חיים אחרים המחודש

ספרו האחרון מסע דילוגים מביא אנקדוטות מחייו בעולם המילים. הוא לא מפסיק לדלג, חי בטורבו, לא נח לרגע, מרצה, כותב ולא מתבייש יותר בכלום. על הדלתות שנפתחו לפניו הוא אומר שזה היה יותר מזל משכל

בדלת הזאת נכנסתי שלא ברצוני, אבל התברר שהיא אחת הדלתות הטובות בחיי. למדתי בבית ספר מעלה בירושלים, שהיה מאוד תובעני ואקסקלוסיבי. ובתום השישית (כיתה י' קראו לזה פעם) החליטה המועצה הפדגוגית שאני תלמיד כל כך לא מבטיח ואין ספק שאני גם לא אקיים, שעדיף שהם ישלחו אותי לדרכי, שאני אלך לחפש את גורלי באיזה מוסך או משהו מהסוג הזה. ואני הייתי מה שנקרא "על הקרשים", ואימא שלי שהאמינה בי ובטחה בי אמרה: "תשמע, הם לא מספיק טובים בשבילך; נלך למצוא לך משהו יותר טוב." והיה בית ספר שהיה הרבה פחות יוקרתי ממעלה, בית ספר דוּגמה, תיכון שהיה המכינה לסמינר למורים ליפשיץ של המזרחי. באתי לשם, והם קיבלו אותי ברצון. הם ראו את התעודה ואמרו: "טוב, בסדר, נמצא דרך להתגבר עליה." שם פגשתי שלושה מורים שנאחזתי בהם כמו בקרש הצלה. והם אלה שהכינו אותי למה שאני היום. אחד מהם היה המורה לתלמוד, הרב שמשון אפשתיין (הוא כתב אפשתיין ב-ת'), בנם של ראשי ישיבות, שלימד אותי ליהנות מלימוד גמרא. השני היה יונה פרנקל, לימים מבכירי הפרופסורים באוניברסיטה העברית. אז הוא עשה את התואר השני שלו. הוא לימד אותי ספרות, הכיר לי את עגנון. והשלישי היה הסופר, ולימים מרצה לפילוסופיה בבר אילן, נחום אריאלי (אביה של שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר). הם קירבו אותי אליהם, והיה לי נורא טוב שם. למדתי מהם המון, ויצאתי לחיים מלא וגדוש. כל מה שיש לי היום, הם פתחו לפניי את הדלתות. לימים הרציתי בכנס מדעי מאוד חשוב, והיינו במושב אחד, יונה פרנקל ואני ועוד מישהו. אני הייתי הראשון, ואמרתי שבדיני נפשות תמיד מתחילים לדון בקטן. השופטים תמיד מבקשים לשמוע את מה שיש לו להגיד, כדי שלא יושפע מהאחרים. אז פתחתי בזה, ואחרי ההרצאה הוא ניגש אליי וטפח לי על השכם ואמר שהייתה לי הרצאה נפלאה, ואמרתי לו: "אני מאוד מודה לך פרופ' פרנקל." אז הוא ענה לי: "אולי תקרא לי כבר יונה?" היום, כשכולם קוראים לכולם בשמות הפרטיים, זה נשמע עניין של מה בכך, אבל זה היה רגע מאוד מרגש. ונחום אריאלי, בעצם בזכותו אני סופר. כל מה שאני כותב הוא הכשיר והדריך אותי. הייתי בן בית בביתו, והוא ורעייתו מאוד תמכו בי והיו גאים בי. בעקבות הדלת הזאת אני תמיד אומר לילדיי: "מאוד רציתם משהו והוא לא הסתדר לכם? אתם לא יכולים לדעת לאן זה ילך."

יום הגיוס לצבא. הגעתי לבקו"ם. ישבתי שם כמו בשוק עבדים וחיכיתי לשיבוץ. באותו בוקר החליטו ששולחים בעלי כושר לקוי (כ"ל) – היה לי רשרוש בלב, חשבתי שאני אמות צעיר – ליום מיון לנהגי משאיות. אני עד היום לא נוהג, כי יש לי טראומה מנהיגה, יש לי רישיון, אבל... אז הם קוראים לי שוב ושוב, ואני לא עונה. וזה מטורף, אתה חייל; כשקוראים לך, אתה עונה. ככה זה נמשך עד הצהריים. ובצהריים נשארתי שם לבד; כולם הלכו, ואני לא יודע מה לעשות; אני לא יכול לצאת מהבסיס, ואין לי איפה להיות, ואין לי איפה לאכול ולישון. והגעתי לצבא עם ההחלטה שאני כבר לא דתי, אז אפילו לא לקחתי שני מסטינגים (בשר וחלב). שוטטתי בבסיס, ואני רואה בית כנסת. בצר לי נכנסתי אליו. בדיוק היה שם הרב הצבאי, והוא שאל אותי איפה למדתי. כששמע את התשובה שלי, הוא אמר "אתה שייך לנו", והציע לי ללכת לקורס סמלי דת. זה היה החלום הכי לא רטוב שלי, אבל כל דבר נראה טוב יותר מלהיות נהג סמיטריילר בבית נבאללה, אז אמרתי כן.

סיימתי את הקורס והגעתי להצבה ברבנות הצבאית. נכנסתי למשרד שבו נערכו המיונים, ומולי יושב הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי המיתולוגי. "איך קוראים לך?" הוא שאל, ועניתי. "ואתה דתי?" הוא הסתכל עליי במבט בוחן, כי על הפרצוף שלי רואים ישר שאני אדם ספקן. אז אמרתי שאני משתדל לקיים מצוות, וזו הייתה אמירה מאוד מדויקת. "אתה מניח תפילין?" הוא שאל. עניתי שכן. "איזה תפילין אתה מניח?" יש שני סוגי תפילין: יש רש"י ויש רבנו תם, סדר הפרשיות בהם שונה. "אני מניח של רש"י, שזה המקובל," עניתי. אז הוא שאל: "ואתה לא מפחד מרבנו תם? שאת השיטה שלו אתה דוחה?" אמרתי לו: "אני אגיד לך את האמת..." אז הוא קטע אותי ושאל: "למה אתה מדבר אליי בלשון אתה? כולם אומרים לי 'הרב אמר'." עניתי: "בבוקר כשאני מתפלל אני אומר 'ברוך אתה השם'. אז אם לאלוהים אני אומר 'אתה', גם לך אני יכול להגיד." התשובה הזאת מאוד מצאה חן בעיניו. ואז הוא אמר: "מה תגיד על זה שיגאל ידין מצא בחפירות בקומראן תפילין שהם לפי שיטת רבנו תם ולא רש"י? מה תגיד לו?" עניתי שאגיד לו שלא מביאים ראיה מארכיאולוגיה, שאולי מה שהוא מצא זאת גניזה – תפילין שלא היה אפשר להשתמש בהם, אז גנזו אותם. הוא היה מבסוט מהתשובה, ואז ביקש שאחכה בחוץ. מהמסדרון שמעתי אותו מצלצל לידין ומטיח בו: "מה בלבלת לי את המוח? אולי מה שמצאת זה גניזה." כשסיים את השיחה קרא לי שוב פנימה ושאל מה אני רוצה לעשות בצבא. אמרתי לו שאני רוצה להיות כתב בעיתון הרבנות הצבאית, מחניים. כתבו שם אורי צבי גרינברג, דב סדן ושמואל הוגו ברגמן. העורך היה מנחם הכהן. הוא רצה מישהו אחר, אבל הרב גורן אמר לו שהוא מוכרח לקחת אותי. היום הוא אחד החברים הכי קרובים שלי. הוא חיתן את ילדיי. הייתי אומר שמה שקרה לי זה יותר מזל משכל. אבל חוץ מזה אני הרי אדם שבדרכו המטורפת מחובר מאוד לעולם היהודי.

הייתי צעיר מתוסבך. לדעתי יש לי ישבן שאי אפשר ללכת איתו בעולם. והייתי הולך עם סוודרים קשורים על המותניים, כל מיני ז'קטים שיסתירו את הישבן הזה. כתבתי עליו בספר האחרון שלי, מסע דילוגים. היום אני כבר לא מתבייש בכלום. את אשתי, בתיה, הכרתי בחורף. ולקראת פסח החלטתי לנתק את הקשר, כי באביב היא תראה. אז הלכתי לפגישה אחרונה איתה, אבל היא לא ידעה שזאת הפגישה האחרונה. וכשנפגשנו היא אמרה לי: "אתה יודע מה? אתה צריך לקנות מכנסיים. אי אפשר יותר להסתובב עם המכנסיים האלה." לא עזרו כל מחאותיי. הלכנו לאיווניר בדיזנגוף. נכנסנו, והיא אומרת למוכר "בשבילנו מכנסיים" ומצביעה עליי. הוא מסמן לי בתנועת מיאוס להרים את הסוודר כדי שיוכל לקחת מידה. ואז הוא לוקח את המידה, מסתכל אליה, מתעלם ממני, ואומר: "גברת, עם ישבן חזק כמו שלו אין לנו מכנסיים." הבנתי שזהו, נגמר העניין. היא גילתה שיש לי ישבן חזק. אם היא לא ראתה או לא הבחינה או לא נתנה את הדעת עד כה, אז עכשיו היא קיבלה את אישורו של המוכר. יצאנו החוצה ואמרתי: "ומה עכשיו?" "עכשיו נלך למצקין," היא ענתה. באותו רגע הבנתי שהיא מוכנה לחיות עם בנאדם שיש לו ישבן חזק, שיש אישור לזה. זה קרה ב-1966, זאת אומרת כמעט 55 שנה ביחד. היא אומרת שממאסר על רצח משולש הייתה משתחררת כבר מזמן.

אז בזכות מכנסיים החיים השתנו, בזכות תפילין... בזכות כל מיני. זה מראה כמה מעט אנחנו מבינים על החיים. הכי מוזר היה שקראו בשמי שם בבקו"ם, ולא הגבתי. על דבר כזה הולכים לבית סוהר. זו באמת הייתה השגחה עליונה.

הרבה שנים עבדתי בעם עובד. התחלתי כמגיה, המשכתי כעורך ואחר כך כעורך בכיר. אבל ברגע מסוים כבר לא היה לי כוח יותר לקרוא ולערוך ולתקן דברים של אחרים. בקושי הייתי עולה במדרגות של ההוצאה. יום אחד טילפנו אליי מאוניברסיטת בן גוריון והזמינו אותי לבוא לתת הרצאה. הגיע גם אבישי ברוורמן, אז נשיא האוניברסיטה. שאלתי אותו איך אדם עסוק כמוהו מצא זמן לבוא. הוא אמר שבא לכמה רגעים "ואם יהיה מעניין אני אשאר". הוא נשאר, וחמק החוצה מיד בסופה. כעבור יומיים צלצל אליי ואמר: "הייתה לך הרצאה מזהירה, אני רוצה להיפגש איתך." נפגשנו בתל אביב, והוא אמר לי: "תודיע לעם עובד שאתה עוזב. אני ממנה אותך לפרופסור מלא במחלקה לספרות. עמוס עוז המליץ עליך, אורי ברנשטיין... תבוא." והוא שינה את חיי. הכול בזכות הרצאה אחת. יצאתי כבר לפנסיה, אבל בנפשי, ברוחי אני עדיין איתם, אוהב אותם. כשהם קוראים לי לבוא, אני בא. אבל מספיק, צריך לתת לצעירים.

דלתות נפתחות לרגע, מה שנקרא היום חלון הזדמנויות, ואז נענים, או לא, להצעה שסביר שלא תבוא למחרת. אבל יש דלת שאני לא רוצה להיכנס לתוכה, דלת הבטלה, הזקנה, במובן של האין אונות, האין אונים, הלא לעשות. אדם צריך להמשיך כל זמן שאפשר. אני משתדל שלא לעצור. אני יושב ליד השולחן וכותב ומפרסם ורץ. היום בבוקר הייתי בחיפה, ואז לימדתי בירושלים, ומחר בבוקר... יש לי חבר רופא שאמר לי יום אחד: "חיים, החיים הם כמו לרכב על אופניים. לא לעצור. באופניים או שאתה רוכב או שאתה יורד מהם. תמשיך לרכב." כל הרעיון הוא לא להרפות – להמשיך לכתוב, לעבוד, לקרוא; לא להיות קורבן, וזה אולי הדבר הכי חשוב בחיים.