חיים אחרים המחודש

מחקר עולמי, שנערך גם בישראל, ובוחן את השפעות הפסיכותרפיה בשילוב MDMA עובר לשלב האחרון; במקביל נערכים בעולם, ובכלל זה בישראל, מחקרים אחרים המצביעים על כוחם המרפא של סמים פסיכדליים כמו פטריות הזיה; בינתיים, מתחת לרדאר, אנשים מכל קבוצות האוכלוסייה משתמשים בהם לצורכי טיפול והתפתחות. קבלו את הסצנה הפסיכדלית בישראל 2019

"המטורף המסוכן ביותר הוא זה השפוי כל הזמן: הוא כמו גשר פלדה חסר גמישות, ואופיו נוקשה ושביר."

אלן וואטס

הסמים הפסיכדליים מוכרים לעולם המערבי המודרני עוד מתחילת המאה ה-20, וכמו שזה נראה כרגע, הם פה כדי להישאר. ניסיתי להבין ממה מורכבת הסצֵנה בישראל ומה מפעיל אותה, אבל גיליתי שכמעט בלתי אפשרי להתחקות אחריה. היא מסועפת כל כך, מפותחת כל כך, דינמית כל כך, עד שנאלצתי לדלות מספר טיפות מהאוקיינוס ולהתמקד בהן. בדרך גיליתי שבין הטיפות יש יחסי הגומלין.

טריפ של חמלה

בגיליון הקודם, במסגרת התחקיר לכתבה על הטיפול בטראומה, נפגשתי עם ד"ר קרן צרפתי, האישה רבת הכובעים. בגיליון זה נפגשתי איתה כנציגת MAPS (ההתאחדות הרב-תחומית לחקר חומרים פסיכדליים) בישראל, העומדת גם בראש מכון, הנמצא בשלבים ראשונים של הקמה, לחקר תרפיה משולבת מרחיבי תודעה (ראו גם, המדינה הראשונה בעולם בטיפולי חמלה). במכון נערכים מחקרים, אחד מהם של MAPS, בשיתוף עם בתי חולים שונים ברחבי הארץ ועם משרד הבריאות. 57 שנים לאחר ניסוי "יום שישי הטוב", הנחשב לאבן דרך במחקר חומרים פסיכדליים,^[1] נערכת בארץ שורה של מחקרים המצביעים לא רק על ערך טיפולי חסר תקדים, אלא גם על חוויות מתמירות של מחלות והפרעות נפשיות.
במהלך השלב השני במחקר של MAPS, שנערך בחמישה מקומות בעולם ובהם בית החולים באר יעקב בישראל, צולם הסרט טריפ של חמלה, המתעד את חוויותיהם של שלושה ממשתתפי המחקר. שלושתם מביאים סיפורים מצמררים, כל אחד בנסיבותיו שלו, שהמכנה המשותף ביניהם הוא החותם שהטביעו בכל אחד מהם בצורת תסמונת פוסט טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder; PTSD). אחד מהם הוא נחום פצ'ניק, שנפגע מינית בידי אביו. עד שהגיע פצ'ניק לטיפול באמצעות MDMA, היו חייו רצופים פחד וייאוש: "בזכות הטיפול הזה, ממקום שלא יכולתי לראות אופק או אפשרויות, התחלתי להאמין בחיים להתאמן, לאכול בריא, לעשות מדיטציה ואפילו לטפל, ללמוד ולחקור מיניות ובהמשך גם ללמד. לא הייתי מגיע לזה בלי הטיפול. זה אִפשר לי לגעת בפצע שקודם לא יכולתי להתקרב אליו."
חמש שנים לאחר שעבר את הטיפול הוא מטפל בנשימה מעגלית, מתמחה בשיטת האקומי ומנחה סדנאות מיניות לגברים: "אנחנו רק בחיתוליו של החיבור בין הפסיכדליה לטיפול," הוא אומר. "אסור שהדבר הזה יהפוך לחוקי ברמת הרחוב, אבל זה הכרחי ברמת הפסיכותרפיה. אני חושב שצריכה להיות רגולציה. החומרים האלה הכרחיים במדינה כמו שלנו, עתירת הטראומות. יותר מזה, אני חושב שזו יכולה להיות מתנה לכל תהליך טיפולי, ולא רק בטראומה. זה טיפול שלדעתי יכול לייתר את הטיפול התרופתי להרבה אנשים. זה תהליך בר קיימא. הוא משנה תודעה, ובמובן הזה הוא מחזיר את האדם למקום אותנטי. זו גם הסיבה שלדעתי הרבה גורמים לא רוצים שהטיפול הזה יעבור רגולציה, כי זו יכולה להיות פגיעה כלכלית אנושה ביצרני התרופות."
אבל אם ללמוד מקורותיו של עולם מקביל – עולם הקנאביס – הרי שעד לא מזמן נצפתה התנגדות כמעט גורפת של רוב תאגידי התרופות. בשנת 2014 יצאו מדענים מוכרים לתקשורת באזהרה על סכנות הקנאביס. היום אנחנו עדים למגמה הפוכה: חברת התרופות הישראלית רפא היא הראשונה שהחלה לשווק מוצרי קנאביס; כמוה תאגידי ענק בינלאומיים בתחום התרופות, כמו נוברטיס; ועל פי חברת הנתונים ניו פרונטיר (New Frontier) תאגידי התרופות המובילים את המשק העולמי (פייזר, אריקסון, מרק ועוד) מחזיקים בעשרות פטנטים בתחום הקנאביס.

ממדיקליזציה ללגליזציה

מצידו האחר של עולם המחקר הקר והמחושב רוחש ובוחש הפייסבוק, יקום שלם במונחים אינטרנטיים. בין שאר הפעילויות המתנהלות בפייסבוק תחת התיוג "פסיכדליה" קמה לפני שנתיים וחצי קבוצה סודית, נטוורק פסיכדליה ישראל Israel Psychedelic network , המאפשרת הצטרפות רק למי שמוזמן אליה בידי אחד מחברי הקבוצה. מאחורי הקמתה עומדת טלי חורב, עובדת סוציאלית קלינית, שלצד הקליניקה הפרטית שבה היא מטפלת ביחידים ובזוגות, צברה שעות של עבודה בתחום ההתמכרויות, והיום עובדת עם נוער בסיכון. "לפני כארבע שנים," היא משחזרת את סיפור ההקמה, "התעניינתי בשימוש בפסילוסיבין כמענה לטראומה. כשהייתי בכנס בפראג של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית, הבנתי שצריך לרַשת פה את האנשים שזה מעניין אותם – המחקר, השיח, שאלות שעולות, נזקים מול יתרונות וכו'. הרעיון של הקבוצה היה לשלב גם מפגשים פיזיים, ובאמת בשנתיים וחצי מאז שנפתחה קיימנו 16 מפגשים, שהמרתק שבהם היה עם אנשים מהקהילה החרדית שמשתמשים בפסיכדליה. אפשר לראות המון עניין לצאת מהארון ולהתאגד כקהילה, וקרו בשנתיים וחצי האלה דברים מדהימים – שיתופי פעולה, יוזמות, פודקאסטים, המון כתבות, קבוצות אינטגרציה (קבוצות שמטרתן לעזור לאנשים לעבד את החוויות שעברו), סלונים פסיכדליים, עמותות (ראו מסגרת), הקליידוסקופ (ראו מסגרת), כנס שהתקיים לפני שנתיים והיה ראשון מסוגו בארץ ומאוד מרשים ומשמעותי. אם עד היום היה איזשהו בידוד, שנלוו אליו לא מעט נזקים, היום יש איזו כמיהה לצאת מהארון ולשלב את החומרים האלה במסגרות אחרות, יותר מכילות, יותר מאפשרות עיבוד של חוויות שעולות."

אילו היו מזמינים אותך לבנות את פרופיל המתעניין הממוצע בסמים פסיכדליים, איך הוא היה נראה?

"אחד הפוסטים הכי מעניינים בקבוצה היה פוסט שהזמין אנשים להציג את עצמם. היו שם אנשים מכל הגילאים – אם לוקחים בחשבון שאנחנו מגבילים את החברות בקבוצה לגיל 25 ומעלה – הורים, מטפלים, אנשי רוח, אנשי הייטק, מהנדסים, ערבים, יהודים, אנשים שחיים בחו"ל. יש הכול מכול וכול."

מה מקור המשיכה לדעתך?

"אני חושבת שיש משהו באנשים האלה שהוא אינדיבידואלי, חוקר, סקרן. רובם מתעניינים בפילוסופיה ובתודעה. פתיחות והתפתחות הן גם מאפיינים שאני רואה, וזה גם "תופעת לוואי" של הסמים הפסיכדליים. רוב רובם של האנשים שניסו, לא רק שיצאו מזה בשלום אלא שהגדירו את החוויה כמשנת חיים."

אז בואי נדבר על לגליזציה.

"זו כבר נקודת מבט הרבה יותר רחבה. נכנסות פה שאלות של מידת האחריות שיש למדינה עליי כאדם, על התודעה שלי, על הגוף שלי. האם היא מגינה עלינו או שוללת את חירותנו. זו סוגיה מורכבת. אבל מאחר וזה קורה גם בלי לגליזציה, נשאלת השאלה מה אפשר להעניק לאנשים שעושים את זה בכל זאת: איך עוזרים לאנשים במצבי משבר, איך עוזרים להם להתמודד עם חוויות שעלו, האם יש מטפלים שיודעים מה לעשות עם זה. התווית שיש כרגע על הפסיכדליה מאוד מקשה ומבודדת אנשים. מהקהילה הגלובלית הבנתי שהמוטו הוא ממדיקליזציה ללגליזציה: קודם נוכיח את הפוטנציאל החיובי שיש בחומרים, וכשזה יתקבל על הדעת, נדבר על שימוש לצורך הרחבת תודעה והתפתחות אישית."

מים גנובים ימתקו

החוק הצרפתי בנוגע לשימוש בסמים הוא מהמחמירים באירופה, ולמרות זאת הצרפתים הם בין המשתמשים הכבדים במדינות האיחוד; בהולנד, בפורטוגל ובצ'כיה שיעור מקרי המוות עקב שימוש בסמים נמוך בהרבה מאשר במדינות כמו בריטניה ושוודיה, שחוקי הסמים בהן מחמירים בהרבה.

יהב ארז, שעברה חוויה פסיכדלית באופן אישי, הגיעה ממנה למסע חקירה שהוביל אותה לאקדמיה ולאקטיביזם, שהוביל לפודקאסט בנושא בשפה העברית העונה לשם תודעה רבה: "אם יש משהו שהבנתי מהניסיון האישי שלי הוא שלא מדובר פה בהדוניזם או בבריחה, אלא בעוד המון אלמנטים מאוד משמעותיים. עברתי תהליכי למידה והתחברות וריפוי, שהפכו למסע חיים שקשור לא רק לחומרים, אלא גם להתפתחות רוחנית וגדילה."

איך מגיעים מפה לאקטיביסטיות?

"פגשתי בחיי יותר מאדם אחד שאני מעריכה כאדם חכם, אפילו מבריק. וכשהאנשים האלה חוקרים נושא, הם לא מסתמכים על שמועות, אלא בודקים בעצמם. איכשהו כשזה מגיע לנושא הזה, הביקורתיות והטלת הספק פתאום מתפוגגת, ואני לא מבינה את זה. הדמוניזציה כל כך חזקה, שהיא עצמה מייצרת המון נזק. אז מבחינתי כל פעולה שיכולה לרכך ולמוסס אותה היא מניעת נזקים. גם במקומות שבהם זה לא אסור עדיין יש פאניקה מוסרית. הסטיגמה כל כך חזקה, שגם אנשים שיש להם נטייה לנתח כל דבר אחר מסתכלים על זה בצורה מאוד רדודה. זה שיש תקרת זכוכית ליכולת שלנו להטיל ספק, מה זה אומר עלינו? לדעתי משהו מאוד קשה על החשיבה שלנו כחברה. כמו כל טאבו, השיח הוא בעייתי בלי קשר לחומרים עצמם. זו אבן דרך שצריך להתקדם מעבר לה."

אבל גם בתרבויות שאין בהן טאבו, כמו השמאנים, למשל, זה לא מותר לכולם. זה טקס שיש מי שמנחה אותו והשימוש מוגבל לטקס. במערב זה הפך לסוג של רולטה.

"כשאומרים לך כמה זה מסוכן, מטים את הכף, והסיכוי שיקרה משהו הרבה יותר גדול. יש הרבה תרבויות שהשתמשו ומשתמשים בכל מיני צורות בסמים פסיכדליים. זה עניין של התרבות שאנחנו חיים בה ואיך אנחנו מתייחסים לחומרים. זה לא שאני חושבת שלא צריך להיות פיקוח, אבל אני חושבת שנכון להיום תפיסת הבריאות והחולי שלנו כל כך מעוותת, שהבעיה היא לא בחומרים. היא קשורה לאורח החיים שלנו, לתקשורת הבין אישית שלנו. אם אני לא הייתי מגיעה לזה בפסטיבל, כנראה שלא הייתי מגיעה לזה בכלל, וזה נתן לי כל כך הרבה שיש לי רק תודה להגיד."

מנקודת המבט שלך כאקטיביסטית, כמי שהתנסתה בעצמה וכמי שלמדה ולומדת את הנושא, מה היית רוצה שיקרה?

"כל השיח בנושא צריך לעבור מהתחום הפלילי והמשפטי אל תחום בריאות הציבור, הרווחה והחינוך. אם אפשר היה ליישם אי הפללה בנוגע לכל החומרים, כמו מה שקורה בפורטוגל למשל, ההתמודדות הייתה הרבה יותר בריאה, ואנשים היו יכולים להיחשף לחומרים האלה בלי כל המטען שיש על זה, בלי תחושת הסכנה. זה מבחינתי כמו שהשיח סביב העיסוק בזנות לא צריך להיות ממקום פלילי, אלא ממקום אנושי, חברתי. זה מגוחך שכל החומרים הפסיכואקטיביים הלא חוקיים לא מייצרים הרס כמו אלכוהול או טבק. הרי אלכוהוליסט לא הולך לכלא; הוא מקבל טיפול, כי השימוש לרעה באלכוהול לא נשפט במונחים של חוק. סביר להניח שאם טבק ואלכוהול היו לא חוקיים, אנשים היו גונבים אותם כדי להשיג אותם. הם הרי מייצרים פחות נזק כשהם חוקיים."

לא הצלחתי לקבל תשובה חד משמעית על השאלה מה קדם למה – האם התקדמות המחקרים הביאה לפריצה של חומרים משני תודעה גם בזירות האחרות או שהזירות האלה צפות ועולות מן האוב, כי הולכת ומתהווה לגיטימציה לקיומן. מה שבטוח הוא שגם בין הספקנים הגדולים ביותר סימן הקריאה מקבל בטן עגולה.

ניסיתי גם להבין אם יש במקום כלשהו חשש שמא גורלם של הסמים הפסיכדליים יהיה זהה לזה של סוף שנות ה-60, כשהוצאו מחוץ לחוק וכל המחקר בנושא נעצר. מכל התשובות שהצלחתי לאסוף התגבשה אצלי ההבנה שהפסיכדליה נוסח המאה ה-21 הצליחה, אחרי הכול, להמציא את עצמה מחדש. החומרים אותם חומרים, הקשרים הכימיים אותם קשרים, אבל משהו במבט קצת שונה.
אולי זו התרבות, אולי זה הייאוש שנעשה יותר נוח, אולי אלה פשוט אנחנו שכבר הרבה פחות מתרגשים משיח על תודעה.

 

^[1] https://timeout.co.il/%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D/