חיים אחרים המחודש

כשפחות נוח, אז פחות משעמם. צריך לגייס יצירתיות ודמיון כדי לפתור כל מיני עניינים שמתעוררים תוך כדי. את זה לומדים אותם ילדים שהוריהם אמיצים מספיק לשלוח אותם לגני יער, גנים בלי קירות ובלי סדר יום קשוח. שם ביער חווים דרך הרגליים והלב ודרכי הנשימה את ההבנה הפשוטה, שנשכחה בעשורים האחרונים, שאנחנו הטבע והטבע הוא אנחנו

"בשמונה בבוקר הילדים מתחילים להגיע, אנחנו מתחילים לארגן את 'הבית של האש', ומי שרוצה עוזר לנו," מספרת לילך יואל על טקס הדלקת האש הפותח את הבוקר בגן קשת במצפה רמון. גן קשת הוא חלק מתנועה עולמית של גני יער שהולכת וצומחת בישראל וברחבי העולם והחלה את דרכה בארצות סקנדינביה לפני כ-30 שנה. זהו גן בלי קירות, וגם בלי גדרות או יוטות ירוקות שמפרידות אותו מהעולם סביבו; מקום מפגש בטבע הפתוח, בלי מבנה שירותים או כיור, ללא מזגן או מחסה וגם בלי כיסאות ושולחנות קטנטנים. בגני היער מגיעים לטבע ומסתדרים עם מה שיש, יחד עם תוספות פשוטות – ג'ריקן עם ברז הופך לכיור, ואבנים משמשות במשחקים מלאי חיים. הילדות והילדים הם שותפים בגן. ויש חשיבות גדולה לאמון זה בזה ולשיתוף פעולה; אלה ערכים מרכזיים ביחסים בתוך הצוות וכלפי הילדים. במשך היום הילדים נמצאים בחוץ, כשסדר היום הגמיש שלהם כולל לימוד דרך עשייה, התבוננות וחיקוי, משחק ושימוש נרחב בדמיון ופיתוחו.

אנחנו חיים בתקופה שבה שטחים פתוחים הולכים ומתמלאים בבניינים, שבילי עפר מתכסים באספלט, ובכלל המרחב שלנו עובר תהליך שהופך אותו נוח יותר, נגיש יותר, פראי פחות ומאולף יותר לצרכיה של חברת הצריכה המודרנית. המין האנושי מכופף ומתאים את סביבתו לצרכיו בשימוש בחומרי הדברה בבית ובשדות, בביטוּן מסיבי של נחלים כדי שיתאימו לתשתיות התחבורה ועוד באין ספור דרכים אחרות. אבל נראה שיש מספר צרכים שהזנחנו, שהפקרנו במהלך המרוץ. ובאמת, בשנים האחרונות אנחנו עדים לגל של פרקטיקות המזמינות אותנו לחזור אל אימא אדמה, אל הטבע ואולי, בעצם, אל עצמנו; אסכולות מגוונות של ריפוי בטבע, ובהן מדיטציות, מקלחות יער, לימוד מלאכות עתיקות, שימוש בחומרים טבעיים, לימוד שפת הציפורים וגם גני יער. בשיח הער הזה עולה שוב ושוב הנושא של ריפוי דרך קרבה אל הטבע כפתרון לניתוק שחווים רבים ורבות מאיתנו, גם אלה שחיים בעיר בין בניינים, מכוניות ומעט טבע עירוני, וגם אלה שחיים בקיבוצים ובמושבים על שדותיהם המוריקים. קשה להתכחש לנתק מהמקצבים הראשוניים עקב אורח החיים המודרני ולהשתלטות המסיבית של המסכים על חיינו. דוגמה קטנה אבל עקרונית אפשר למצוא בשרשרת הפסולת שיצרנו – משתמשים וזורקים. על רקע זה אפשר אולי להבין את החיפוש אחר התקרבות מחודשת לטבע, חיפוש אחר אינטימיות עם עולם נשכח, עולם הולך ונעלם.

מלווה בתחושות אלה יצא רון מלצר למסע שבו גילה שלקרבה לטבע יש כוח ריפוי עוצמתי, והחליט להביא את ההכרה הזו לכל מקום שיגיע אליו במהלך חייו. בתחילת דרכו כגנן בגן קשת במצפה רמון חיפש את הדרך להוציא אל הטבע המדברי את ילדי וילדות הגן. באותה תקופה נודע לו שיש תנועה עולמית שעושה בדיוק את מה שהוא חולם עליו, והוא החל להתעמק בגישה הזו.

גני יער במהותם מאתגרים תרבות של גודש חומרי וראוותנות ומעלים מחדש את השאלה מה הן למידה וחינוך. מלצר מספר שזו הייתה ההתמודדות העיקרית בשנים הראשונות של הגן, יחד עם החיפוש האישי שלו למצוא מענה וביטחון בדרך שבחר בה. במשך שש שנים, שבמהלכן הפך מנהל הגן, הוא נסע לחקור גני יער באירופה; וכך, עקב לצד אגודל, בשיתוף פעולה עם הצוות, ההורים והמועצה המקומית, הפך את גן המועצה לגן היער הראשון בישראל. הגן נמצא בחורשה במועצה המקומית מצפה רמון. ויש בו כ-30 ילדים וילדות. עד לפני שנה היה הגן רב גילי, והשנה בעקבות ביקוש הולך וגדל, הוא פוצל לגן קטנטנים בני שלוש ולגן בוגרים בני 6-4. הוא פועל משעה 08:00 עד 13:00, וחלק מהילדים נשארים לצהרון שנמצא במבנה של גן המועצה. בימי שישי הם נמצאים במבנה ולא יוצאים לחורשה. מאז הקמת הגן ב-2012, גני יער הולכים וצצים ברחבי הארץ, ובמקומות רבים הביקוש עולה על ההיצע. מלצר עזב לפני שנתיים את הגן במצפה רמון, וחבר לתמר רייס, מוזיקאית וגננת בהכשרתה, ויחד הם מובילים דרך משרד החינוך השתלמות גני יער לגננות (ראו מסגרת), שגם בה הביקוש רב ויש רשימת המתנה. את מקומו כמנהלת תפסה לילך יואל, אשת חינוך ותיקה, לאחר שעבדה בו תקופה כחלק מהצוות.

בעמק הצבאים בירושלים, פיסת טבע מרחיבת לב ונשימה, פתח לפני שלוש שנים איתן חסיד גן יער נוסף, לאחר שקבוצת הורים פנתה אליו בתמיכתה של עיריית ירושלים. חסיד, איש חינוך שמגיע מהגישה האנתרופוסופית, הקים לפני מספר שנים גן יער פרטי בגבעת יערים, שאותו עזב לטובת הגן החדש, אך הגן ממשיך לפעול. בגן שבעמק הצבאים הילדים נמצאים שלושה ימים בחוץ ושלושה ימים בתוך מבנה. כן, יש הבדלים בין גני היער השונים, והם נובעים מסביבת הימצאם, מהעדפות הצוות ומעניינים אחרים. חשוב לזכור שזהו תחום מתפתח בארץ ובעולם, ולכן גם מתהווה, משתנה ומגלה כל הזמן דברים חדשים, אבל המהות היא זו שמחברת והופכת את גני היער למה שהם.

זמן דמיון

השאיפה "להרגיש בבית" בטבע ובעולם היא שמדריכה את גני היער, והיא מכתיבה את סדר היום ואת האווירה השוררת בהם. כל אנשי ונשות הגנים ששוחחתי עימם הדגישו שמדובר בתהליך; הילדים והילדות לא בהכרח מגיעים ומתחברים מיד לדרכו של הגן; כמו בכל גן הם עוברים תקופת הסתגלות. חלקם מגיעים מגנים אחרים, אבל גם אלה שזה הגן הראשון שלהם מורגלים עוד מימיהם בעריסה לעולם של מסכים, למשחקים צבעוניים, לבובות ולהפעלות מרובות, יש שיגידו יתר על המידה. אנחנו חיים בתרבות השפע החומרית ורגילים להאביס את עצמנו בתכנים, בפעילויות ובעשייה בלתי פוסקת וכך גם את ילדינו.

אולי זה כבר נשמע כמו קלישאה, אבל מתי אנחנו עוצרות להתבונן? מתי יש לנו זמן להשתעמם? אומרים שהמסכים הרגו את השעמום, אבל אולי הם גם יצרו אותו, וגם את הפחד ממנו? מדברים היום על חשיבות הבהייה, אבל לא במסכים, אלא מין זמן בהייה כזה שלא עושים בו כלום, שהחברה המערבית רואה בו סוג של בטלה, זמן לא מנוצל, אבל אלה הרגעים של הפגישה ההכרחית שלנו עם עצמנו, שאותה אנחנו דוחים שוב ושוב, כי אין לנו זמן, כי זה לא מספיק חשוב; אלה הרגעים שבהם נולדים תובנות, רעיונות, נולדת יצירה.

אז האטת המקצב וצמצום אביזרי העזר הם בהחלט קושי המלווה את התהליך שעוברים כל המעורבים והמעורבות בגן, ואפשר לומר שיש שלבים בדרך. "בהתחלה נוח לנו לרדת אל החורשה עם 'קביים'," אומר מלצר. "במקרה שלי זה היה צבעי גואש; בחצי שנה הראשונה זה מה שהייתי לוקח; כי לא הייתה לי השראה ואיזו הבנה של איך אני מייצר שם גן, ולאט לאט אתה מתמקצע, והכלים הולכים ונבנים." מלצר מספר על תהליך זהיר שגם הוא עצמו עבר, שבו השיל את הדפוסים של הגנן שאמור להעסיק וללמד את הילדים, והפך לגנן (ולצוות) התומך בלמידה הטבעית שלהם במרחב הטבעי, שבעצם מתאים "כמו כפפה ליד; יש בו הכול".

התהליך קרה בהדרגה, ויומיים בשבוע בחוץ הפכו בהמשך לארבעה ימים בשבוע. השאלה איך יוצרים את הגן בחורשה, ולא מביאים את הגן לחורשה, הניעה את התפתחותו ואת סדר היום בו. זה נשמע אולי כמו הבדל דק ודקדקני, אבל כאן נמצאת המהות של גני היער ושל האינטימיות שהם מכוננים עם הסביבה שלהם. למה זה צריך לקרות דווקא בטבע, במרחב נטול הסחות דעת? שאלתי את מלצר. "כשאני בטבע המרחב משפיע עליי, כמו שבקניון או בכביש המרחב משפיע עלינו. ואני, כמחנך, מוצא שהמרחב הטבעי מאפשר לי את הנשימה הזאת, ואז אני מחנך טוב יותר."

המאותגרים הראשונים בתהליך הם אנשי ונשות הצוות עצמם, שבוחרים דרך כה שונה מזו שלאורה התחנכו בילדות ובהמשך בהכשרתם כאנשי חינוך. מלצר ורייס מספרים על התהליך העוצמתי שעל הגננות לעבור תחילה עם עצמן כדי ללמוד את שיטת החינוך הזו. "חלק מפעולת החיבור היא הפעולה הזו של השלה, של הסרת דפוסים; לחזור לפשטות, לראשוניות. זה מזמין אותנו יותר ויותר להיות נוכחים עם מה שקורה. למה 'להתחבר'? מה זה אומר? כל אחד חווה את זה בצורה מאוד אינטימית עם עצמו, אבל כשזה קורה אז משהו בפעולה שלנו בעולם משתנה. ההזמנה פה היא לאפשר למחנכים לפעול כשאין רעשי רקע, ובעיקר לאפשר לילדים לגדול בלי רעשי רקע."  

אולי לילדים קטנים קל קצת יותר להשיל מעצמם הרגלים, פשוט מעצם היותם חדשים בעולם, וגם כי הם נמצאים בשלב למידה משמעותי בחיים; אבל גם אותם גני היער מאתגרים בהתחלה. ההתקרבות אל הטבע ותחושת השייכות אליו לא נבנות ביום אחד. במהלך היום יש זמן ארוך למשחק חופשי; בעמק הצבאים קוראים לו "זמן דמיון". בגן יער אין משחקים מוּבְנים או צעצועים, והילדים צריכים להשתמש בדמיון שלהם בצורה אקטיבית. "בתחילת השנה הם נתקלים במחסום דמיון; מה עושים פה עם כל הדבר הזה? מה אני עושה?" מספר איתן חסיד. "בהתחלה יוצאת הרבה אלימות, מילולית ופיזית. אנחנו צופים את זה מראש, אז אנחנו יודעים איך להכיל את זה. מהשעמום יוצאים כל מיני דברים: יש כאלה שייסגרו, ויש כאלה שיציקו לאחרים. אנחנו יודעים שזה שלב של איזה חודש, והם צריכים לעבור דרך המחסום הזה, ולשהות לפעמים בשעמום – מה שלא מאפשרים לנו בדרך כלל." בגן במצפה רמון, כשילדי הצהרון חוזרים למבנה הגן, לילך יואל מספרת שהם "עפים על הקוביות והבובות. הם מתגעגעים לדבר הזה; זה גם מוכר ופשוט. לא צריך להיבהל מזה שהם יכולים להגיד שמשעמם או 'אני לא יודע מה לעשות', 'אני רוצה הביתה' וכל מיני, פשוט לנשום את הרגע הזה ואת החודשים שלוקח להם להסתגל; זה לא רק לשעמום, זה גם להמון דברים טכניים אחרים." בתהליך הזה צוות הגן עוזר לילדים לחשוב על משחקים ופעילויות, ואף מביא ציוד שבמשך השנה הולך ונשכח.

איתן חסיד מאמין בחשיבות של ההתמודדות עם שעמום שעוזרת ליצירתיות לפרוץ החוצה, ומעודד את השימוש בדמיון. בהתחלה הילדים מביאים משחקים בהשראת התכנים שהם מכירים מהמסכים, דמויות כמו סמי הכבאי או סופרמן. לדבריו "זה לא הדמיון שלהם, אלא של המסך שהטביע בהם תמונות מסוימות. זו עדיין לא הנביעה של הדמיון, כלומר השראה מהחיים הטבעיים, שילד פתאום הופך לפרפר והוא ממש מתחבר לאיזה פרח וממש רואים שהוא מדמיין או שהם הופכים לשיירת נמלים וסוחבים גרגיר חיטה. זו האינטימיות עם הטבע." כל מי שדיברתי איתו הסכים שפיתוח הדמיון והשימוש בו הם חלק עיקרי מהתפתחות הילדים בגן.

הליכת פליאה

בשיחה איתה מספרת לילך יואל איך הוקסמה מהרעיון כששמעה עליו לראשונה, ואיך התמלאה בספק בנוגע לאפשרות ליישם אותו בישראל ("איזה הורה יסכים פה לגן בלי שומר וגדרות?"); אבל כשנתקלה בגן היער במצפה רמון, נתמלאה אמונה, הגיעה לביקור, ובהמשך הפכה חלק מהצוות ולבסוף מנהלת הגן. מנקודת מבטה יש יתרונות אדירים לגן שנמצא במרחב הפתוח, והיא מספרת עליהם בהתלהבות ואף בפליאה. השינויים התמידיים במזג האוויר, למשל, הם עניין מרכזי מאוד בשיח ובפעילויות הגן. הגן נמצא במקום קבוע, והילדים זוכים לחוות במישרין ומדי יום ביומו את השינויים המתחוללים בו השכם והערב ובכל עונות השנה. "מפגש יכול להתחיל מהשאלה 'מה השתנה היום? ומה זה מצריך מאיתנו? איך מתחממים?' יום קר זה לא הזמן לשכב ולקרוא; אפשר לשבת ולהתחמם ליד המדורה," מספרת יואל. "הם פשוט חשים את העולם, שזו המיומנות הכי חשובה. אחר כך, גם כשהם נכנסים למבנה, המיומנות הזו תהיה להם חשובה. אפילו אם יש מזגן, הם לומדים להקשיב לגוף שלהם, שזה משהו שמשרת אותם באמת בכל מקום, לעומת לסגור אותם בתוך מבנה ולווסת את הטמפרטורה עם מזגן או עם תנור או מאוורר; אז הם מנוטרלים מהעולם, ומאבדים את הקשר הזה איתו ועם עצמם."

הערנות לסביבה המשתנה ממשיכה הרבה מעבר למזג האוויר ולהשפעתו על הפעילות. הגן נמצא במקום ציבורי, ומגיעים אליו מבקרים אחרים שלפעמים משאירים עקבות: מדורה או שאריות פיקניק; זבל שנשכח מאחור. הם לומדים לקרוא את הסיפורים שקורים סביבם, להבדיל בין סוגי העננים, את כיווני הרוח ואיך להשתמש בידע הזה כדי להכין את "הבית של האש". בגן קשת יש להם פינה שהילדים מילאו אותה בחול מסונן, ושם כל בוקר הם יכולים לבדוק אם מופיעים עליו עקבות של חיה שעברה שם בלילה, ולנסות לטוות בעזרת הדמיון סיפור שיש לו אחיזה במציאות. בעמק הצבאים פותחים את היום ב"הליכת פליאה": "אנחנו נפגשים בנקודה מסוימת, ואז הולכים למחנה. הצוות עצמו נכנס לתוך איזושהי תודעה של באמת לעורר בתוכנו פליאה, ממש להסתקרן ממה שקורה: מה התחדש בשביל הזה שהלכנו בו אתמול? הנה יש קן נמלים, חיפושיות מטפסות פה על העץ, הצמח הזה גדל קצת; ממש להסתקרן מהכול. הילדים רואים אותנו מסתקרנים מזה, אז גם הם מתחילים להסתקרן. הרבה מהילדים נמצאים במקום הזה באופן טבעי, אבל אצל הרבה מהם הפליאה כבויה, אז אנחנו עוזרים לעורר אותה."

בעצם כאן נמצא אחד המאפיינים החשובים והייחודיים של גני היער – תשומת לב וערנות תמידית למרחב הפיזי ולשינויים בו, וגם זה לזה ולעצמנו; ההתחברות לשינויים הקטנים שכל אחד ואחת מאיתנו חווים במהלך היום והבנת הצרכים והתחושות שלנו.

במילים של  חסיד: "דרך ערכים של פשטות, אהבה ופליאה ניתן לייצר אינטימיות או קרבה. היכולת לדמיין היא אינטימיות עם עצמך, יחסים עם עצמך. לחוש פליאה מול הטבע זו בעצם אינטימיות איתו. אם אני לא מכיר את עצמי, אז את מה אני אמור לאהוב? אותו דבר עם הטבע; אפשר לאהוב מרחוק, אבל זו לא אהבה מלאה. כשחיים בו ונמצאים איתו בגשם, ובסופות לפעמים, ובשמש חזקה, כשהולכים לפעמים בקוצים ולפעמים בשביל רך ונעים שאפשר ללכת בו יחפים, כשעולים בעליות קשות או מתגלשים בירידות כיפיות, אז לומדים את הטבע. בטבע יש הכול. מפתחים אכפתיות מתוך זה לטבע ולאדם."

יואל מחזקת: "שם נמצאת רוב הלמידה בחינוך טבעי. עלינו להתגמש עם העולם, עם סקרנות הילדים והילדות, והגמישות מתחילה בהתבוננות."

עצמאות ולמידה דרך התבוננות וחיקוי – אם זה חיקוי של הטבע ובעלי החיים, של הצוות או זה של זה – הן ערכים מרכזיים, והילדים לומדים דרכן מלאכות שונות. בגן קשת הילדים הבוגרים, מגיל חמש, לומדים לגלף ולהכין לעצמם כלי אוכל מעץ; כן כן, הם מחזיקים סכין והכול, כמובן בהדרכת הצוות ובהשגחתו. "אנחנו סומכים עליהם, לעבוד עם אש ולעבוד עם סכין. זה נעשה כמובן בהשגחה מקסימלית ועם המון כללי בטיחות ותשומת לב. אבל הם לומדים לקחת אחריות, ותחושת ההתעצמות והמסוגלות שלהם מתגברת. המסר הוא שאני יכול ושסומכים עליי. אנחנו רוצים ללמד לעשות גם את הדברים המסוכנים, כי הם צריכים ללמוד להפעיל את הגוף שלהם ולשלוט בו." הילדים הקטנים מחקים את הילדים הגדולים; יואל מספרת שיום אחד ראתה איך שתי ילדות בנות שלוש מחקות את תנועות הגילוף של הילדים הגדולים עד לפרטים הכי קטנים, כמו כיוון הגילוף הנכון (החוצה מהגוף) או כמו השלב הסופי של שיוף העץ. "הן כבר יודעות לעשות את זה, אבל הן יחכו שיהיו יותר גדולות."

הילדים לוקחים חלק פעיל בכל העשייה היומיומית של הגן – הדלקת האש בתחילת היום, חיתוך ירקות והכנת ארוחת הבוקר, אפיית פיתות על הסאג', שטיפת כלים (בשלוש גיגיות עם מים). את כל הפעילויות האלה הם לומדים לעשות תוך מתן תשומת לב זה לזה. בעמק הצבאים יש לילדים תפקידים מתחלפים, כמו שומר/ת אש, מוכר/ת כובעים (בקיץ) בשיטות של סחר חליפין למי שלא הביא – קפיצות או תרגיל גופני אחר תמורת כובע; בחורף יש "יבשן רטובים", שזה ילד או ילדה שעוזרים לילדים אחרים שנרטבו. הילדים מקבלים על עצמם אחריות, ומשתפים פעולה ברצינות, שיש בה גם לא מעט משחקיות וצחוק, למען טובתם האישית ולמען טובת כלל הגן. עוד נוהג מעניין שמעודד אחריות ושיתוף פעולה הוא "פינות עשייה": בשונה מגנים רגילים שבהם הגננת יוזמת כל מיני פינות כמו פינת צביעה, תחפושות וכיוצא באלה, הילדים עצמם מקימים פינות ומזמינים זה את זה לשחק בהן או לעסוק בפעילות מסוימת ואף מלמדים מיומנויות שהתמחו בהן. הבדל מהותי אחר בין גן "רגיל" לגן יער הוא אופן התיווך של ידע ולמידה; בגני היער הם עוברים יותר דרך ספיגה והטמעה טבעיות של מה שקורה סביב, ופחות דרך עשייה מובנית של אנשי הצוות. לילך יואל מספרת על קערת בוץ שהכינה שעוררה את סקרנותם של הילדים; כעבור חודש הגיעו פתאום שתי ילדות בסוף היום עם קערות בוץ שהן הכינו ביוזמתן.

חולים פחות ומפחדים פחות

מחקרים רבים עקבו אחרי ההשפעות של גני היער על בריאותם של הילדים. בין היתר הם מצאו שהמרחקים הגדולים שהילדים גומאים תורמים לכושרם הגופני; שיווי המשקל מתפתח מעצם השהייה במשטחים לא מיושרים ומטיפוס על עצים וסלעים; הנשימה של אוויר נקי מפחיתה גם הידבקות ממחלות; ובכלל המערכת החיסונית חזקה יותר.

יש מחקרים שמתייחסים גם לבריאות הנפש ולנחת של הילדים ושל הצוות. כגננת שעבדה בעבר בגני ילדים רגילים, יואל מתארת את הקושי להישאר מרוכזת, למשל במפגש סוף יום שבו הצוות והילדים כבר חסרי מנוח או בכיתה קטנה וסגורה, שבה הקול מהדהד חזרה מהקירות, וכל פטפוט קטן מוציא מריכוז; בקיצור, אחרי יום שלם קשה להישאר בנחת. המרחב שבחוץ, לעומת זאת, מאפשר להתמודד עם מצבים יומיומיים של ריבים או בכי באופן פחות דרמטי ושואב; הבכי או הריב לא משתלטים על המרחב, כי הקול מתפזר, והצוות יכול לקחת את הילדים למרחב פרטי ולהגיב לצרכים שלהם, במקום להיות עסוק ב"כיבוי שריפות" ובלחץ שמצבים כאלה מייצרים בחלל סגור.

גם התגברות על פחדים היא אחד היתרונות של גני יער, אצל הילדים וההורים כאחד. הבחירה לשלוח את הילדים לגן יער או להיות גננת בגן יער אינה בהכרח הבחירה הקלה ובהחלט אינה מובנת מאליה. המגע הקרוב עם הטבע הוא לא תמיד מגע מפנק, ובחלק מהזמן הוא מצריך יציאה מאזור הנוחות ובחירה להיות מעורב וערני. למשל: ההורים בגן קשת עוזרים בחורף בכוננות איסוף במקרה שיש גשם חזק, ונדרשים להתמודד עם חששות כמו מפגש אקראי של הילד שלהם עם נחש. הם סומכים על הצוות ועל ילדיהם שידעו להתמודד. הילדים לומדים איך להסתדר בחוץ ולהתמודד עם פחדים מחרקים, למשל, דרך היכרות קרובה איתם ועם בתי הגידול שלהם, המקנה להם את ההבנה שהמרחב הזה שייך גם להם. היכרות עם בעלי החיים השונים, עם הצמחים ועם מזג האוויר מאפשרת לילדים ללמוד לאהוב את הטבע למרות האתגרים שהוא מציב.

מילת מפתח שחזרה בכל השיחות הייתה איזון. אין בגני היער אמירה נגד הטכנולוגיה או איזושהי כמיהה לחזרה לימים עברו. אבל יש הכרה במה שאיבדנו עם הקִדמה וקצב החיים המואץ, הצעה והנגשה של אפשרויות נוספות. הוויה אינטימית אמיתית מכילה גם מצבים לא נעימים, כי כדי להתקרב באמת למשהו או למישהו, צריך להתחכך בו, לגעת בו, לקבלו כפי שהוא. יש כאן בחירה להיות בתוך החיים ולא להיות מורדם מונשם, בחירה לצאת מאזור הנוחות ולהיות ערניים ובתשומת לב. ובמילותיו של איתן חסיד: "התקווה היא לא שהם יעזבו את המסכים, אלא שיתפתח בהם משהו יציב של חירות עצמית אמיתית ואהבה אמיתית לעולם; שיידעו לבחור גם בטבע, בחיים; שהמסך לא יהווה את מקור המפלט או התמכרות, אלא שהטבע יהיה מקור חיים."

לנוכח המצב העגום של הטבע בעולמנו ובישראל, זה כשלעצמו ערך חשוב מאין כמוהו. המשבר הסביבתי שאנחנו עדים לו יוכל להיפתר, רק אם נכיר מקרוב את מה שאנחנו מפסידים, את מה שאנחנו בעצם חלק ממנו, ואם נכיר בפגיעה שלנו בעצמנו.

צילומים בכתבה: אדם בר