המסיחים

הזקנים שבינינו זוכרים את השיר דבר אליי בפרחים, אהובי, ששרה בערגה הזמרת גאולה גיל. היום הפרחים מגיעים בצורת אימוג'י בווטסאפ. האם המסכים מרחיקים אותנו זה מזה או מקרבים בינינו? שיחה עם יעל מן-שחר   

זה לא היה יום אחד שבו פרצה פתאום הטכנולוגיה לחיינו. זה היה תהליך ארוך, נצח במונחים של טכנולוגיה. אולי ראשיתו הייתה בהמצאת הפקס, שמי זוכר בכלל שפעם הוגדר כהמצאת המאה? אולי הוא המשיך עם המצאת האינטרנט או עם לידתו של סטיב ג'ובס, שהפך את הטלפון לאביזר שבעצמו כבר לא זוכר מה הייתה המטרה שלשמה נולד מלכתחילה? אבל בשנים האחרונות מתעוררות בהקשר הזה שאלות מהותיות לאין ערוך, ומביאות איתן בשורות שספק אם נרצה להתעלם מהן:
איך השפיעו כל התהליכים האלה על המין האנושי, על מבנה המוח, על דרך החשיבה שלנו ועל האופן שבו אנחנו תופסים את העולם, את עצמנו וזה את זה? מיהו היצור החדש שיצרה הטכנולוגיה במו זרועותיה הארוכות, היצור הזה שהיחסים האינטימיים ביותר שהוא מנהל בחייו הם לא עם בני הזוג, לא עם ילדיו ואפילו לא עם עצמו, אלא עם המסך התורן שמונח בין כפות ידיו כמעט בכל רגע נתון?
ניהלתי שיחה רצינית אבל משעשעת, מרתקת אבל גם קצת מפחידה, כששתינו בסמארטפון כמובן, עם יעל מן-שחר, מרצה בתחום השפעות הטכנולוגיה ושדרנית רדיו.

" יש לנו במוח הורמונים שאחראים על תחושת האושר, כמו אנדורפין, דופמין, סרוטונין, אקסיטוצין. הם לא בהכרח משתחררים בשימוש טכנולוגי. אם אני מקבלת הודעה מפרגנת מבעלי ואחר כך כשהוא רואה אותי הוא לא אומר כלום, כי מבחינתו הוא שלח לי בהודעה, זה לא טוב. הנה התחלת הירידה באינטימיות."

עריכה עצמית

בראשית שיחתנו מספרת לי יעל שהכינה בהזמנת הסינמטק הרצאה, אהבה וקשרים בעידן החדש שמה, שבחנה את השפעתו, לטוב ולרע, של השימוש בטכנולוגיה על הקשרים האישיים. "החלק הטוב," היא אומרת, "הוא קצת טריוויאלי. יש יותר אתרי היכרויות, אפליקציות, המון דרכים להגיע בדיוק לאדם שאת מחפשת, יותר דרכים לשמור על יחסים בשלט רחוק. גם לזוג במהלך היום יותר קל לשמור על קשר ולהתעדכן. אני ממש זזה באי נוחות כשאני מדברת על זה, כי זה כל כך מובן מאליו."

זה הצד הטכני של קשרים. מה עם האינטימיות?
"רוב העוסקים בפסיכולוגיה של הטכנולוגיה רק עכשיו מתחילים להבין את ההשלכות שיש לכל הטוב הזה, את הצד השני. נתחיל מהשמועה שאומרת שחלק משמעותי מהדור החדש יותר ויותר נרתע מאינטימיות, החל משיחות וכלה באינטימיות. יש הקרנה גם לדורות הקודמים, ככה טוענים, אבל היא מזערית לעומת הדור הנוכחי. אחת התופעות המרתקות היא ה'התמכרות' לעריכה עצמית. מה זה אומר? שאנחנו משנים את מה שאנחנו כותבים הרבה יותר מפעם אחת, לפני שאנחנו שולחים. אז זה לא שלא עשינו את זה בעבר, כשכתבנו מכתב וזרקנו כדי לכתוב חדש. השאלה היא מה התדירות. נגזרת התשובות נעה בין 300 ל-4,000 אחוז יותר."

מצד שני, פעם חשבנו הרבה יותר על כל דבר שכתבנו. היום הכול הרבה יותר מהיר, גם התגובות.

"נכון. זה נכנס בסוגריים של עריכה עצמית. אני כותבת יותר באימפולסיביות, וזה כאילו ההפך של עריכה עצמית. מצד שני, ככל שאתה צעיר יותר, אתה עורך את עצמך יותר. נקודה. אז מסתכלים על זה פסיכולוגים ושואלים מה קורה לילד שכל הזמן עסוק בעריכה עצמית, ואז אומרת לו הילדה מהצד השני 'עזוב, בוא ניפגש'. הוא חווה לא פחות מחרדה, שחרור של קורטיזול. זה מקום מאוד מאיים למי שעסוק בעריכה עצמית, כי במקום הזה הוא לא יוכל לערוך את עצמו יותר. היום עושים מחקרים כאלה באמצעות דגימות רוק של אנשים בפגישות, ורואים שאדם מרגיש ממש חרדה. אם נלך עשור לאחור, לא הרגשנו חרדה בפגישות. ההפך אפילו."

אני ממש מרגישה התנגדות עכשיו. אני מהדור של תחילת אתרי ההיכרויות, 20-15 שנה לאחור. השיח אז היה לא לנהל יותר מדיי שיחות טלפון לפנֵי, כי אז הפגישה היא מפח נפש. מה ההבדל?

"אני שומעת כמעט שאגה דינוזאורית עכשיו. להגיד היום בעולם הדייטים 'בוא פשוט נדבר בטלפון' זה לא פחות מחוצפה, תחושה שמישהו נוקש על דלתך בלי שהוזמן. זו האינטימיות של העידן הזה."

יעל מן שחר
יעל מן שחר

יותר טכנולוגיה, פחות אנדורפינים

אחרי שהיא קראה לי דינוזאורית וחצופה, הבנתי שמפה השיחה יכולה רק להמריא. סיכמתי לעצמי רגע את כל הנקודות שעלו עד כה, ותהיתי איך נכון להתקדם. בדיקה של גיל הנישואין הממוצע העלתה שהוא עומד סביב 27, כשלוקחים בחשבון מגזרים שונים כמו חילוניים ודתיים; לכל הדעות גיל צעיר יחסית לאנשים שמשקיעים את רוב האנרגיה שלהם בטיפוח יחסים אינטימיים עם אביזרים שהם לא יכולים להתחתן איתם. אז מתי הם בעצם מספיקים לנהל את הפוליגמיה הזו? אבל מן-שחר לא מתבלבלת: "אלה באמת תהליכים סותרים שקורים בחברה," היא שולפת. "תראי מאיפה אני אענה לך על השאלה הזו. באנגליה מינו לפני שנה וחצי שרה לענייני בדידות. אז תשאלי: האם אין להם עוני במדינה? אין להם בעיות פוליטיות? אז הלכתי ובדקתי. יש להם עוני ויש להם בעיות פוליטיות, אבל הם גם קוראים מחקרים, והתמונה שמתקבלת היא שבדידות היא המגפה של המאה ה-21. אז את שואלת אותי למה אנשים מתחתנים בגיל צעיר? אנשים שכבר מוצאים איזשהו ניצוץ של זוגיות מעדיפים מהר מהר לעגן את זה בטבעת מאשר לטבוע בביצת הבדידות שמרחפת מעל כולם. זה אחד ההסברים של הפסיכולוגיה של הטכנולוגיה."

כאילו יש פה סוג של רטרו.
"נכון, אבל לא מהכיוון שהיינו רוצים. יש ירידה לצד עלייה. בארצות הברית שיעור הגירושין מטפס כל שנה. תראי מה קורה ביפן – ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר אנשים מוצאים דרכים לספק את עצמם באמצעותה, מכל הבחינות. פרופ' שרי טרקל מאוניברסיטת MIT אומרת: 'למה אני צריכה מערכת יחסים מורכבת עם גבר, שכוללת קושי, מורכבות ושברון לב, כשיש לי טכנולוגיה שנותנת לי את כל מה שאני צריכה?' ויפן נמצאת שם היום. אנחנו ממירים בטכנולוגיה את המורכבות שבמערכות יחסים."

אז מה הבעיה עם זה בעצם?
"זה לא נכון, זה מסוכן וזה מַשלה. אנחנו שולחים מזל טוב ליום הולדת באמצעות הודעה. זה לא אמיתי. בואי נפרק את זה מבחינה מדעית. יש לנו במוח הורמונים שאחראים על תחושת האושר, כמו אנדורפין, דופמין, סרוטונין, אקסיטוצין. הם לא בהכרח משתחררים בשימוש טכנולוגי. אם אני מקבלת הודעה מפרגנת מבעלי ואחר כך כשהוא רואה אותי הוא לא אומר כלום, כי מבחינתו הוא שלח לי בהודעה, זה לא טוב. הנה התחלת הירידה באינטימיות. זה לא משחרר לי את כמות האנדורפינים הדרושה. זה הוויטמין D שלנו. אני ואת מדברות עכשיו. למילים, לטונציה, יש השפעה עצומה על שחרור אנדורפינים."

אין פה גם תהליך אבולוציוני?
"אולי, אבל אם אני מסתכלת על מה שקורה עכשיו, אני רק יכולה לייעץ לאנשים על בסיס מה שאני רואה עכשיו. אני מציעה לאנשים שכשהם יוצאים למסעדה, שישימו את הטלפון בצד. תנו את התחושה שאין שום מקום אחר שהייתם רוצים להיות בו עכשיו. אותה פרופ' טרקל חוקרת את תופעת ה-ELSEWHERE [הרצון להיות זה עם זה אבל גם במקום אחר; לבד ביחד, להגדרתה של טרקל. ג"א]. אנחנו מודדים אותה באמצעות שחרור אנדורפינים בדם. אנחנו רואים מה כן שחרר ומה לא שחרר. אי אפשר להתווכח עם זה."

אז פתק "אני אוהב אותך" לא עושה את העבודה?
"בפתק יש הרבה יותר סימבוליות מאשר בהודעה טכנולוגית. בפתק יש את החשיבה לפני, אין עריכה וחזרה אחורה; יש בזה משהו מאוד אותנטי, כמו להריח פרח אמיתי ולא פרח מפלסטיק. כשהוא כתב בהודעה, מה אני יודעת כמה הוא ערך את זה לפני? יש חוסר ודאות."

תיבת סקינר והסמארטפון

החלק הבלתי נמנע של השיחה הגיע. אז האם טכנולוגיה טובה או רעה? למרות כל מה שאמרה עד כה, היא פוסקת נחרצות, שהטכנולוגיה היא דבר מופלא שקורה לנו. הבעיה היא השימוש שאנחנו עושים בה: "אנשים פותחים את המדריך למשתמש בטכנולוגיה ומתבלבלים. אם כולם יתחילו עכשיו להשתמש בכיסאות גלגלים, אז נגיד שכיסאות גלגלים זה דבר רע? לא. נגיד שזה לא מתאים לאנשים בריאים, כי זה מנוון את הרגליים. אז בואו נעשה שימוש נכון בטכנולוגיה כך שהיא לא תשלוט בנו ולא תעצב לנו את היחסים."

בואי נלך צעד אחד אחורה. למה מלכתחילה אנחנו משתמשים בטכנולוגיה המופלאה הזו באופן שפוגע בנו?
"היא יושבת על הרכיב של התגמול החזק ביותר שהיה מוכר לפסיכולוגיה מאז ומעולם. סקינר המציא לפני עשרות שנים את תיבת סקינר, והכניס לתוכה בעלי חיים. בתיבה הייתה דוושה שכל לחיצה עליה פותחת חלון שלפעמים יש בו פרס, אוכל שהם אוהבים, ולפעמים לא. בעלי חיים שהיה להם חיזוק חלקי לא הפסיקו ללחוץ על הדוושה גם אחרי שחשו שובע. אז אנחנו קצת יותר חכמים, ויש לנו קורטקס קדמי שאחראי על ההחלטות, אבל עדיין, כשיש לנו כפתור שכל פעם פותח מסך שלפעמים יש בו בשורה משמחת, אנחנו לא נפסיק ללחוץ עליו. וזה כל הסיפור. החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את זה, ואני לא חיה על ענן. אני שיניתי את זה וגם הסובבים אותי. אנחנו מתנהגים אחרת עם טכנולוגיה."

כדי לשנות את זה אנחנו צריכים לגייס את הפסיכולוגיה ההתנהגותית.
"כן, כן, כן. ועוד לא דיברנו על זה שאנחנו יותר ויותר מרוכזים סביב ה'אני'. זה תהליך שכבר התחיל מזמן, אבל הטכנולוגיה הטיסה אותו קדימה. תראי מה קורה בשיח בין אנשים. אחד מספר משהו, והשני כבר חושב על מה יש לו להגיד על זה בהקשר שלו. כולם מדברים ב'אני'. כש'שריר הקשב' נחלש, ולא קולטים את מה שהאחר אומר ומתייחסים לזה, הדיבור גובר. זו אוטומטיזציה. הטכנולוגיה מקצינה את זה – מתופעת הסלפי עד לתופעת הטלפונים בהרצאות. אנשים לא מוכנים להשתעמם, אז הם מוציאים את הטלפון באמצע הרצאה, גם אם זה מפריע לזה שיושב לידי ולמרצה שרואה אותי. אנחנו יותר ויותר מתכנסים בבועה, וזה לא פחות מסכנה. יש פרק בספרה של שרי טרקל שנקרא I Share Therefore I Am. אנחנו מקבלים משמעות מטורפת מלשתף את מה שקורה איתנו כל רגע. מה עם לקבל משמעות מזה שהקשבתי למישהו שפותח לפניי את ליבו? לשם זה דוהר כרגע במהירות מסחררת, ואת זה אני וקולגות שלי לקחנו על עצמנו לשנות."

איך?
"על ידי שינוי הסביבה, קודם האישית ואז הקולקטיבית. בסביבה האישית קודם כול נוריד כמה שיותר התראות מהנייד; שהטלפון לא יצפצף אלא כשמתקשרים אליי. כשאני מנהלת שיחה, שום צלילי טכנולוגיה לא יקטעו את השיחה בינינו. אוטומטית זה מעלה את איכות השיח. בנוסף, כשיוצאים מהבית, זה בסדר לצלם, אבל אין שום צורך לשתף באותו רגע, כי זו התעסקות עם הנייד שיוצרת תחושה גם בצד השני. אני יושבת הרבה בברים כדי לתצפת על אנשים. את יודעת כמה אנשים אני רואה שברור שהם בדייט ראשון והם בטלפון? אז איך זה מתחיל? היא מראה לו משהו, היא נכנסת רגע להודעות, ואז גם הוא בודק משהו, ומאותו רגע כל הודעה שנכנסת הם מציצים אליה ואין זרימה."

כשנכנסים לאתר של מן-שחר, מקבל את פני הבאים המשפט "תסתכל על הקנקן. זה ככל הנראה מעיד על מה שיש בתוכו". תחתיו תמצאו את ההסבר הזה: "משפט זה עשוי לאפיין את הגישה התרבותית החדשה של עולם הדיגיטל, אם לא נעשה תהליך של חשיבה מחדש על ה'מערב הפרוע' של עולם הדיגיטל בו אנחנו חיים כיום." מן-שחר נמנית עם מתי המעט בארץ שעוסקים בתחום הזה, והיא מביאה לתחום שרבים לפניה ניסו לגעת בו מעשרות כיוונים שונים הרבה מאוד פלפל ומלח. הרבה אסימונים נפלו אצלי בעקבות השיחה איתה, בעיקר על האינטימיות עם עצמנו שמתפספסת ועל הזכות להשתעמם שהולכת ונעלמת.

לאחר הריאיון שאלתי את יעל שאלות השלמה בווטסאפ, שלחתי לה את הכתבה במייל ונכנסתי לגוגל לבדוק מתי ההרצאה הבאה שלה.

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

גלי ארבל

גלי ארבל

הקודם

מין בשאינו מינו

הבא

ביער נרקוד

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן