הולכים אל הלא-מודע

מריון רוזן הייתה פיזיותרפיסטית. בעבודתה עם מטופלים גילתה שכשהיא נוגעת בהם בדרך מסוימת, הם מתחילים לדבר, לספר, להיזכר בחוויות ולהרגיש, וכשזה קורה, הם לא חוזרים שוב ושוב עם אותן הבעיות. כך פיתחה את השיטה שנודעה כשיטת רוזן לטיפול במגע

"אני מרגישה שהמילים לא מגיעות אל העיקר. אני מסתובבת סביב עצמי, מרגישה מועקה ולא יודעת מה בדיוק קורה. חשבתי שאולי טיפול במגע יעזור לי." כך היא אמרה לי בפעם הראשונה שנפגשנו.

כשנשכבה על מיטת הטיפולים, שמתי לב שהגב שלה קמור כמו שריון של צב, הרגליים מונחות על המיטה מקבילות זו לזו, כאילו מוחזקות על פסים צרים של רכבת, מוכנות ללכת בתלם, שרירי הירכיים מתוחים כמו חייל דרוך לפקודה, "שרירי ריצוי" אנחנו קוראים להם לפעמים. הצוואר התקצר אל בין הכתפיים, והכתפיים המשוכות קדימה צמצמו את איזור בית החזה, יצרו מועקה פיזית ונפשית. נשימתה הייתה רדודה, מסתפקת במעט אוויר, מעט חמצן, לא תופסת מקום, ובקושי ניכרת בגוף. כל הסימנים האלה ואחרים שהגוף הביא לידי ביטוי בתנוחה-עמדה שלו, באופן ההחזקה, בתגובותיו למגע ולמילים – כולם כמו מטאפורה חיה לעולמה הנפשי ולסיפור חייה.

כשהנחתי עליה את ידיי, הופתעתי. המתח על פני השטח היה כה רב, עד שחשתי כאילו הגוף הודף אותן, שלא אתקרב. נגעתי בעדינות, מקשיבה באמצעות הידיים למתח המיוחד הזה, מנסה לקלוט מי היא האשה הצעירה הזו שהגיעה אליי, מה עבר עליה בחיים שכך היא מחזיקה את עצמה בגופה, למה היא לא נושמת עמוק יותר, מה עוצר בה, מה עוצר אותה ומהי התנועה המלאה האפשרית לה; איך היא הייתה, אילו היה הגוף משתחרר מהתפיסות שהוא אוחז בהן.
בעוד שאלות אלה חולפות במחשבתי, המשיכו ידיי לחוש. הרגשתי שהגוף עוצר את נשימתו, כאילו קופא מהמגע. היא דרוכה כלפיי, כלפי המגע. ואיך לא? זהו מפגש ראשון. גם כשידעה שהיא באה לטיפול במגע, עדיין היא נפגשת איתי כך בפעם הראשונה. טבעי שתהיה דרוכה. רציתי להבהיר לה את זה.

"בתחילת טיפול," אמרתי לה, "אני תמיד פוגשת אותך במגע, כפי שקודם נפגשנו בכמה מילים שהחלפנו בינינו. זה גם הזמן שבו את יכולה להתחיל לחוש ולהכיר את המגע, את איך שאני נוגעת."
היא נשמה לרווחה, כאילו הקלו עליה דבריי. "היא כל כך רגישה," חלפה במוחי מחשבה, "כל כך חרדה למרחב שלה." חשתי שהאמירה שלי שזה גם זמן שלה להרגיש מה קורה נתנה לה רשות לקחת את הזמן, להיות עם עצמה, והמשכתי לגעת לעת עתה בלי לומר דבר.

"במגע הראשוני," אמרתי לה לאחר שעברתי עם הידיים לאורך הגוף מהגב ועד הרגליים, "אני שמה לב כמה רגישות יש בך…"
נשימה.
עצרתי באמצע המשפט. רציתי להמשיך, אבל היא הגיבה בנשימה. "נראה שזה אומר לך משהו?" שאלתי.
הנהון מהוסס.  
חיכיתי רגע והמשכתי בזהירות:
"אבל הרגישות כמו מוחזקת במחבוא, מתחת למתח; הרבה מתח."
ושוב תגובה מידית. גל של כיווץ עלה בה מהרגליים עד האגן, כאילו הגוף אמר: נכון.
מה הסיפור שלה? למה היא הייתה צריכה להחביא ככה את הרגישות שלה?  שאלתי את עצמי ואחרי כן גם אותה.
כיווץ קל בגב ודמעה מופיעה בזווית העין. אני לא דוחקת בה. הסימנים האלה של כיווץ או נשימה, דמעה, שינוי בצבע הפנים, מעידים שמשהו קורה בתוכה. המילים יבואו, אם יבואו, כשיבשילו. אני לא רוצה להוביל אותה לראש ולמחשבה; להפך, אני רוצה לאפשר לה להיות עם עצמה, לחוות את מה שעולה בתחושות וברגשות.

ומילים באות, לא במפגש הראשון. לאט לאט עולה הסיפור. היא גדלה בבית שלא היה בו מקום לרגשות. הם נחשבו חולשה. אימא שלה הייתה אישה לא בריאה, ואבא שלה לא ממש דיבר. הוא היה איש קשה יום, עבד, פרנס והחזיק את הבית מהרבה בחינות. התפיסה הייתה שצריך להתגבר ולהמשיך. היא לא זכתה להערכה כמעט, והמעט שקיבלה היה כשעשתה מה ש"צריך" בבית ובבית הספר. היא הרכינה ראש והלכה במסלול; ילדה טובה, מרצה, שקטה, עושה מה שצריך עוד לפני שאומרים לה. למדה לנחש לפני שיהיה צורך להגיד.

מריון רוזןף מפתחת שיטת רוזן לתרפיה במגע
מריון רוזן

מאוחר יותר היא אמרה לי כמה נגע בה שהדבר הראשון שראיתי היה הרגישות שלה, וגם ההסתרה. "לא סיפרתי לך כלום, ובכל זאת ראית את זה," היא אמרה בפליאה על כך שהגוף עצמו מספר את הדברים.

דיאלוג בין ידיים לשרירים

כשרק נפגשנו לא ידעתי מה הסיפור שלה, וחלק ממנו גם היא עצמה לא ידעה. רק שיקפתי לה במגע את ההחזקה הגופנית, ותיארתי במילים את מה שאני רואה וחשה. חיפשתי אפשרות להתקרב עם כפות ידיי אל המקום שבו השרירים מחזיקים במתח, כמו להחזיק אותו לרגע במקומם. כשהשרירים חשים שמישהו עושה את העבודה במקומם, הם "נזכרים" שאפשר גם להרפות. הדיאלוג בין הידיים לשרירים אפשר לה להיות ערה יותר ויותר – לא כרעיון וכמחשבה, אלא כחוויה ישירה – לדרך שבה הגוף משתתף במאמץ העצום שלה לצמצם את עצמה, להסתיר את התנועה החיה של הרגשות, הרגישות, החיוניות. ההכרה במאמץ הקבוע הזה אפשרה לגוף ללמוד מחדש ובהדרגה לנשום באופן חופשי ומלא יותר. וככל שהתרחבה הנשימה, היא החלה להרגיש. שהרי המתח השרירי עוצר את התחושות והרגשות. לשם כך הוא שם – כיווץ מאלחש כתגובה לאיום, לסכנה מבחוץ או להצפה מבפנים. עצירת נשימה וכיווץ מנתקים אותנו מהרגשות כדי שנוכל לשרוד. זהו מנגנון הישרדות חיוני, אלא שבעיקרון השרירים אמורים להרפות ולחזור לגמישותם בחלוף הסכנה. אם הם לא קולטים שהסכנה חלפה וממשיכים להחזיק, מתקבע דפוס החזקה כרוני, השואב חלק גדול מהאנרגיה שלנו. אנחנו מותשים, חווים סטרס ומועקות, ובדיוק כפי שאמרה כשהגיעה אליי, אנחנו הרבה פעמים לא מודעים בכלל למה שקורה ולמקור המצוקה שלנו.
כשהשרירים נרפו, התארכו והתרחבו והנשימה הפכה מלאה יותר, עלו בה זיכרונות שהוקפאו באמצעות המתח, זיכרונות של אירועים וגם של רגשות. היא החלה להרגיש עד כמה הכאב על הוריה מהול בכעס, תמהיל חסר מוצא.
"כמו פול גז בניוטרל," היא אמרה לי פעם. השילוב הזה של כאב וכעס מעלה תחושה של חוסר אונים. הידיים שלי היו מונחות באותו הרגע באזור הגב התחתון. הוא התכווץ עד דק, כאילו מנסה ממש לאיין את עצמו. ידיי חיפשו את הקשר עם השרירים המתוחים כל כך. לא ניסיתי לשנות, להרגיע, לעצור. לא אמרתי מילה. הייתי איתה כך, נוכחת בתגובה החזקה של מצוקה. הרגשתי שהשרירים כמו מנסים להתרחק מידיי ומהמגע שלי, מתכווצים כאילו היא מתכנסת אל מרכז הגוף פנימה; אולי כדי שלא אראה מה עובר עליה, חשבתי. הרי כך היא רגילה, שלא יראו מה היא מרגישה. ריפיתי את כפות ידיי, השארתי אותן במקום, אבל הרפיתי מעט מהניסיון להתקרב אל השרירים המחזיקים. כמו ילדה במצוקה היא רוצה להרגיש שאני שם, אבל שלא אתקרב יותר מדיי.
מתוך מה שחשתי בידיי עלתה בי תמונה של הגלים בראש הנקרה, איך לפעמים הגל נבלע פתאום, כאילו הנקרה מתרוקנת ממים, רגע ארוך של כמעט רִיק, ואז באחת הגל חוזר ומוטח לתוכה. הרגשתי שהיא ממש מפסיקה לנשום, כמו הנקרה המתרוקנת, ופתאום עלה גל גדול של תנועה מתוך הגוף, ובקול עוצמתי שאף פעם לא שמעתי ממנה היא אמרה "אף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות!", וצחוק, כן צחוק שהתגלגל ונמהל אחר כך בבכי, עלה מתוך הגוף הצנום הזה. "כמה שנים אני מחזיקה ככה כאילו אני חייבת ללכת על הפסים," (הדימוי של פסי הרכבת בא ממנה! אני לא העליתי אותו במפגש הראשון, והנה כאן הוא עלה מתוכה) "ואני לא רכבת, אני בכלל… אני בכלל… מה אני בכלל? אני בכלל רוצה לרקוד!"
רגליה נפרדו פתאום, כאילו השתחרר הקפיץ שהחזיק אותן מקבילות זו לזו. כפות הרגליים נעו בסיבובים קלים, והצוואר כמו חיפש להתארך.
"כמה תנועה יש בגוף," אמרתי בהתפעלות.

במפגשים הבאים עלו עוד הרבה עניינים. הכאב על כל מה שהקפיא אותה במשך כל כך הרבה שנים, על מה שהפסידה, היה גדול. אבל היא חזרה ואמרה שהיא מעדיפה להרגיש מאשר להחזיק הכול בפנים. היא עברה לתפקיד אחר בעבודה, החלה ללכת לשיעורי ריקוד ואחרי זמן רב רקמה גם יחסים זוגיים.

"את זוכרת מה אמרת לי בפעם הראשונה שבאת אליי?" שאלתי אותה באחד המפגשים האחרונים שלנו. "שאת מסתובבת סביב עצמך ומרגישה שהמילים לא מגיעות אל העיקר?"
היא נזכרה. "את יודעת מה," היא אמרה לי מהורהרת, "אולי הייתי אמורה להגיד לך עכשיו שאני כבר לא מסתובבת סביב עצמי, אבל זה לא נכון. אני עדיין מסתובבת, אלא שלמדתי לאהוב את הסיבובים האלה. הם היו כמו ריקוד שקפא ועכשיו הפשיר, ואני יכולה להסתובב כמה ואיך שאני רוצה…"
הרגשתי שהלב שלי מתמלא התפעלות מהמבט היצירתי שלה על השינוי והתהליך שעברה. "והמילים?" שאלתי. "המילים?" אמרה כמו מתבוננת ועוקבת אחריהן, "המילים הן חלק מהריקוד." היא פקחה עיניים והסתכלה בי בפעם הראשונה.

לסמוך על הידע הפנימי

הסיפור הזה (המורכב ממקרים שפגשתי במהלך השנים כמטופלת וכמטפלת) מתאר טיפול בשיטת רוזן, שיטת טיפול המשלבת מגע ושיחה שפיתחה מריון רוזן. רוזן נולדה בשנת 1914 בנירנברג, גרמניה, למשפחה יהודית. בתחילת שנות ה-30 היא למדה אצל לוסי הייר, תלמידה של אלזה גינדלר, מאימהות הטיפול בנשימה ובתנועה. בעלה של לוסי, גוסטב הייר, היה עמית של קרל יונג, וביחד עם קבוצת מטפלים במינכן חיפשו כולם דרכים לשלב בין טיפול נפשי לעבודה עם הגוף, כדי להפוך את הטיפול הפסיכואנליטי אפקטיבי יותר. בהמשך למדה רוזן פיזיותרפיה באירופה ובארצות הברית. היא השתקעה בברקלי, קליפורניה, ושם פיתחה את העבודה הטיפולית שלה. היא גילתה שכשהיא נוגעת באנשים בדרך מסוימת, הם מתחילים לדבר, לספר, להיזכר בחוויות ולהרגיש, וכשזה קורה, הם לא חוזרים שוב ושוב עם אותן הבעיות.

כשמלאו לה 60, פנו אליה מטופלים ואמרו לה שהם מבקשים ללמוד ממנה את דרך הטיפול המיוחדת שלה. ביחד עם קבוצת התלמידים הראשונה היא פיתחה את העבודה לכלל שיטה שאפשר ללמוד וללמד בשני ערוצים: טיפול המשלב מגע ושיחה ועבודה בתנועה.

השיטה משקפת את האישיות והחיפוש שלה. בדרך של חניכה ישירה היא לימדה לגעת ולחפש מגע עם האחר מתוך קשר עם עצמנו. היא לימדה את המטפלים להתבונן דרך עיניהם, לחוש מתוכם, לחשוב בעצמם, ולא לסמוך על טבלאות ודיאגרמות ועל ידע חיצוני. היא לימדה לסמוך על הידע הפנימי. רוזן שאפה לקבל אנשים כפי שהם, ללא שיפוט. היא התעניינה במקומות בגוף שבהם החיים נעצרים, נחסמים, והקשיבה להם, לחיים האפשריים, לפוטנציאל של האדם. כך כתבה בהקדמה לספרה של איליין מיילנד, שיטת רוזן:

לעיתים קרובות, כאשר אני עובדת עם אנשים, הם מזכירים לי פרחים שעדיין לא פרחו. שיח פורח נראה שונה מאוד לפני שהניצנים הראשונים הופיעו. והוא הדין בגוף הסגור שאינו מגלה דבר מן החיים שבו ומיופיו. המתח בגוף מציג תמונה של חוסר חיים. וברגע שאנחנו מניחים את ידינו על אותם חלקים חסרי חיים, הגוף מתחיל אט אט להיפתח כמו ניצן שנפתח לפריחה מלאת צבע ויופי. היצור האנושי מסוגל להגיח מתוך המסה הלא ברורה שלפנינו ולהיות מלא צבע וחיות. כאן ניתנת לנו האפשרות להפוך מהאדם שאנחנו חושבים שאנחנו לאדם שאנחנו באמת. מכאן ואילך יש בחירה. ברגע שהנשימה מתחילה לנוע בגוף, צורתו משתנה והוא הופך ליצור היפה שהסתתר תחת מעטה נוקשה. התהליך הזה לעולם אינו חדל לגעת בי בהוויה העמוקה ביותר שלי. וכך אני נפתחת אל מול האדם שתחת ידיי. החיבור שנוצר בדרך זו הוא של קשר ואמון הכי עמוקים, ונראה שהוא פותח נתיבים של אהבה משני הצדדים.

מריון רוזן נפטרה בשנת 2012, בהיותה בת 98. היא המשיכה ללמוד, לגלות ולהתפתח עד יומה האחרון. היא אמרה שדרך הגוף אפשר ללמוד על אנשים כל כך הרבה. באמצעות המגע היא שמה לב לתופעות הפיזיות הבסיסיות המעידות על חיוניות האדם: נשימה ומתח שרירי, מה מכווץ אותו ומה מאפשר התרחבות. כמו איכרה שעובדת את האדמה, היו הנתונים הפיזיים נקודת המוצא שלה, ומשם התאפשר לה לגעת ברגש, בביטויים הפיזיים שלו – התנועה הפנימית, e-motion, השינויים הגופניים שחלים בעת רגשות מסוימים – ולהגיע אל הלא-מודע דרך הגוף, אל מה שהגוף אוצר מעבר למודעות שלנו. הטרנספורמציה שמאפשר המגע בשיטת רוזן נובעת מהקשבה עמוקה, מנוכחות ומעמדה לא שיפוטית. כל אלה הופכים למרחב ריפוי טרנספורמטיבי ממשי. 


מריון רוזן הייתה השראה. זכות גדולה נפלה בחלקי ללמוד איתה בשנים האחרונות לחייה. מאז למדתי גם דרכי טיפול אחרות (גשטלט, פסיכותרפיה ובודהיזם, אנליזה ביואנרגטית ועוד), אבל לב העבודה שלי הוא המגע בשיטת רוזן. אני מטפלת, מלמדת ומנהלת את ההכשרה בשיטה בארץ. מה כל כך חשוב בעיניי בשיטה הזו, שאני משקיעה בה חלק גדול מזמני, מרצי ואהבתי?

בשבילי שיטת רוזן היא יותר משיטת טיפול. היא אמנות, אמנות הקשר עם עצמי ועם אחרים, דרך מחקר וביטוי אישי ויצירתי ואפילו רוחני. בהרפיה פיזית עמוקה מתאפשרת לעיתים חוויה של מגע עם משהו שמעבר לי. ועם כל זה, העיקר מבחינתי הוא המגע האנושי. בעולם הולך ונטרף אני מרגישה שהבסיס של מגע ישיר בין אדם לאדם, בין מהות למהות, הוא עוגן בקרקע העמוקה ביותר של ההוויה האנושית.

אחתום בדברים מתוך ההקדמה שכתבה מריון רוזן לספרה שיטת רוזן לטיפול במגע – גישה אל התת-מודע דרך טיפול במגע:

במשך זמן רב סברתי שמטרתה של שיטת הטיפול במגע של רוזן הינה שינוי אישי ואינדיבידואלי, ובמשך שנים רבות הסתפקתי בכך. עם זאת, המטרה התרחבה מעבר לתהליך הריפוי הפנימי האינדיבידואלי: נוכחתי שעבודה זו יכולה לשנות מערכות יחסים במשפחה, חיי עבודה ויצירה, ואת העולם. העבודה בשיטת רוזן מתחילה ביחיד ובצמיחה האישית שלה או שלו, אך אינה עוצרת שם. הצמיחה של היחיד מובילה לפעולה, ופעולות אלו יוצרות תופעה של אדוות בעולם. מה שנפלא הוא, שהדבר אינו נפסק לעולם, איננו יודעים לאן זה יוביל – האפשרויות הן אינסופיות.

עקרונות היסוד של השיטה

  • השיטה משלבת מגע ושיחה ומאפשרת למודעות רגשית לעלות דרך הרפיה פיזית. היא נחשבת bodywork ולא פסיכותרפיה.
  • בטיפול אנחנו שמים לב למתח השרירי הכרוני ולנשימה. המגע קשוב ונוכח, ומבחינה זו הוא משתנה ממטופל למטופל, כי כל אחד מחזיק את עצמו בגוף באופן שונה. המטפל מחפש מגע עם המטופל בהקשבה לאופן שבו הוא מחזיק את עצמו בגופו.
  • המגע אינו מניפולטיבי. המטפל לא מבקש לשנות את מצב השריר, אלא להשרות חוויית ביטחון ואמון במגע שיאפשרו לשריר להירפות מעצמו במידת האפשר. מגע בטוח מעודד הפרשה של הורמון האוקסיטוצין ("הורמון האהבה"). כשמערכת העצבים נרגעת, הגוף יכול להרפות מהיערכות הישרדותית, והנשימה הופכת טבעית.
  • מהו המתח השרירי הכרוני? זהו בעצם הביטוי הפיזי של מערכת ההגנה שלנו, המקום שבו החזקנו את עצמנו בכוחות עצמנו אל מול חוויה קשה מנשוא. כשהמטפל בא במגע עם המתחים האלה, הוא נמצא עם האדם במקום שבו הוא תפס את עצמו לגמרי לבד, מקום של בדידות. החוויה של מישהו שנמצא איתנו במקום הזה יכולה להיות עמוקה וטרנספורמטיבית.
  • מריון רוזן ראתה את אופן עיצובו של הגוף כמטאפורה נפשית. יציבתו של הגוף ודרך החזקתו מבטאות את העמדות הנפשיות והרגשיות שלנו. היא לא חיפשה מודל וטבלאות, אלא הציעה להתבונן באדם שעובדים איתו במישרין ולשים לב מה המתחים בגופו מאפשרים לו ובמה הם מגבילים אותו.
  • המגע בשיטת רוזן הוא מגע אנושי באופן העמוק ביותר. הוא מתאפיין במרכיבים של קשר בטוח כפי שמגדירה תיאוריית ההיקשרות: מגע קשוב, רגיש, מתאים עצמו למטופל, זמין וצפוי, מתכוונן ומהדהד, אמפתי, לא שיפוטי. כשמטפל נמצא באופן הזה עם מטופל, מתאפשרת למטופל חוויה מתקנת.
  • עם כל זה חשוב לציין ששיטת רוזן לא מתאימה לכל אחד בכל מצב. מכיוון שאנחנו באים במגע עם מערכת ההגנה, השיטה לא מתאימה למי שנמצא במצבים אקוטיים של טראומה גופנית או נפשית, במצבי התמכרות לאלכוהול וסמים או במצבים נפשיים הדורשים החזקה ולא פתיחה.
  • שיטת רוזן מתאימה במיוחד לטיפול בקשיים פיזיים ונפשיים הנובעים מסטרס, מתח כרוני, עייפות כרונית, תחושות דיכאון וחרדה ועוד. עוד יכולה השיטה לעזור למצוא את הביטוי האישי והיצירתי ולהעמיק את המודעות לקשר גוף-נפש-רוח.
רוני מוסנזון נלקן

רוני מוסנזון נלקן

רוני מוסנזון נלקן היא מטפלת ומורה בכירה לטיפול במגע בשיטת רוזן. יש בארץ מספר מטפלים בשיטה ותכנית לימוד המיועדת להכשרה מקצועית ולהתפתחות אישית. מידע נוסף באתר .rosenmethod.org.il

הקודם

ביער נרקוד

הבא

לפעמים רעיונות מתגשמים

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן