"הרגשתי שהאסטרולוגיה שייכת אליי כמו שהמוזיקה שייכת אליי"

היא התאהבה בירושלים בגיל ארבע, במוזיקה בגיל עשר ובאסטרולוגיה בסביבות גיל 21, ומאז ומעולם נשארה נאמנה לשלוש האהבות האלה. כתבה את המדור האסטרולוגי הראשון בעיתונות בישראל בהעולם הזה, ומאז לא חדלה. "ככל שאני ממשיכה להעמיק באסטרולוגיה אני רק מרגישה שאני רוצה ללמוד עוד", היא אומרת

כשהייתי בת ארבע, נסעתי עם אמי לסבתא ודודה שלי שגרו בירושלים, בשכונת גאולה. אז זאת הייתה שכונה חמודה של יקים, שגרו שם בין גינות ושובך יונים ווילונות, אווירה מיוחדת; בתי הכנסת של הדתיים מתנועת המזרחי ושכונת הבוכרים שליד. זה הרשים אותי מאוד, וכבר אז, בגיל ארבע, החלטתי שירושלים זאת העיר שלי, שלשם אני שייכת, למרות שהייתי מקיבוץ. נולדתי וגדלתי בקבוצת יבנה, קיבלתי חינוך דתי, ואני שומרת מצוות.

בסביבות גיל עשר, באחד משיעורי המוזיקה, אז זה נקרא שיעור זמרה, השמיע לנו המורה את היצירה מחול המוות של סן סאנס. השתעממתי מהמוזיקה הזאת של המבוגרים, והתחלתי לדבר ולהפריע. ואז הוא נתן לי סטירת לחי מצלצלת, ששינתה את חיי. פרצתי בבכי, שילבתי זרועות על שולחן הכתיבה והנחתי עליהן את פניי. בכיתי והקשבתי למוזיקה, ונשאבתי לתוכה. הוקסמתי. הוקסמתי עוד יותר כשהמורה סיפר שזהו מחול המתים שעצמותיהם קמות בלילה לתחייה, ושהם חוזרים לקבר אפילו שהם רוצים מאוד להישאר כאן, וזה היה כל כך יפה והמנגינה חזרה על עצמה שוב ושוב, ויכולתי לשיר אותה. את השלדים המרקדים בלילה ייצג הכסילופון שצליליו כל כך ממחישים את טיב הריקוד ואת טבע המחוללים שם בלילה, כשהם יוצאים מקברם. לפתע מגיעה מנגינה עצובה שאותה מנגן הכינור. זהו השכווי המכריז שהנה עולה השחר, וכולם חייבים לחזור מיד למקומם. מאותו הרגע התאהבתי במוזיקה סופית.

יום אחד הלכתי בשבילי הקיבוץ, ומתוך איזה צריף בקעה הסימפוניה הגדולה של שוברט, הפרק השני שיש בו סולו נפלא לאבוב (אז כמובן לא ידעתי מה אני שומעת). עצרתי להקשיב, ובלילה המנגינה הזאת העירה אותי. כולם בבית הילדים ישנו, ואני ישבתי ושרתי את המנגינה וידעתי שזהו, היא שלי לעולם, אף פעם לא אשכח אותה. את המנהג הזה אימצתי לי גם בהמשך, עם כל יצירה חדשה ששמעתי ואהבתי.

אז כבר למדתי חלילית וניגנתי בתזמורת חליליות, אבל הבחינו בכישרון שלי ושלחו אותי ללמוד פסנתר, ומאז כל מה שרציתי זה רק לשמוע יצירות מוזיקליות, וכל שנה ליום ההולדת ההורים שלי היו קונים לי פרטיטורה של יצירה אחרת, כדי שאוכל לשיר מהתווים.

אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשהייתי בת 15 עמדו להגיע להוריי אורחים. כשהגעתי אליהם לחדר (ככה קראו פעם לדירות בקיבוץ), למחרת היום, היה ריח נוראי. אז התברר לי שהם שחטו כבש לכבוד האורחים ובישלו אותו על פתילייה במקלחת. הייתי כל כך מזועזעת, שמאותו הרגע נהייתי צמחונית. גם הילדים והנכדים שלי צמחונים, כבר שלושה דורות של צמחונות בעצם.

מרים בנימיני
מרים בנימיני

כשהתגייסתי לצבא, הלכתי לקורס מ"פ גדנ"ע, הכשרה אינטנסיבית של חצי שנה, ואז שלחו אותי להדריך ילדים באשתאול, שהיה מושב של עולים מתימן. ככה התוודעתי לחיים מחוץ לקיבוץ. הכול היה חדש ומשונה בשבילי. ביום הזיכרון הכנתי טקס, וכתבתי שלט גדול שמזמין את כולם להגיע בשבע בערב למועדון. אף אחד לא הגיע. ופתאום בתשע באו כולם. זה היה לפני מערכת בחירות והגיע קוסם. התעקשתי שלפני שהקוסם יתחיל במופע שלו, נעשה טקס זיכרון. הם לא הבינו למה ביקשתי מהם לעמוד כשניגנתי את התקווה. ואז אחרי שנגמר הטקס, הזמנתי את הקוסם לעלות. אחר כך עבדתי ברוגלית ובאביעזר, וככה התוודעתי לקוצ'ינים, לפרסים ולכורדים. זאת הייתה תקופה מרתקת ומרחיבת אופקים.

השאיפה הגדולה שלי הייתה להתקבל לאקדמיה למוזיקה בירושלים, ואז קראתי את הרומן ז'אן כריסטוף של רומאן רולן, שמספר את סיפור חייו של מוזיקאי שביקש להתקבל לקונסרבטוריון בפריז. היו פרשנים שטענו שאופיו של גיבור הספר מזכיר את אישיותו של בטהובן (אף שאלה לא תולדות חייו, ובטהובן מן הסתם לא חי בצרפת). ז'אן כריסטוף אכן התקבל לקונסרבטוריון. אני חשבתי שאין לי סיכוי להתקבל לאקדמיה, אבל באתי והתקבלתי, וזה היה בעיניי נס ופלא. ניגנתי בקלרינט. אני ממש אני מחוברת לקלרינט; אני מרגישה שאני קלרינט. כל המנגינה שלי, אני, הקול שלי, הכול ביחד זה קלרינט.

במהלך שנת הלימודים הראשונה התקבלתי גם לתזמורת המשטרה, וניגנתי בה שלוש שנים מהנות מאוד, וזה פרנס אותי. הייתי באה ללמוד עם מדים. כעבור שלוש שנים התחתנתי ועזבתי.

בשנת הלימודים הראשונה באקדמיה פגשתי גם מישהו שעסק בקריאה בכף היד ובאסטרולוגיה, והוא אמר לי כמה דברים על עצמי ועל החברה שלי. זה כל כך עניין אותי שהרגשתי שמה שהוא אומר זה חלק ממני. הרגשתי שזה שייך אליי כמו שהמוזיקה שייכת אליי, והלכתי ללמוד אצלו. קניתי גם ספר שיצא לאור בתחום וקראתי אותו בשקיקה. ואז התחלתי לעשות קריאות לכל החברים שלי.

אהבת המוזיקה הפגישה אותי עם בעלי ואב ילדיי. זה היה בחדר המוזיקה של מועדון הסטודנטים, בית הלל. פגשתי אותו באחת הפעמים שבאתי לשמוע מוזיקה; היינו שם רק הוא ואני. הוא למד ביולוגיה, אבל הוא הפליא לנגן בפסנתר, והיה אינטליגנטי ומעניין. הוא התחיל לבוא לבקר בדירה שגרתי בה עם חברה, ובהתחלה לא היה ברור אם הוא בא בשבילי או בשבילה. כשהתחתנו, הוא עבד על הדוקטורט שלו, ואני לקחתי על עצמי את הפרנסה. נולדו שני ילדים. כשהכרנו, ביקשתי שיראה לי את כף היד שלו. ואז אמרתי: "שמע, אנחנו נתחתן ונתגרש." הוא היה מדען, והוא אמר שאלה שטויות ושהוא לא יכול לשמוע אותן. כעבור 13 שנה נפרדנו. אחרי הפרידה הייתה תקופה לא קלה, אבל בסופו של דבר זה היה לטובה.

מרים בנימיני

אחרי שעזבתי את תזמורת המשטרה, לימדתי במשך 17 שנה מוזיקה בתזמורת הנוער של העירייה ובקונסרבטוריון. ואז בשנת 74' פתאום העלתה מיכל, החברה שלי, רעיון שאגש ליוסי אופק בגלריה הקטנה ואציע לו שאקרא בכף היד ללקוחות, כי זאת יכולה להיות פרנסה טובה בשבילי. זה התברר כרעיון מצוין. היה ביקוש. גם לימדתי וגם עשיתי קריאות ומפות. ואחרי כן הגעתי דרך הצייר הירושלמי, איוון שוובל, לבני אמדורסקי. לו ולדן בן אמוץ הייתה מסעדה ביפו, פטיו. פעם בשבוע, בימי שלישי, הייתי נוסעת לשם וקוראת בכף היד משמונה בערב עד שתיים לפנות בוקר, ובאו כל המי והמי (ככה קראו אז לסלבס). בסופו של דבר התעייפתי, והתחלתי ללמד ולעשות קריאות לאנשים בבית בירושלים.

ב-83' פגשתי אהבה חדשה, רופא הומיאופת, והיינו ביחד חמש שנים. למדתי משהו חדש על יחסים ועל אהבה – שיכולה להיות אהבה ממש, באמת, בלי מצבי רוח ופסימיות. זה נגמר מסיבה לא סבירה לכאורה: הוא תמיד היה מאחר, ולא יכולתי לסבול את זה, כי באתי מחינוך יקי, אבל נשארנו חברים טובים מאוד.

בשנות ה-80 התחלתי לכתוב להעולם הזה, בחצי השנה הראשונה בלי לחתום בשמי. כל הזמן חששתי שאורי אבנרי יפטר אותי, אבל במקום זה הוא אמר שאני חייבת להוסיף גם את שמי וגם את התמונה שלי. עד אז לא היה מדור אסטרולוגי רציני באף עיתון בארץ. אבנרי נתן לי חופש. הוא אמר "את העורכת של עצמך, הכול עלייך, גם התמונות". רתמתי את הבת שלי שהייתה ילדה אז, והיא ציירה לי את התמונות. 13 שנה כתבתי מדור בעולם הזה, ואז עברתי לעיתון חדשות. ואז יום אחד הפנתה אליי ירדנה ארזי, שהייתה קליינטית שלי, את ג'ודי ניר מוזס. כשג'ודי באה, עשיתי לה קריאה של המפה, ומשם הדרך ל-7 ימים (ידיעות אחרונות) הייתה קצרה, והיא נמשכת עד עצם היום הזה. על הדרך הגעתי גם לרדיו, בהתחלה בתכנית של אבי אתגר ואחרי כן ב-89' התכנית מה יהיה עם יואב גינאי (עד שנסגרה רשות השידור).

בשנת 2000 קיבלתי מכתב מיונדב קפלון, סופר ומשורר, שרצה לכתוב ספר על רופא שהיה גם אסטרולוג בימי הזוהר של יהדות ספרד. זה היה מכתב מיוחד מאוד, ומיד התקשרתי אליו, וזאת הייתה, כמו שאומרים, תחילתה של ידידות מופלאה, שהולידה את הספר המשותף שלנו, אסטרולוגיה עברית. הקדשנו לו ארבע שנים מחיינו. ככל שאני ממשיכה להעמיק באסטרולוגיה אני רק מרגישה שאני רוצה ללמוד עוד. אני מרגישה שאני לא יודעת מספיק, שאני צריכה ללמוד עוד המון.

בעקבות הספר של בריאן וייס, שורשים ושיעורים בזמן, התחלתי לשחזר את הגלגולים שלי, וראיתי הרבה דלתות. נכנסתי לשתיים מהן, וברור לי שהייתי שם פעם, בחיים אחרים. לדלת השלישית לא נכנסתי, כי פחדתי שלא אצליח להעיר את עצמי.

כשאני חושבת מה ארצה לפגוש מאחורי הדלת שאליה לא נכנסתי עדיין, אני בטוחה רק בדבר אחד – שלמרות ההרגל להתבונן במפות אסטרולוגיות ולנסות לפענח את מה שעתיד להתרחש, על פי מהלך הכוכבים המופיע במפה, הייתי רוצה שדווקא הדלת ה-13 תפתיע אותי, לטובה כמובן. לא חושבת על משהו קסום מעולם הדמיון והאשליות, אלא דווקא על ספר שאקרא ואגלה בו רעיון שהוא חדש לגמרי בשבילי, על איזו תובנה חכמה שמעוררת את התגובה "הרי זה כל כך ברור; איך לא חשבתי על זה בעצמי"; מין ידיעה פנימית מהסוג של "איזהו עשיר? השמח בחלקו".

מערכת חיים אחרים

הקודם

עניין חדש – גיליון רואים עתיד

הבא

הקסם של סקם

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן