בחודש שעבר צצה לה במרחבי הפייסבוק קבוצה חדשה: אני שולמן. הסיפור שכונן את הקבוצה הוא על שולמן האופה, שהתחיל מכוך קטן, ראה כי טוב, החליט לגדול, לקח הלוואה, שכר מקום, השקיע בציוד, ואז החלו הרשויות להתערב: פה אגרה, שם קנס, כאן בירוקרטיה שמסרבלת ולא נותנת לעבוד והופ צו סגירה למאפייה. שולמן מצא את עצמו בלי עסק, ללא פרנסה ועם חוב של מאות אלפי שקלים. סיפורו של שולמן עורר הזדהות, והקבוצה הפכה לזירה שבה עצמאים משתפים בתלאותיהם ובמרמוריהם. צמיחתה הייתה מטאורית – בתוך פחות מחודש היא הגיעה ל-150 אלף שולמנים, כולם עצמאים, כולם מרגישים מקופחים, דפוקים ושקופים מצד הרשויות. תחושת קיפוח היא דלק נהדר. התלונות העיקריות בקבוצה עוסקות במיסים הגבוהים: מע"מ, מס הכנסה והכוכב הראשי – ביטוח לאומי, שהוא המס הגבוה ביותר לעצמאים. יש המון צדק בטענות העצמאים שהמדינה מקפחת אותם. הידעתם שאם עצמאי בישראל סוגר את העסק הוא אינו זכאי לדמי אבטלה?
במהרה התברר שמאחורי אני שולמן עומדת קבוצה של עצמאים המנסה להוביל התארגנות של בעלי עסקים. בשנים האחרונות נעשו בארצנו ניסיונות התארגנות של עצמאים, אבל עד כה לא הביא אף אחד מהם להישג כלשהו. אני מאחל לקבוצת השולמנים הצלחה במקום שקודמותיה נכשלו. אין ספק שדרושה התארגנות של עצמאים בישראל, שתַקנה למגזר הגדול והמשמעותי ביותר בכלכלה את הכוח הפוליטי הראוי. אישית, אני לא הצלחתי להתחבר לאווירת המרמור ששוררת בקבוצה הזאת. אני מעדיף להשקיע את האנרגיה והזמן שלי ביצירה בתוך הארגון העסקי שהקמתי. אני יכול להתמרמר עד מחר על כך שמדֵי חודש אני מעביר למדינה מיסים בגובה עשרות אלפי שקלים; במקום זאת אני בוחר להגיד לעצמי: "וואוו, הקמתי עסק כל כך גדול, שהוא משיא למדינה עשרות אלפי שקלים בחודש!" ובפתחם של שנה ועשור חדש אני מאחל לעצמי לשלם בשנה הבאה יותר מס הכנסה.
אני לא אדם עם חשיבה חיובית יוצאת דופן או אחד שרואה את החיים דרך משקפיים ורודים. אז מה אני? אני אדם שרואה את ההתגשמות שלו על פני כדור הארץ כהזדמנות בלתי חוזרת להתפתחות ולמידה. את ההתפתחות שלנו אנחנו עושים בתוך החיים עצמם, אם זה במערכות היחסים האישיות שלנו או בחיינו המקצועיים. לכל אחד יש האתגרים שלו, המקום שבו הוא צריך לעשות את העבודה המשמעותית ביותר למען התפתחותו. בשבילי ובשביל רבים אחרים "קודקוד הצמיחה" האישי הוא בהקמת עסק וניהולו.
לכל אחד מאיתנו המורכבות האישית שלו ביחס לכסף, וכתבנו על כך באחד מהגיליונות הקודמים. כעת אצביע רק על כך שאצל רבים מאיתנו אין מודעות למצבם הכלכלי; אין הם נוכחים בו. זה נכון לשכירים ולעצמאים. המשמעות של מצב זה היא שהמציאות הכלכלית מגיעה אלינו מבחוץ, כופה עצמה עלינו והופכת גורם משעבד בחיינו. בכל מקום או מצב בחיינו שבהם אנחנו לא נוכחים מספיק נחטוף סטירה. כבעל עסק, כל מקום שאתה לא מנהל בעצמך (או באמצעות אחרים) הופך למנהל שלך. כאשר הצד הכספי בעסק אינו מנוהל כראוי, תזרים המזומנים הופך המנהל האמיתי של העסק; וכשהעסק מנוהל מתוך הלחץ והפחד מפני הטלפון מהבנק, הכישלון מובטח. ומנגד, בעל עסק שהכניע את הדרקון ונמצא בשליטה על המספרים בעסק שלו כבר השיג רמה מסוימת של חופש בחירה, ועשה צעד מרחיק לכת במדרגות ההתפתחות האישית.
מבחינתי, התמורה האמיתית ליציאה לדרך עצמאית היא היכולת של היזם להגשים את עצמו בעולם. אנחנו חיים בעידן של הגשמה עצמית; הצורך בהגשמה עצמית כבר הפך קלישאה, אבל הוא טומן בחובו גרעין של אמת. אני מאמין שכל נשמה המתהלכת פה בעולם נושאת בתוכה משימה שהיא באה להגשים. לעתים קרובות ההגשמה תבוא לידי ביטוי באמצעות הקמה של עסק. לקראת סוף ימיו, כשהוא על ערש דווי, כתב רודולף שטיינר מכתבים לחברי התנועה האנתרופוסופית. כך כתב באחד מהם:
לפני נפש האדם, באותיות זהב, צריכה להתייצב המחשבה: היה איש יוזמה!
והישמר לך פן לא תמצא, עקב מעצורים של גופך או קשיים שעלולים לעמוד בדרכך, את מוקד ישותך, שבו נמצא מקור יוזמתך.
ראה נא שבמהלך חייך תלויים כל גיל ועצב, כל אושר וכאב, במציאה – או באי מציאה – של יוזמתך האינדיבידואלית בעולם.
