חיים אחרים המחודש

"אימא, תבדקי אם יש לי חום," נהגתי לבקש מאימא שלי, כשרציתי להוציא ממנה יום חופש מבית ספר. אז אף פעם לא הצלחתי, כי נדיר שהיה לי חום, והיא הייתה ישרה כמו סרגל, אבל כשהייתה מניחה את השפתיים שלה על המצח שלי, כדי לבדוק אם יש לי חום, זה היה רגע צרוף של עונג, רגע שנצרב לנצח כרגע אינטימי טהור. מאז בעיניי שפתיים על מצח הם תמצית של רגש אימהי, של קרבה בלתי אמצעית, מגע הכי הכי. שנים לאחר מכן הזכיר לי מגע שפתיים עדין ומרפרף על העפעפיים, בנוף גלילי ספוג בבשוֹמֶת צמחי הבר, את התחושה הראשונית ההיא, וחזרתי לרגע הביתה, הכי הביתה שאפשר.

ברגעים האלה נמחקים לרגע עבר ועתיד וציפיות ואכזבות, ולהרף עין נפתחת הדלת אל דביר הבית, אל קודש הקודשים, אל שקט ונועם אינסופיים. וכשהרף העין הזה נמוג כחלום נותרת הכמיהה אליו, החיפוש המתמיד אחריו, הדחף והצורך לשחזר אותו. אבל המתנות האלה שמקבלים לרגע, כך למדתי, הן יותר כמו רמזים, כמו אפשרויות למשהו, ועכשיו צא ולמד, והמסע אל האינטימיות הוא חתיכת לימוד, והלימוד הזה דורש אומץ וכנות, קודם כול כנות עם עצמנו, הסכמה להיכנס אל נבכי הנבכים של עצמנו, ושם לא נעים כמו בדביר. שם יש בלגן די רציני, ולפעמים, בעצם פעמים רבות, העיניים נחות על משהו שמיד מעורר אצלנו את הרצון להסב את המבט. ופעמים רבות מסבים אותו ומשכיחים אותנו מעצמנו, והולכים לחפש נחמה בחוץ.

אבל החוץ לא שונה מאיתנו. גם הוא בא מאותו מקום, והוא רוצה וצריך וחסר לו והוא כמה. וכשאלה שניים, כדאי להם להיזהר מאוד לא לדרוך זה לזה על הרגליים, להיות ערים לקצב זה של זה, לאורך הנשימה, למינונים, לעיתוי; לא מתוך התחשבנות או חשש, אלא מתוך אכפתיות. בתוך עדינות כזאת אפשר אולי להסתכל על ההתביישויות, לקלף קליפות של רגש הבושה שהוטבע בנו יחד עם רגש האשמה, להרשות לעצמנו להיכנס לנהר הסמבטיון של הבפנוכו בנוכחותו של מישהו. אם מי שרואים אותו ראוי, אז שיא האינטימיות היא מישהו שרואים אותו על כל פגמיו והוא עדיין ראוי.

אבל אינטימיות, לא מאלצים אותה. היא באה לבד. תלחיצו אותה טיפה, והיא תהפוך לשתיקה דחוסה, למועקה, לרצון ללכת. אינטימיות זקוקה לחופש, למקום להיות, לאוויר. לכן בטקסטים שמגיעים אליי לעריכה אני נוהגת להחליף, בהסכמת הכותב כמובן, את המילה "קשר" במילה יחסים או מגע, תלוי בהקשר כמובן. קשר מרגיש לי כמו חנק. ביחסים יש מנעד, יש אפשרויות, יש תנועה, יש למידה. הם זקוקים לאיכויות כמו גישוש, היסוס, זהירות מיטיבה, גם בקרבה בינינו לבין עצמנו, גם בקרבה בינינו לבין האחרים וגם בקרבה בינינו לבין המקום.

אינטימיות היא מעגל. אין בה זוויות חדות. אין בה היררכיה. במעגל כולם שווים, כולם מסתכלים זה לזה בעיניים. ובמעגל שמלווה אותי לאורך השנים אנשים מכירים אותי מאחוריי, מצדדיי ומלפני לפנים, ואם הם עדיין שם למרות הכול, אז כנראה שהמעגל הזה שלנו הבין משהו בעניין הזה של אינטימיות — בן אדם לא תמיד צריך להיות במיטבו, להיראות במיטבו, להבריק, לזהור, כדי שיאהבו אותו.

ועכשיו פתאום נראה לי שהיכולת להרחיב את מעגל האינטימיות, לחלץ אותה מהגדרות תחולה, מתנאי קבלה, ממגבלות זמן, היא בעצם שיקוף של היכולת להתרחב, להתפתח, כי אז היא אפשרית לרגע חולף ברחוב ואפשרית לנצח. ומהי אינטימיות בשבילכם?

מקווה שהקריאה בגיליון תעורר אצלכם הרהורים ותהיות.