גם המוות לא יפריד בינינו

על שלוש פרידות וספר אחד שעובר ביניהן

איך הבנתי שהמוות לא באמת קיים ולמדתי להיערך לקראתו

בשבילי לכתוב על פרידה מהחיים זה כמו שקרין גורן תכתוב על עוגות. רצה הגורל והחיים שלי ארוגים בפרידות הרבה יותר מאשר במאפים מתוקים. אנסה לתאר שלוש מהפרידות הקרובות ביותר ואת מה שלימדו אותי האנשים היקרים לי שזכיתי ללוות, כשעמדו בשערי המוות והעבירו אותי שיעורים על החיים.

אבא שלי

היה לוחם כל חייו. הוא שירת בחיל השריון, וגם כשטיפס בסולם הדרגות, הקפיד ככל יכולתו להישאר בשטח. שם הרגיש שנמצא ייעודו האמיתי. כלומר: רוב חייו הוא עמד אל מול פני המלחמה, בהפקת לקחים מאלה שהיו ובהכנה לבאות. התוצאה היתה תפיסה פטאלית של החיים. הוא התהלך באמונה שלמה שלכל כדור יש כתובת ושאם נגזר עליך למות, זה יקרה גם אם תתכסה בשריון כבד. אבל אם נכתבת ונחתמת לחיים, תינצל מקרב סוער, גם אם תעמוד חשוף בצריח הטנק. הוא, אגב, הלך על האופציה השנייה.

כשהייתי ילדה, היה לנו טקס קבוע. בכל פעם שעמד לצאת לתרגיל מסוכן – בדרך כלל בשעות הלילה – הוא היה מתקשר הביתה. אימא שלי הייתה מעירה אותנו הילדים להגיד לאבא שלום, כי הוא נוסע רחוק. לא ידענו בדיוק לאן. הוא היה אומר לכל אחד שהוא אוהב אותו. ואחר כך היינו נפרדים. המילים חרותות בי עד היום: "אני אוהב אותך יותר גבוה מהשמים, יותר עמוק מהים, יותר רחב מהעולם."

האומץ שלו להתבונן במוות בעיניים פקוחות השרה עליי ועל כל הסובבים אותו ביטחון ביכולת שלנו להתמודד עם כל מה שהחיים יביאו. הוא נפטר פתאום, כשהייתי בת 22. המוות שלו ערער את כל מה שידעתי עד אותו רגע, ולמרות ההפצרות של חברים ואנשי מקצוע "לחזור לחיים", לא הבנתי מה הם החיים האלה שאני אמורה לחזור אליהם. ההסבר הכי טוב שקיבלתי היה "עדיף שלא תחשבי על זה הרבה". מכירים את התרגיל שנקרא "אל תחשוב על פיל ורוד"? אז ככה בדיוק זה היה.

המורה שלי

שבועיים לפני שנפטר אבי, התחלתי ללמוד משחק אצל המורה הלל נאמן (זכרו לברכה). הלל היה מבוגר ממני ב-40 שנה. מלבד היותו מורה למשחק, עסק גם בתרגול רוחני אינטנסיבי ובלימוד אנתרופוסופיה. הוא פתח לפניי את השערים לתפיסה הרוחית ולפיה הגוף הפיזי שלנו הוא רק אחד הגופים שעוטפים את הישות האנושית. הוא כפוף לחוקיות של העולם הפיזי, ולכן שואף להתפרק ולהתפורר, אבל הרוח האנושית, החלק שאותו כל אדם מכנה "אני", לא כפופה לחוקיות הזו, ולכן גם לא מתפוררת ונעלמת עם המוות הפיזי. היא ממשיכה הלאה לעולמות הרוח יחד עם הידע שרכשה במהלך החיים האלה ובונה משם את מהלך החיים הבא שלה.

הלימוד הזה היה עבורי כמים חיים. לראשונה נתקלתי בתפיסת עולם שנתנה למוות הסבר שהעניק משמעות והשראה לחיים עצמם. אם החיים האלה הם מעין בית ספר שבו הנשמות מתַרגלות שיעורים שונים עד שמגיע הזמן ללכת הביתה, אז המשימה שלי היא לזהות אותם ולעבור אותם כמיטב יכולתי.

למדתי אצל הלל שנים ארוכות. מה שהחל כשיעורי משחק הפך להרבה יותר מזה. הלל ידע שהוא הולך ומזדקן. וכמו שהכין את עצמו לכל דבר שעשה בחייו, החל להכין את עצמו גם למוות. בשיעורים שלנו הוא לימד אותי את המנטרות שהיה משנן כדי להכין את נפשו למעבר לעולם הרוח. אלה היו מנטרות שמזכירות לנפש את מקורה הרוחי, את זה שהיא לבשה על עצמה מעטפות חומר כדי לרדת לעולם, ויכולה כעת לפשוט את המעטפות האלה ולחזור לאור שהוא מקור החיים.

"מתוך עולם מעטפות החומר / נכנס במודע האני שלי / לנוח בישות העולם / את האלוהי מבקש הוא / השיגי, נפש, ממלכה זו / את ים הגעש הזוהר של הרוח / את הדמות קורנת האור." זו מנטרה שמומלץ לתרגל לפני השינה. מתוך התפיסה שבזמן השינה הגופים של האדם מתרופפים, וחלק מהנפש יכול לעלות לעולמות הרוח ולשאוב מהם חיות וכוחות, ממשילים את השינה למוות קטן (גם ביהדות). תרגול ממושך של התנועה הזו מקל על הנפש לזכור את מהותה הרוחית ולזהות ברגע המעבר אל עולם הרוח את המציאות החדשה שהיא נכנסת אליה.

בערות, אגב, מומלצת המנטרה ההפוכה – זו המתארת את ההתחברות לעולם החומר.

הספר המוות חשוב לחיים

בחוג האנתרופוסופיה שנערך בביתו של הלל למדנו על מתְקַדשים מודרנים. בעבר היו המתקדשים מסתגרים במנזרים ובבתי תפילה ועוסקים בתרגול רוחני הרחק מהעולם הפיזי, כדי לאפשר להם הפרדה וטהרה. המתקדשים האלה היו מביאים לעולם ולאנשים סביבם ידע שמעניק למציאות את המשמעות הנכונה, וכך עוזרים להם בניווט דרכם בחיים האלה. זה היה נכון לתקופות קדומות יותר, אבל בתקופתנו ניתן וגם מומלץ לעבור את ההתקדשות מתוך החיים עצמם. באחד השיעורים סיפר לנו המורה על רופאה שווייצרית-אמריקנית שעברה תהליך דומה בזכות האומץ שהיה לה להביט למוות בעיניים פקוחות. שמה היה אליזבת קובלר-רוס. היא עבדה עם חולים סופנים, ייסדה והקימה את ההוסטלים שאפשרו למטופלים לעבור בהם את ההכנות למוות המתקרב בהדרכה המתאימה. מיד אחרי השיעור הזמנתי את כל הספרים שכתבה. אחד מהם – המוות חשוב לחיים – דיבר אלי במיוחד. הוא כלל חמש הרצאות שנתנה ד"ר קובלר-רוס במועדים שונים, ובהן חלקה את הידע והתובנות שאספה מתוך עבודה עם אנשים שניצבו אל מול מותם המתקרב. כשקראתי את ההרצאות האלה, צחקתי ובכיתי והתרגשתי עד עמקי נשמתי. עלה בי דחף לתרגם אותן. הרגשתי שיש בהן ידע שאני רוצה להעביר לאנשים אחרים. בתוך שנה הפך התרגום לְספר שיצא בהוצאת כתר והגיע לאלפי משפחות. הנה התקציר שלו – המוות לא באמת קיים. במהלך עבודתה עם חולים סופנים החלה קובלר-רוס לחקור תיאורים של אנשים שמתו מוות קליני, גם כאלה שלא נצפתה אצלם פעילות מוחית. הם היו דומים מאוד. היא ביקשה לפרסם את התיאורים האלה, אבל הדבר הוביל לנידויה מהרפואה הקונבנציונלית. יתרה מזאת, מנהלי בתי חולים סירבו לאפשר לה לשוחח עם חולים סופנים, משום שלטענתם עדיף היה שלא יֵדעו שהם עומדים למות. קובלר-רוס התעקשה שכל אדם שעומד למות יודע זאת היטב; גם ילדים. היא התעקשה להעלות את הנושא למודעות של בתי החולים, וייסדה סמינרים שבהם ישבו יחד רופאים, אנשי דת וחולים סופנים, כדי לשמוע מהחולים לְמה הם זקוקים בשלבי החיים האחרונים שלהם. הסמינרים האלה הפכו אבן הפינה להקמת ההוסטלים הראשונים בעולם, ובעקבותיהם השתנתה לחלוטין גישת הטיפול באדם ההולך אל מותו. מה שאותם חולים לימדו היה שכדי למות טוב אתה צריך לחיות טוב, ולחיות טוב משמעו לחיות בלי עניינים לא גמורים, כלומר לחיות מתוך הקשבה לכל החלקים של האדם – הגוף, הנפש, הרוח. מי שמצליח לזהות את העניינים הלא גמורים שלו, ולטפל בהם במהלך חייו, יגיע אל מותו ויוכל לקבל אותו בשלווה גדולה הרבה יותר. הוא יכעס ויתאבל ואולי גם יתמקח על הזמן הנותר, אבל בסופו של דבר יגיע להשלמה ויוכל לעבור מהעולם בשלום.

האהוב שלי

טל, בעלי, היה בן 37, כשחלה בסרטן בפעם הראשונה. זה היה סרטן מוח מסוג אלים במיוחד. היה ברור שהזמן קצוב. בהתחלה דיברו על שנה וחצי, מקסימום שנתיים. היו לנו שני ילדים קטנים, ונדמה היה שברגע אחד הספיק העולם להסתובב על צירו. הנוכחות של המוות הפכה מוחשית מאוד, כמו עוד מישהו שבא לגור איתנו. היה לטל משפט שאהב במיוחד – "כשהחיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה" – והוא דבק בגישה הזו בכל מאודו. בהשראת האנתרופוסופיה וייעוץ מהאירידיוסופית, שלומית תמיר, הוא יצא למסע לריפוי עצמי, ובמקביל הגשים חלום ופתח גן ילדים פרטי משל עצמו שבו יכול היה לבטא את הגישה המיוחדת שלו לחינוך ולשלב את הכלים שפיתח. המסע הרוחני שלו הוביל אותו ללימוד אצל שני מורים רוחניים של הקורס בניסים, דני נווה ואפרת שר-שלום.

הזמן שהוקצב לו התארך לשש שנים, שבהן זכה לראות את הגן שהקים גדל ומתפתח. אבל אז חזרה המחלה, והפעם בעוצמה גדולה יותר. מדי כמה ימים ואחר כך גם מדי יום הייתה אפרת שר שלום פוקדת את ביתנו ויושבת למדיטציה עם טל. הרגעים האלה היו עוגנים של אור ושקט בתוך הפחד והכאב. הם הזכירו לטל ולי את הנוכחות הקיימת מעבר לעולם הזה, והיו כמו תחנות של מנוחה ונחמה להולכים בדרך הקשה. בחודש האחרון לחייו עבר טל להוסטל בתל השומר, שהוקם בהשראתה של אליזבת קובלר-רוס. ההדרכה הרוחנית שקיבל החזיקה אותו גם שם, ואפרת היתה לידינו, גם כשעבר את הסף לעולם הרוח. שתינו עמדנו לידו עם אחת המטפלות בהוסטל שהכירה אותו גם כמחנך והתפללנו יחד בקול רם, קוראות פסוקים שטל אהב. בעקבות הליווי הזה ייסדה אפרת קורס למטפלים רוחניים לליווי אנשים הניצבים לפני מותם.

שלושת האנשים האלה והספר של קובלר-רוס הם בשבילי כמו תמרורים זוהרים בחושך. אני מוצאת את עצמי שואבת מהם השראה לחיות את חיי באומץ, בכנות ובאהבה ככל יכולתי, כך שכשאגיע אל שערי המוות, אוכל להגיד שבאתי מוכנה.

ירדן בר כוכבא הלפרין

ירדן בר כוכבא הלפרין

ירדן בר כוכבא הלפרין היא שחקנית, במאית, שדרנית רדיו, מתרגמת, זמרת, יוצרת תוכן וחורכת מאפים על בסיס קבוע.

הקודם

קרב ענקים

הבא

מי בתור?

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן