי העניין, לא רק במה מתארים, אלא יותר ויותר באיך מתארים אותו. כלומר: נינה מספרת על אירועים ומצבים ורגשות שהופיעו וקרו במציאות החיים, במציאות הכל כך מיוחדת של חייה, אבל ה"איך" של הכתיבה מחריג אותם מהאידיוסינקרטיות שלה ועושה אותם רלוונטיים גם לאחד האדם. ה"איך" הזה, אנשי מקצוע (לא אני) יודעים לתארו ולנתחו וכו', אבל בעיקרו של דבר הוא יסוד ייחודי שלא ניתן להעמידו על מושגים כלליים. זאת הכתיבה המיוחדת של נינה.

זוהי כתיבה מיומנת מאוד בתיאור חיצוני של אירועים ומצבים ובתיאור פנימי של הלכי רוח, מחשבות ורגשות, ולעיתים מזומנות – בכוונה או אולי בלי משׂים – גם בכריכת אלה באלה, הפנימיים בחיצוניים ולהפך. הנושא המאחד, הבולט, הוא כמובן נוכחות המספרת עצמה בכל אחד מהסיפורים. זה עדיין אינו הופך את מקבץ הסיפורים לרומן, וגם אינני יודע אם נינה הרהרה בכתיבת רומן (אף כי קשה לי להאמין שלא). בכל אופן, כל סיפור וסיפור יכול להשתלב ברומן, ומבחינה זאת, בנוסף לערך של כל אחד מהם כשלעצמו, אפשר להתייחס אל הסיפורים השונים גם כאל אטיודים, תרגילי הכנה, לכתיבת רומן, משל לרישומים ביד אמונה ומיומנת המהווים הכנה לציור גדול, זה שיצירתו החסרה תובעת את העולם וקוראת תיגר כנגדו על היותו לא רציונלי ומעוול, על היותו אבסורדי. כך היא מתארת בסיפור האחרון בקובץ, מלאכים, את חוף ילדותה באשקלון:

אני יוצאת לסיבוב בים, החוף של ילדותי. פעם בחודש אני חייבת לעמוד מול הים הזה שבו טבועים כל כך הרבה זיכרונות מתקופות חיים שונות: הנה אני כאן עם גלי, שוכבות על החוף, מעשנות ושרות, נשיקות רטובות עם אהובי, שיזוף של חורף במרס כדי להיות מוכנה כבר ב-1 באפריל לבגדי הים החדשים של העונה, וגם משחקי מים עם שירלי ודניאל בלגונות הכחולות שיצרו שוברי הגלים של החוף הקרוב לביתנו, שעדיין נקרא חוף בר כוכבא. המחשבה על פיזור האפר שלי כאן מעל הגלים והאדוות מרגיעה אותי. הידיעה שאחר כך יש מנוחה ושקט רוגע. אבל אם כן? מתגנבת המחשבה המפתיעה, החדשה, של אבא. ז'אק ברל כבר שר שם מולי, מזיע מעליי את טיפות המאמץ בשיער ארוך מעט מהרגיל, כפי שהיה בסוף ימיו, מנשק אותי בשיני הסוס הגדולות, חודר לעיניי ואומר לי במשפט שמסובב אותי בכל פעם מחדש: Ne me quitte pas, אל תעזבי אותי.

מחר אני הולכת / נינה פינטו-אבקסיס
הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019

לי זיו

לי זיו היא אמנית חלימה, מגשרת בין עולמות, מוציאה מסעות חלימה בארץ ובעולם, תומכת בעזרת צמחי חלימה בתהליכים אנושיים שונים, מפיקה ויוזמת פרויקטים שונים למען עולם חדש.

צבי טאובר

צבי טאובר הוא פילוסוף ישראלי, פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וראש החוג לשעבר.

הקודם

צריך סבלנות מברזל וכפפות של משי

הבא

סוף משחק, לפי שעה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן