בין אישה למקום

סיפור חייה של ג'טסונמה טנזין פאלמו מלמד שנסתרות דרכי הגורל, שגם אם נולדת למשפחה אנגלית בתקופת מלחמת העולם השנייה את יכולה להפוך לנזירה-מנהיגה בבודהיזם הטיבטי ולהקים מנזר נשים שמתווה את דרכן של צעירות רבות. נפגשנו איתה (בסקייפ) לשיחה על אינטימיות מנקודת מבטה של מי שהתבודדה 12 שנה במערה בהרי ההימלאיה

לפני כעשר שנים, כשהחלטתי לסגור את הוצאת הספרים הקטנה שלי, בדיוק שמעתי על הנזירה הבודהיסטית שחיה 12 שנה במערה בהימלאיה בהתבודדות כמעט מלאה ועל הספר שנכתב על חייה שם. הציעו לי להוציא אותו לאור. הסיפור המסקרן שלה הכניס אותי לתוך סחרחרת של התלבטויות, ובסופן החלטתי לוותר (והספר מערה בשלג יצא בסופו של דבר בהוצאת פראג), אבל סיפורה של ג'טסונמה (תואר כבוד למורָה במסורת הבודהיזם הטיבטי) טנזין פאלמו ריתק אותי. בעיקר שאלתי את עצמי אם הייתי עומדת בתנאים הקיצוניים ובסדר היום הקפדני והנוקשה שלקחה על עצמה ולא מעגלת פינות ומה הדבר הזה שהנחה אותה ללא פשרות ובדבקות גדולה. ניצן פמיני שהשתתפה בשיחת דהרמה שלה בהודו סיפרה על הפשטות נטולת הגינונים שלה ועל דיבורה הפשוט שיוצא מן הלב ונכנס אל הלב, והציעה שנשוחח איתה על האינטימיות שבין אדם לעצמו ובין אדם למקום. הקלות שבה הצלחנו לארגן את מפגש הסקייפ איתה הייתה בשבילנו סימן לכך שהפרסום שלה ומעמדה לא בלבלו אותה ולא הגביהו את ליבה. "הגיליון הקרוב שלנו מוקדש לנושא האינטימיות," אמרנו לה אחרי שהצלחנו להתגבר על המכשולים הטכניים ופניה המחייכות עלו על המסך, "ולאור ההתבודדות שלך לאורך 12 שנה במערה בהרי ההימאליה אנחנו סקרניות לשמוע מהי אינטימיות בעינייך".

ג'טסונמה: אני חושבת שהאדם הראשון שאנחנו צריכים להגיע לאינטימיות ולחברות איתו הוא עצמנו. כשהבודהה לימד על החשיבות של שלום וחמלה ואמפתיה וכן הלאה, הוא אמר 'אנחנו מתחילים עם עצמנו'. אנחנו מתחילים עם מחשבות של נדיבות אוהבת, של להתחבר ולהיעשות חברים של עצמנו. כי כל כך הרבה אנשים נמצאים בקונפליקט עם עצמם; הם לא מחבבים את עצמם, והם לא נינוחים עם עצמם. לכן הם תמיד מנסים להסיח את דעתם – דרך אנשים אחרים או בידור וכך הלאה – כי אם הם רק נעזבים לעצמם, עם עצמם, אז הם מרגישים מאוד מאוימים או לא שמחים או מדוכאים, בודדים. אז אם אנחנו רוצים פתיחות ואינטימיות אמיתיות עם אחרים, אנחנו צריכים קודם להתחיל עם להיעשות חברים של עצמנו. ברגע שאנחנו נינוחים בתוך עצמנו, אז אנחנו יכולים כאילו לשכוח את עצמנו, כי אז השלוֹמוּת והשמחה של אחרים חשובה יותר. נכון?

כל עוד אנחנו לא שמחים עם עצמנו מבפנים, וביקורתיים ובקונפליקט, אז אנחנו כל הזמן חושבים על עצמנו. כלומר: אנשים לא בריאים ולא מאוזנים מבחינה פסיכולוגית הם אובססיביים עם עצמם. לכן הם הולכים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים. הם יכולים לשכב שם ולדבר על עצמם, ובסוף לשלם את מה שצריך לשלם. בעוד שאנשים שבאמת נינוחים עם עצמם, ומקבלים את עצמם עם כל הפגמים יחד עם הסגולות שלהם לא חושבים כל כך הרבה על עצמם; זה כמו שתהיה לך רגל או יד שהיא בריאה – אתה לא חושב על זה. אם שברת את הרגל תחשוב על זה כל הזמן.

ניצן: אבל לא צריך שאדם יסתכל על עצמו ועל הדברים האלה כדי לעבור את המכשול הזה ולהצליח להתעסק בעצמו פחות?

ג'טסונמה: כן, כלומר כמובן, וזו בעצם מהות הדרך הרוחנית. היא עוסקת בללמוד מי אנחנו באמת, באילוף המיינד. המיינד שלנו הוא כמו קוף קופצני, אז זה אומר קודם לאלף את הקוף, ואז אנחנו יכולים לאמן אותו שיתנהג יפה; דרך האימון הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה. הוא כבר לא קוף משוגע. ואז דרך הטרנספורמציה הזאת, בסוף הוא כבר לא קוף.

המיינד שלנו הוא כמו קוף קופצני,
אז זה אומר קודם לאלף את הקוף, ואז אנחנו יכולים לאמן אותו שיתנהג יפה;
דרך האימון הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה.
הוא כבר לא קוף משוגע.
ואז דרך הטרנספורמציה הזאת, בסוף הוא כבר לא קוף

חוה: אבל האם אפשר לעבור טרנספורמציה רק דרך האינטלקט? את יודעת, לאמן את המיינד זה מאוד אינטלקטואלי. ואם זה לא יורד ללב...

ג'טסונמה: זה בא מהלב! זה בא מהלב! לאמן את המיינד לנדיבות במקום כעס, להיות סבלנית יותר, חומלת יותר, להיות עם יותר אמפתיה – אין לזה שום קשר עם האינטלקט.

חוה: אנחנו רוצים את זה מאוד. זה הדבר שאנחנו רוצים. את יודעת, כל אחד שהולך בדרך הרוחנית זה מה שהוא רוצה. אבל לא תמיד זה מה שהוא מקבל. ההתניות שלנו מאוד מאוד עמוקות.

ג'טסונמה: מאוד עמוקות. אז זה מצריך הרבה אימון, וזה מצריך בהתחלה תחושת עצמי בריאה ומאוזנת, כדי ללכת על השביל לכיוון התמוססות העצמיות (selflessness). כל מיומנות מצריכה אימון רב. אם אתה רוצה להיות מוזיקאי או רקדן או אמן או ספורטאי או כל דבר, זה דורש שנים של אימון. זה לא קורה סתם ככה 'אוקיי, אני רוצה להיות אדם נחמד, שליו, מלא בנדיבות אוהבת וחמלה... קראתי את כל הספרים הכי טובים, ראיתי את כל סרטוני היוטיוב שמלמדים את זה, אז הנה, אני אשב לחמש דקות מדיטציה ו...'; כלומר זה לא ככה!

נולדה בודהיסטית

טנזין פאלמו היא התגלמות האמירה walk your talk. היא נולדה ב-1943 כדיאן פרי בעיצומה של אחת ההפצצות של גרמניה על לונדון במלחמת העולם השנייה. עד גיל שנתיים היא סבלה ממחלות רבות, עד כדי חשש לחייה. כשהייתה בת שנתיים מת אביה, ואמה תפסה את מקומו בחנות הדגים של המשפחה. כדי למצוא פשר לקשיי החיים, חיפשה האם תשובות בעולם הרוח, שמחוץ לכנסייה האנגליקנית. מדי רביעי בערב היו מגיעות חברותיה לסיאנס. הנערה דיאן, שהשתתפה במפגשים האלה, למדה שהתודעה ממשיכה להתקיים לאחר המוות. היא קינאה בחבריה היהודים שהייתה להם תחושת זהות חזקה מאוד. כבר מגיל צעיר האמינה שאנחנו מושלמים ביסודנו ושעלינו לחזור שוב ושוב כדי להבין את זה ולהתחבר לשלמות הזאת. היא הרגישה שחייבת להיות דרך, והחלה לחפש בספרים ולשאול אנשים. הדתות שהכירה הציגו את האל כישות חיצונית שמציבה לאדם דרישות, אבל היא ידעה באופן עמוק ואינטואיטיבי, שהאלוהות נמצאת לא מחוץ לאדם, אלא בתוכו.

במהלך הנעורים בדקה דתות שונות, כדי לגלות הגדרה ברורה של דרך. "כל הזמן ידעתי שיש משהו אחר שאני צריכה לעשות עם החיים שלי." בגיל 18 קראה לראשונה ספר על בודהיזם, והבינה שזה מה שתמיד האמינה בו, "אפילו שלא ידעתי שיש דת שמארגנת הכול כל כך יפה וכל כך ברור". ככל שהעמיקה לחקור את הבודהיזם, סקרן אותה יותר ויותר הבודהיזם הטיבטי.

בגיל 20 נסעה לצפון הודו לחפש מורה והגיעה לבית ספר ללאמות. לקראת יום הולדתה ה-21 עמד להגיע לביקור קהמְטְרּול רינּפֹוצ'ה השמיני, והיא קיוותה שיקבל אותה כתלמידתו. ברגע שראתה אותו, "זה היה כמו לפגוש מישהו שמכירים, אבל לא התראינו המון זמן. הרגשתי כאילו החלק העמוק ביותר של ההוויה שלי התגשם לנגד עיניי, כאילו היה בתוכי ולבש צורה מחוצה לי".

שלושה שבועות אחרי כן עברה אצלו חניכה ראשונה לנזירות, "וזאת הייתה מתנת יום ההולדת המופלאה ביותר שקיבלתי בחיי". אז גם קיבלה את שמה החדש – דרובגיו טנזין פאלמו, "הגבירה הנאצלת משמרת מורשת התרגול".

שש שנים שימשה כמזכירתו של רינפוצ'ה ולימדה אנגלית את הנזירים הצעירים, אבל אז לא ידעו מה ללמד את האנשים שבאו מהמערב. ומכיוון שהייתה אישה וגם נזירה, לא השתייכה לשום מקום – לא לקהילה של "האנשים הרגילים" וגם לא למנזר. ולכן, אף שהוקירה מאוד את הקרבה לרינפוצ'ה וללאמות האחרים, זאת הייתה גם תקופה של בדידות גדולה. "אנשים שאלו אותי אם הייתי בודדה במערה, אבל לא הייתי בודדה במערה; הייתי בודדה מאוד כשחייתי בקהילה, וגם הייתי מתוסכלת מאוד כי לא יכולתי לקבל כל לימוד שהייתה לו משמעות. זה היה בלתי נסבל לגלות דעה קדומה במנזר. ראיתי במו עיניי איך התייחסו לגברים המערביים שהגיעו למנזר, כמה לימוד הם קיבלו, אפילו אם הם לא היו בודהיסטים."

אחרי שש שנים הרגישה טנזין פלמו שלמדה מספיק כדי להרחיב את היקף ההתבודדות שלה, ובעצת רינפוצ'ה החליטה לעבור למנזר קטן בלאהול. כעבור שנים אחדות החלה לחפש מקום שיתאים להתבודדות מלאה. היא שמעה על מערה במרחק שעה הליכה ממקום מושבה, וכשהגיעה אליה חשבה שזה יהיה המקום האידיאלי להיות בו. לאחר ששיפצה את המערה בעזרת חבריה הנזירות והנזירים, היא עברה לגור בה, וסידרה לעצמה סדר יום קפדני. היממה שלה נחלקה לארבעה פרקי זמן – שינה של שלוש שעות בתנוחת ישיבה בגוּמטי (קופסת מדיטציה), השכמה בשלוש בבוקר וישיבה במדיטציה עד שש; ארוחת בוקר ואז שוב ישיבה מ-08:00 עד 11:00; ארוחת צהריים ואז הפסקה, שבה טיפלה בגינת הירק הקטנה, חטבה עצים, הביאה מי שתייה מפלג קרוב; ב-15:00 הייתה יושבת שוב לשלוש שעות, ואחרי הפסקת תה הייתה יושבת שוב בערב. באחד החורפים הייתה סופת שלג כזאת שכל הדרכים נחסמו. כשניסתה לפתוח את הדלת – למזלה היא נפתחה פנימה – גילתה שקיר שלג עצום חוסם את הכניסה. לא היה אפשר להדליק אש מחשש שייגמר החמצן, האוכל נגמר והסופה המשיכה בעוז ימים רבים. היא חשבה שגורלה נחרץ, עד ששמעה קול פנימי אומר לה "תחפרי את דרכך החוצה!" אחרי מספר ימים שבהם חפרה בידיים ופינתה את השלג פנימה, נוצר לבסוף פתח קטן שדרכו הצליחה לצאת ולנשום אוויר צח.

בפתח המערה שבה התבודדה 12 שנה, ביום שמש | התמונות בכתבה באדיבות Dongyu Gatsal Ling Nunnery
בפתח המערה שבה התבודדה 12 שנה, ביום שמש | התמונות בכתבה באדיבות Dongyu Gatsal Ling Nunnery

אפשר ליהנות אחד מחברת השני;
את יכולה לאהוב מישהו, אבל כשאוהבים מישהו אז גם לחבב אותו זה מאוד חשוב.
אנשים מבלבלים בין אהבה ותשוקה, והן מאוד שונות

מדי שנה בקיץ חזרה למנזר בטאשינג'ו כדי לפגוש את קהמטרול רינפוצ'ה. היא הייתה מגיעה עם רשימה ענקית של שאלות שאספה לאורך השנה מתוך לימוד הכתבים ועבודת ההתבוננות, וכשראה אותה נהג לשאול "נו, איפה הרשימה שלך?". "והוא היה עונה על כל אחת מהן באופן כל כך מושלם," היא מספרת ובעיניה אהבה וגעגוע עצומים. ארבע שנים אחרי פרישתה להתבודדות נפטר רינפוצ'ה במפתיע, והסתלקותו הותירה אצלה חלל עצום. "מהי בשבילך מהות האינטימיות?" שאלנו אותה.

ג'טסונמה: האינטימיות האולטימטיבית היא איפה שאין תחושה של עצמי ואחר, איפה שאין הפרדה. אבל זה משהו שמבינים רק בממד מאוד עמוק בתודעה שלנו. אז בשביל רוב האנשים, הדבר הכי טוב שהם יכולים לקוות לו הוא שתהיה להם תחושת אחדות כשהם שם, במישור היחסי.

ניצן: מה זה אומר אינטימיות, כשאין תחושה של עצמי ואחר?

ג'טסונמה: אם התשוקה שלנו לאינטימיות מבוססת על המשאלה הלא מציאותית שאחרים יגרמו לנו לחוש יותר מלאים ומוגשמים, אז אנחנו הולכים להיות מתוסכלים ללא סוף. כי אף אחד לא יכול להגשים מישהו אחר. אנחנו צריכים להגיע לאיזון בתוך תוכנו. אז יש לנו מערכת יחסים בוגרת עם אהובים. אנחנו לא מצפים מהם להגשים בשבילנו את הפנטזיות שלנו. זו הסיבה שבמדיטציה מתאמנים בלהגיע להכרה של הטבע שלנו בשלמותו, לא רק של החלקים שאנחנו רוצים לקבל. אבל אנשים מתקשים לפעמים להביט פנימה, כי זה מעלה הרבה דברים שהם מתכחשים אליהם. ובכל זאת, אם לא נעבד את כל הדברים האלה בנפש שלנו, תמיד נמשיך להרגיש לא מוגשמים. לא משנה כמה יש לך זמן נפלא עם מישהו, סקס מעולה, תשוקה בריאה, כיף גדול, אבל מה בסוף היום? מה אז? בסופו של דבר אף אחד לא יכול לעמוד בציפיות לא מציאותיות ממנו, והאשליות מתנפצות. וזו הסיבה שהגירושים כל כך נפוצים, כי הציפיות שלנו מהאחר לא ריאליות. כלומר רגע אחד אנשים מאוהבים, והדבר הבא שקורה הוא שהכול מתפרק.

ניצן: כשאין לך שום ציפיות, אז מה מחבר אנשים ביחד? אני מרגישה שאם אהיה בסטייט אוף מיינד הזה, אולי לא אצטרך שום מערכת יחסים.

ג'טסונמה: אפשר ליהנות אחד מחברת השני; את יכולה לאהוב מישהו, אבל כשאוהבים מישהו אז גם לחבב אותו זה מאוד חשוב. אנשים מבלבלים בין אהבה ותשוקה, והן מאוד שונות. בתרבות הטיבטית, למשל, הרבה מהמאסטרים הגדולים היו נשואים והיו להם משפחות. הם קיימו מה שתקראי לו 'מערכות יחסים אינטימיות', אבל הן היו מבוססות על עיקרון הרבה יותר עמוק של אמונות משותפות, תחומי עניין משותפים. הם היו כמו הולכים בשביל יד ביד, וזה מאוד יפה.

חוה: כששהית במערה, למי דיברת בתוך עצמך? עם מי שוחחת?

ג'טסונמה: עם עצמי, אני מניחה.

חוה: עם עצמך? לא שוחחת עם אנשים שעברו בחיים שלך?

ג'טסונמה: זו לא הדרך שבה אני חושבת. אנחנו מתאמנים כדי להיות מודעים, אנחנו מתאמנים כדי להיות נוכחים, כדי לא לשגות בפנטזיות ובשיחות בירור ופיוס. זה המיינד שמפעיל את תפאורת הטלוויזיה בשביל אופרת הסבון. אבל זה לא מה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו מנסים להיות נוכחים ברגע ובמקום.

חוה: אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה. דיברת על זה שאנשים משחקים תפקידים בחיים; תפקיד האימא, האבא, פרופסור, עורך דין. ושצריך להשתחרר מהתפקידים האלה. אז איך את מסתדרת עם התפקיד שלך כמורה?

ג'טסונמה: אני חושבת שאני מכירה בכך שזה רק תפקיד ושההשלכות של אנשים עליי הן באמת רק השלכות שלהם. כי אני יודעת ומכירה את המגבלות של עצמי, אני מכירה את החולשות ואת הנקודות החזקות שלי. מה שכל אחד אחר חושב עליהן זו נקודת המבט שלו, אין לזה קשר אליי. אז כולנו צריכים לשחק תפקיד, אבל כל עוד אנחנו מכירים בזה שזה רק תפקיד, ואנחנו מנסים לשחק אותו באופן הכי מוצלח, כמו שחקנים; הם ינסו להיות הכי משכנעים בזמן שהם מגלמים את התפקיד, אבל הם יודעים שהם לא באמת המלט. כשהם יורדים מהבמה הם כבר לא המלט. אבל כשהם על הבמה הם משחקים עם אמונה. הבעיה היא כשהאנשים מזדהים עם הדמות, אז יש בלגן.

טנזין פאלמו עם קהמטרול רינפוצ׳ה התשיעי, גלגולו הנוכחי של המורה האהוב

חוה: אבל איך את מתמודדת עם החולשות שלך? אני שואלת בשביל עצמי. את יכולה לעוץ לי עצה?

ג'טסונמה: אה! חולשות. אז קודם כול להכיר בהן כחולשות. בסדר, לכל אחד יש חולשות. ומנקודת המבט הבודהיסטית כולנו נשלטים בידי ההיאחזות (attachment)  – אני אוהב, אני רוצה, אני צריך – והדחייה (aversion) שזה ההיפך – אני לא אוהב, אני לא רוצה, אני מצוברח. וכל אלה מתודלקים בחוסר ההכרה שלנו את הטבע האמיתי של המיינד. אנחנו חושבים שיש "אני" במרכז של זה, כמו עכביש ברשת קורים, וזו האשליה הבסיסית שלנו. אז כדי להכיר את הטבע האמיתי של המיינד, צריך להתבונן בו, ובזמן שמתבוננים, לבדוק אילו מהתגובות או הרגשות החזקים שלנו – גאווה, קנאה, תחרותיות, פחד או מה שלא יהיה – גורמים להכי הרבה בעיות, לנו ולאחרים, ואז באמת לחקור את כל מה שנאמר כדי להתגבר על זה ולהתמיר את זה. מכיוון שהחולשות הכי גדולות שלנו הן באמת ובתמים גם ההזדמנויות הכי גדולות שלנו. אנחנו חושבים שזה המכשול שלנו לתרגול, אבל בעצם זו ההזדמנות שלנו לתרגול. אם אנחנו טיפוס כועס, למשל, אנחנו יכולות להתחיל לפתח את כל התרגולים שהם אנטי-כעס, כמו סבלנות, חמלה ונדיבות אוהבת.

חוה: ואת מצליחה? בשבילי זה נורא קשה.

ג'טסונמה (צוחקת): את יודעת, כמו כל דבר זה אימון. זו הסיבה שאנחנו כל הזמן מדברים על אימון, נכון? 'אני הולכת לעשות את התרגול שלי.' זה כמו ללמוד גולף. את צריכה להתאמן ולהתאמן ועוד להתאמן. עד שלבסוף זה פשוט מגיע באופן ספונטני.

נזירה ופמיניסטית

יום אחד, מקץ 12 שנות התבודדות, נשמעה נקישה על דלת המערה, ובפתח עמד שוטר עם צו שהורה לה לעזוב את הודו תוך עשרה ימים. כששואלים את ג'טסונמה מה היה הרגע הקשה ביותר בכל שנותיה במערה, היא מספרת שלא היו אלה התנאים הפיזיים, הקור, העבודה הפיזית, סדר היום הקפדני וגם לא הרעב שסבלה ממנו לפעמים; אלא אותה הבשורה שהגיעה עם השוטר.

כאן עמדה טנזין פאלמו בצומת דרכים דרמטית בחייה. בקשתו של קהמטרול רינפוצ'ה שתקים מנזר לנשים הפכה לשאלה ממשית. בעודה מתלבטת פגשה בכומר קתולי, וזה פסק חד-משמעית שעליה להקים מנזר. "מה הטעם להיות תמיד במצב נוח ונעים?" הוא שאל אותה. "אנחנו כמו בולי עץ בלתי מעובדים, ואם כל הזמן נלטף את עצמנו עם יריעות של משי וקטיפה, זה נעים, אבל זה לא יעשה אותנו חלקים. כדי להיות חלקים, אנחנו זקוקים לנייר זכוכית." "אז המנזר הוא נייר הזכוכית שלי," סיכמה ג'טסונמה.

בשנת 1993, בהיותה בת 50, היא הוזמנה לכנס רב-משתתפים בדרמסלה בהשתתפות הדלאי לאמה. כשהצטרפה לשאר הנואמות ותיארה את חוויותיה כאישה המנסה להגיע להארה, הבינה למה התגשמה כאישה. התכנית באישורו של הדלאי לאמה להקים מנזר לנשים החלה לרקום עור וגידים, וחזונה עמד להתגשם.

טנזין פאלמו נחשבת למחוללת הפמיניזם בבודהיזם. בעצם מה שדחף אותה בזמנו להתבודדות, בין היתר, היה תקרת הזכוכית שהנזירות נתקלו בה. והיא גמרה אומר לנפץ אותה. פעם שאלה את אחד הלאמות הגדולים אם נשים יכולות להגיע להארה. הלאמה חשב וחשב ואז ענה לה שהן יכולות לעשות את כל הדרך עד לשנייה האחרונה, שבה עליהן לשנות את גופן לגוף של זכר. התסכול שלה היה כה גדול, עד שנדרה להגיע להארה כאישה. "לאחר שנדחיתי פעם אחר פעם בגלל היותי אישה, ברגע של תסכול מוחלט התחייבתי בכנות: אמשיך להיוולד בגוף אישה ואגיע להארה."

לנזירות יש היום בהחלט יותר ביטחון עצמי והן יותר נינוחות עם עצמן.
כנזירות הן יכולות לדבר בפני לאמות ומורים בלי, אתן יודעות, להתפרק.
שזה צעד ענק קדימה, ובכזה זמן קצר

במהלך השנים עשתה טנזין פאלמו כל מאמץ לקבל את הסמכות גבוהות ככל האפשר. ב-1967 נסעה לסיקים, שם העניק לה הוד קדושתו הקַארְמַּפָה ה-16, חברו הקרוב של קהמטרול רינפוצ'ה, הסמכה מלאה לנזירות. ב-1973 נסעה להונג קונג לקבל את ההסמכה כבהיקשוני (הנזירוּת הגבוהה ביותר), שלא הייתה נגישה לנשים במסורת הטיבטית.החזון שלה הוא לחדש את מסורת הטוגדנמות (נזירות שייבחרו לנוכח טוהר כוונותיהן ועברו אימונים קשים וסודיים ביותר) ולהביא את הסמכת הבהיקשוני גם למנזר דונגיו גטסל לינג (Gatsal Dongyu) שהקימה והיא עומדת בראשו. המנזר הוא קואופרטיב שמתפקד כיחידה כלכלית עצמאית, והנזירות עובדות ומחזיקות אותו. שאלנו אותה מיהן הנשים שבאות להיות נזירות, למה הן רוצות להיות נזירות ומאיפה הן באות.

ג'טסונמה: כל הנשים הצעירות פה הן מאזורי ההימלאיה שהמסורת שלהם היא הבודהיזם הטיבטי; כלומר מלבד טיבט, גם לאדאק, קינור, לאהול, בהוטן, נפאל, ארונצ'אל, סיקים. המנזר פתוח גם לנשים מערביות שרוצות להכשיר את עצמן להארה.

 צעירות מהאזור בדרך כלל מגיעות בגילאי העשרה או בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, וכשאנחנו שואלות אותן למה באו, הן עונות משהו כמו 'אני רואה את הנשים במשפחה שלי, ואני לא רוצה את החיים האלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי; אני רוצה ללמוד ולתרגל דהרמה, להועיל לעצמי ולאחרים.' הן רואות את האימהות שלהן עובדות כל היום בשדות, חוזרות הביתה ועושות את כל הבישולים והניקיונות, יולדות כל שנה תינוק, סביר להניח שהבעל משתכר וחוזר הביתה ומתעלל או מה שלא יהיה. הן רואות את זה כחסר משמעות למדיי, המחזור האינסופי הזה של עבודה קשה שבסופו את מתמוטטת. ובבודהיזם תמיד אפשר לצאת מהמעגל הזה ולהפוך לנזירה. וכיום, ב-25 השנים האחרונות, נזירות גם רוכשות השכלה גבוהה, ומקבלות את כל האפשרויות שבאופן מסורתי ניתנו רק לנזירים. אז זה נעשה משחק אחר לגמרי.

חוה: מה זה אומר השכלה גבוהה? את יכולה להרחיב על זה קצת?

ג'טסונמה: הן לומדות פילוסופיה בודהיסטית ודיבייטינג, את הטקסים וריקודי דאקיני ומגשימות את עצמן בכל דרך. ככה שהן מתקרבות למה שהנזירים השיגו. מהצד השני, וגם את זה צריך להדגיש, מי שלימד ואימן אותן הם הנזירים. מהרגע שהנזירים קיבלו את הרעיון שגם הנזירות צריכות לקבל השכלה הם התגייסו לעזור עם כל הלב. הם מעולם לא עמדו בדרכן של הנזירות, כלומר מהרגע שהתקבל הרעיון שנשים גם צריכות לקבל השכלה.

ניצן: הודות לך.

ג'טסונמה: כן. כן. במובן הזה הכול השתנה.

חוה: כשצפינו בסרט התיעודי מערה בשלג, במפגש שלך עם הוד קדושתו הדלאי לאמה, נראה שהוא נתן לך סוג של תשובה פוליטית, כששאלת אותו על הסטטוס של נזירות. נכון? הוא קצת התחמק, לא? אז דברים השתנו מאז השיחה ההיא?

ג'טסונמה: כן. היום כמעט בכל מנזרי הנשים יש תכנית השכלה. יש היום הרבה נזירות שהפכו להיות      גשה-מה (תואר שמקבל מי שלמד ותרגל כ-20 שנה, והשלים את הלימוד של חמשת הספרים הגדולים) או קהנמוס – מורות מדופלמות לפילוסופיה.

רוב המורים במנזר שלנו הן נזירות מהמנזר שלנו או ממנזרים אחרים. וכל שנה יש מפגש של הלאמות הרמים ביותר, זה נקרא ועידת הלאצ'ה – לאצ'ה משמעותו לאמות גדולים – שבו הלאמות מכל המסורות נפגשים יחד כדי לדון בנושאים שונים ובעיות שונות ורק להיות ביחד. וממש בשנתיים האחרונות, הם הזמינו גם נזירות. והם לא רק מזמינים אותן – נזירה אחת מכל מנזר – אבל הם גם מבקשים מהן לבוא עם נושא או סוגיה שהן רוצות לדון בו. אז בהיסטוריה הטיבטית זו גם הפעם הראשונה שהם בכלל חשבו על להזמין אליהם נזירות למפגש הבנים הגדול הזה. אז זה משתנה. וכיום בהרבה אירועים גדולים יש גם נזירות, והן לא נמצאות רק בעורף אלא גם אלה לצד אלה – צד אחד נזירות וצד שני נזירים. כי הן מאוד משכילות עכשיו. עדיין אין לנו סדרים גבוהים יותר, אין לנו את סדר הבהיקשוני; לזה יש עדיין הרבה התנגדות. זה עדיין לא נפתר.

אבל מלבד זה הכול הולך בצורה הרבה יותר מספקת. לנזירות יש בהחלט יותר ביטחון עצמי והן יותר נינוחות עם עצמן. כנזירות הן יכולות לדבר בפני לאמות ומורים בלי, אתן יודעות, להתפרק. שזה צעד ענק קדימה, ובכזה זמן קצר. אנחנו רואות שהנזירות הצעירות, כשהן מגיעות, כבר יש להן את הביטחון הזה, שלא כמו הנזירות הראשונות שהגיעו. הן רואות מה קורה שם בחוץ והן לוקחות את זה כסימן לצאת לדרך. הן לא יודעות שהיו זמנים שבהם התעלמו מנזירות ושהאפילו עליהן לחלוטין, כי כיום מכבדים אותן. אז זה טוב.

חוה: היה נפלא לדבר איתך, ואת עושה דברים מדהימים בעולם.

ג'טסונמה: זה נורא נורא קטן, אבל כל קצת נחשב.

מערכת חיים אחרים

הקודם

עניין חדש – גיליון אינטימי

הבא

דבר העורכת – גיליון אינטימי (נוב', 2019)

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן