הניצוץ

ללא הניצוץ של האש הקדמונית, לא הייתה מתפתחת תרבות, אז קודם כול תודה לפרומתיאוס האומלל שגנב אותה מהאלים. ללא הניצוץ הזה, לא הייתה בוערת בנו אש הסקרנות והגילוי. האם הוא מתנה שניתנת ליחידי סגולה? האם הוא נמצא בכל אחד מאיתנו? 

"מי שצריך לאש יחפש באפר."

המגיד ממזריטש

כחובב כלי רכב ואופנועים ישנים, עולם המכניקה מרתק בעיניי. במהלך החיים רצתי הרבה פעמים עם אופנועים קלאסיים סרבני הנעה, דוחף קדימה 200 קילו של מתכת, מנסה להעיר את המנוע של האופנוע בהילוך. הרבה זיעה ומעט מחשבות חולפות ברגעים האלה, אבל שאלה אחת תמיד מהדהדת תוך כדי הריצה איתו: יש ניצוץ?
בדרך הקשה ובירידות הרבות של חיפה הבנתי משהו מהותי. אם אין לך ניצוץ, אז לא משנה כלום. גם אם מְכל הדלק מלא וגם אם השקעת בשיפוץ המון כסף והריפוד יפה והרכב מדיף שִיק מכל כיוון שתסתכל עליו, בלי הניצוץ הרכב הוא בעצם גוש ברזל דומם. חייבים ניצוץ שיתניע את כל התהליך ויגרום לאלפי חלקי מנוע לעבוד יחד בהרמוניה מתוזמנת, יניע את הרכב ויאפשר נסיעה ודרך.
אז מהו הניצוץ? זה שמניע את הרכב, זה שהדליק בלילה חורפי עם חברים את הסיפור של מַרִי שֶלי על פרנקנשטיין וברא את היצור לחיים, זה שהצית דרך חיכוך שתי אבני צור זו בזו את האש הקדמונית, והתניע את הציוויליזציה. מהו הניצוץ שמוציא לדרך את כל אותם דברים גדולים וקטנים כאחד?
יש מקרים יוצאי דופן שבהם נראה שתשובות או פתרונות פורצים לנו למרכז התודעה, רק כדי להשאיר אותנו משתאים ומשתנים. רגע אחד יש בלבול, ואז משהו מצית איזה דלק פנימי סמוי ומגיעות תשובות; ניצוץ פוגש את האדם והעולם האישי או הכללי משתנה לנצח. כזה למשל היה המקרה של אלברט איינשטיין, באותו רגע של נסיעה בחשמלית בעיר ברן בשווייץ, שהוליד את תורת היחסות. כולנו כמובן שמענו עליה, ולצערנו רובנו גם מכירים בכך שאנחנו לא חלק מסביבת העפרונות המחודדים של אלברט, אבל בה בעת אצל כולנו יכול להתעורר באחת הניצוץ שידליק את מה שאנחנו באמת זקוקים לו. במובן הזה הכול באמת יחסי.
במאי 1905 הלך איינשטיין לבקר את חברו הטוב, מישל בסו, שעבד (והשתעמם) כמוהו במשרד הפטנטים. הם נהגו לשוחח רבות על הבעיה שהטרידה את מנוחתו של איינשטיין במשך עשור: המכניקה הניוטונית ומשוואות מקסוול, שני עמודי התווך של הפיזיקה, שלא תאמו זה את זה; באחת מהן הייתה טעות. לא משנה איזו תיאוריה התבררה כנכונה, הפתרון הכולל של הבעיה חִייב ארגון מחודש ונרחב של כל הפיזיקה הידועה. במשך שנים בחן איינשטיין שוב ושוב את הפרדוקס בין שתי התיאוריות, כשתיאוריית היחסות הצעירה והמיוחדת שלו נשארה לכודה ביניהן – נראה היה שמושג המרחב והזמן המוחלט של ניוטון מפר את קביעתו של מקסוול בעניין מהירות האור. באותו ערב שוחחו בסו ואיינשטיין שעות על כל היבט של הבעיה, ובסופו של דבר, מותש לחלוטין, אמר ​​לו איינשטיין שהוא מרים ידיים. לשמחת האנושות כולה הוא עשה את דרכו הביתה בחשמלית, ותוך כדי הנסיעה בהה במגדל השעון המפורסם שבכיכר העיר, רואה אותו הולך ומתרחק. מיליוני נוסעים כמוהו נסעו בחשמליות בסמוך לכיכרות שבמרכזן ניצבו מגדלי שעון, בוהים בהם ובאורות הליליים. אבל אצל איינשטיין ניצת הדמיון, והוא שאל את עצמו מה היה קורה אילו הייתה החשמלית מתרחקת ממגדל השעון, לא במהירות הרגילה שלה אלא במהירות האור; מה היה קורה לזמן בשעון בכיכר ולזמן בשעון היד שלו. ואז זה הכה בו. התשובה שפילחה את הכרתו מקץ עשר שנות חיפוש הייתה פשוטה ואלגנטית: הזמן אלסטי, ויכול לפעום בצורה שונה ברחבי היקום, תלוי כמה מהר נעים. פירוש הדבר הוא שאירועים שקרו במקום אחד לא בהכרח קרו באותה העת במקום אחר, כפי שסבר ניוטון. איינשטיין אמר שהרגיש באותו הרגע "כאילו נגע במחשבות של אלוהים". לנגד עיניו הוא ראה שעונים מפוזרים בנקודות שונות בחלל, כל אחד מכריז על זמן אחר, וכל אחד מתקתק בקצב שונה. שנייה אחת בכדור הארץ לא הייתה כאורך שנייה אחת על הירח או שנייה אחת על יופיטר. למעשה, ככל שעוברים מהר יותר בחלל, הזמן מאט. במשך ששת השבועות שאחרי הגילוי הוא עבר על כל פרטי המתמטיקה שתמכו בתובנה המבריקה שלו, והמאמר בן 31 העמודים על האלקטרודינמיקה של גופים נעים פורסם ושינה את ההיסטוריה. לימים אמר איינשטיין שבתיאוריית היחסות שלו הוא פיזר שעונים בכל נקודה ביקום, אבל במציאות לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות אפילו שעון אחד.

איורים במאמר: אופל פרץ

בא לבד או קוראים לו?

האם כולנו יכולים לזכות בניצוץ האש? האם בתוך כל אחד מאיתנו חבויה אנרגיה המחכה לזיק הנכון שיצית אותה? האם יכול להיות שכולנו פגזים המאוחסנים בימ"ח החיים, ממתינים לרגע הנכון שבו יפגע הנקר באבק השריפה שבנו ותתחיל ריאקציית הבעירה והגשמת הייעוד? האם רק כשהתותח שלנו מכוון, הלוע נקי והמטרות ברורות, רק אז הקליע הפנימי בתוכנו נכנס לדריכות, וברגע שבו מופיע הניצוץ מוצת תהליך מזוקק ומופלא שזורק אותנו בשניות לכיוון הנכון, תוך הבנת מלוא התמונה של הכיוון והדרך? מה ניסו היוונים ללמד אותנו כשסיפרו שהאש שייכת לאלים באולימפוס לבדם? ומה היה קורה, לולא היה פרומתיאוס עולה אל ההרים הגבוהים, גונב את הניצוץ שניתז מגלגלי מרכבת השמש, כשחלפה על פניו, ומעניק אותו בחשאי כמתנה לאדם? האם האגדות הרוסיות המפורסמות על ציפור האש – אותה ציפור שגיבורים נהרגו בניסיון לתלוש את נוצותיה, בשל יכולתן לזרוח ובשל ברק האש שלהן המשפיע על ראיית האדם – האם יש בהן אמת?
לפני שבועיים חזרתי מטיול בהודו. זה כמובן לא סיפור גדול בשביל רוב האנשים שיקראו את הכתבה. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני והודו זה לא ממש זה. הסירחון, הכאוס, הלכלוך, האנשים, האוכל, החום, ההיגיינה, הסדנאות, החוויות וכל מה שהגיע אליי משם לא עניין אותי ואפילו דחה אותי. עוד בצבא הבהרתי שלא אסע בעולם עם תרמיל, ובאמת כל מה שרציתי אחרי הצבא היה לכבוש את העולם כיזם עסקי, לא כמטייל. אבל בשנה האחרונה החל אזור הנוחות שלי להתערער. הזוגיות עם החברה מסן פרנסיסקו לא התרוממה וחוויתי חוסר כיוון ואי שקט פנימי. הרגשתי שאני חייב למצוא דרך החוצה, לאנשהו. המוּכָּר הכביד עליי והרגשתי שאפילו המסלולים שאני נוסע בהם יום יום מעוררים אצלי כעס. מספר חודשים קודם לכן קיבלתי טיוטה של ספר שכתבה חברה שביקשה לשמוע את דעתי עליו. הייתי הקורא הראשון של הספר הקסם של פרווטי – רומן הרפתקאות בהודו, ואז גם קלטתי שיש מקום כזה (והוא בהודו). אהבתי את הספר, והמקום שסופר עליו נשמע מעניין. עוד רמזים שסימנו כיוון הגיעו אליי בחודשים שאחרי, ובינתיים גברה המצוקה הפנימית שלי, הזוגיות הבין-יבשתית התערערה וקלטתי שלסן פרנסיסקו כבר לא אסע. החגים התקרבו, ואחרי עשר שנים שגרתי בפראג טיול באירופה נראה היה כעוד מאותו הדבר, המשך של ההרגלים הקבועים. ואז ברגע אחד הבנתי, שכדי לצאת באמת מאזור הנוחות שלי, אני חייב להיכנס למקום העמוק שמייצג את האי-נוחות המוחלטת שלי, את האימה הפנימית, את לב המאפליה בתוכי – הודו! המקום שנוצר באותה מערכת היחסים שלא המריאה שיקף ערעור שלילי ופנימי וחיברתי אותו לערעור שהודו מייצרת בי מתוך מחשבה ששני מינוסים חייבים ליצור פלוס. תוך מספר ימים, שבהם השקעתי אולי עשר דקות בניסיון ללמוד משהו על הודו, חרף קולות מחאה פנימיים ואימה, עזבתי את שדה התעופה בישראל וטסתי לראשונה בחיי עם מוצ'ילה לחודש לבד בהימלאיה. הניצוץ שנדלק פתח פתאום מסע מהמם בתוכי וברחבי הודו.
כולנו רוצים להבין איך מזמנים ניצוץ, אם יש פעולה שנוכל לעשות שתוביל אותנו לתלם של יצירתיות, שבו "יקרה משהו" ותונח עלינו מלמעלה היד המכוונת. יש מספר דרכים שבהן התהליך מותנע. בוויקיפדיה היבשושית כותבים שיצירתיות היא תהליך פסיכולוגי המנפיק רעיונות מקוריים רלוונטיים למצב נתון, ומוסיפים שבבסיס רבות מהתיאוריות ניצב הרעיון שפתרון יצירתי לא נבנה בשלבים, אלא מגיח בפעימה אחת בודדת, מלווה בתחושת "אהה". פתאום מבינים משהו ששנייה לפני כן היה רחוק מההבנה שלנו שנות אור. פעמים רבות זה אכן קורה ככה, אבל להבדיל, בספרו The Art of Thought (1926) הציג הסוציולוג גראהם ואלאס מודל של ארבעה שלבי יצירה שבאמצעותם ניתן לזמן את הניצוץ: שלב ההכנה שבו מגדירים את הבעיה העיקרית ואת הרצונות והצרכים, ואוספים את המידע הנוגע לפתרונות אפשריים. בנקודה הזו נפגשים ונבחנים כל הרעיונות שעלו במוחנו, גם רעיונות אלטרנטיביים שפוקדים את המחשבות שלנו בלי סדר והיגיון. לאחר מכן מגיע השלב השני, שלב הדגירה. בשלב הזה נראה כאילו דבר לא קורה והסוגיה נשכחה, אבל ברובד עמוק יותר היא נמצאת בהקשבה מלאה ועוברת תהליך פנימי של הבהרה והתארגנות תודעתית. הרבה רעיונות או פתרונות יוצאי דופן מגיעים כשמרפים מהאחיזה בסוגיה. לפעמים זה קורה בתוך שניות או ימים, ולפעמים זה לוקח גם עשר שנים, ויש לזה פוטנציאל לשנות את העתיד. זהו השלב השלישי, שלב ההארה או הניצוץ, השלב המיסטי מכולם שבו רואים לפתע את הפתרון או את היצירה בכללותם. זה קורה כהרף עין, ומופיע לפעמים כרמז או כהבלחה פתאומית במחשבות, תוך בהייה במשהו אחר לגמרי. בשלב הרביעי, שלב האימות, בודקים את היתכנות מימושו של הניצוץ. האם הוא אכן הפתרון לבעיה שהגדרנו בהתחלה? האם אפשר להתקדם איתו הלאה?

לחמוק מהשומרים

גם ד"ר צ'ארלס לימב, חוקר מבית הספר לרפואה על שם ג'ונס הופקינס וסקסופוניסט ג'ז מיומן, ביקש להבין איך מייצרים זרימה משוחררת של התודעה. הוא חבר למדענים מהמכון הלאומי לחירשות ולהפרעות קשב בארצות הברית, ויחד הם חקרו את פעילות המוח אצל נגני ג'ז בזמן היצירה, באמצעות דימות בתהודה מגנטית (MRI). התמריץ למחקר היה העניין שלהם להבין מהי התשתית הנוירולוגית שמאפשרת לאמני ג'אז להיכנס למצב דמוי טראנס שמאיץ אלתור ספונטני; ד"ר לימב הבחין בכך שכשמוזיקאֵי ג'אז מאלתרים, הם מנגנים לעיתים קרובות בעיניים עצומות ובסגנון אישי מיוחד, המשוחרר מכללי המנגינה והקצב המסורתיים. הוא חש שזהו מצב נפשי מעורר פליאה שבמהלכו המוזיקאי מייצר לפתע מוזיקה שמעולם לא נשמעה קודם לכן, שלא תוכננה, תורגלה או הושמעה, וכל מה שיוצא ממנו הוא פרץ ספונטני לחלוטין.
כדי לבדוק את זה הוא זימן שישה נגני ג'ז וחיבר אותם למכשירי MRI. בשלב הראשון של המחקר הם התבקשו לנגן, תוך כדי סריקה של המכשיר, קטע פשוט שלא דרש כל דמיון שהוא. לאחר מכן הם התבקשו לאלתר נגינה על קטע ג'ז של ארבעה נגנים. המחקר מצא שכאשר החלו המוזיקאים לאלתר, הראה החלק של האונות הקדמיות במוח, האחראי על שליטה ובקרה עצמית, תפקוד נמוך, בעוד שבחיי היומיום, כשאנו נדרשים למנגנון השגחה שמבקר ומנטר את ההתנהגות שלנו, התפקוד של חלק זה גבוה. מכאן נובע שבתהליך יצירתי המוח חוסם את מנגנון ההשגחה הטבעי המדכא רעיונות חדשים ושומר עלינו שלא "נסטה" מדרך האמצע. כפי הנראה בני אדם יצירתיים לומדים למתן חלק זה של מוחם, כדי לאפשר זרימה חלקה של רעיונות ולתת חופש לדמיונם.

כוח המוח

מפורסם חשוב והתעשר (הוצאת אור-עם, 2006) חקר נפוליון היל מה עומד מאחורי הצלחתו של אדם. היל ביקש לבדוק אם במהותו של כל אדם בעולם גלום זרע הישג רדום, שרק אם יתעורר, יעלה אותו אדם אל פסגות שלא קיווה מעולם לפני כן לכבוש אותן. לשם כך הוא ראיין 500 מהאנשים העשירים ביותר בארצות הברית של שנות ה-30 של המאה הקודמת. לאחר שניתח את כל הראיונות מצא היל שהמכנה המשותף לכולם הוא שהאמונה של האדם בעצמו ובאינסוף היא הדחף שמעניק למחשבה חיות, עוצמה וכוח פעולה, וזהו גם הבסיס לכל ה"ניסים" ולכל המסתורין שלא ניתן לנתח באמצעות חוקי המדע. הוא הגיע למסקנה שהמחשבות שאנחנו משננים ומטמיעים בתודעה שלנו הופכות בסופו של דבר לכוחות המניעים שמכוונים ושולטים בכל תנועה, פעולה או מעשה. הוא סיכם זאת כך:

מחשבות המשולבות בכל רגש הן כוח מגנטי המושך אליו מחשבות אחרות, דומות או קשורות להן; […] וכל זה דומה לזרע שכאשר זורעים אותו בקרקע פורייה, הוא נובט, גדל ומתרבה שוב ושוב, עד שמה שהיה בהתחלה זרע קטן נעשה אינספור מיליונים של זרעים מאותו זן. מוח האדם קולט ללא הפוגה ויברציות או גלים הרמוניים או תואמים למה ששולט במוח ובנפש. וכל מחשבה, רעיון, תכנית או מטרה שאדם מחזיק בתודעה שלו, מושכים אליהם המון 'קרובי משפחה' ואלו מצרפים את הקרובים להם לכוחם, וגדלים עד שהם נעשים לגורם השליט והמניע של האדם שבמוחו ובנפשו הוא שוכן.

לאור כל הניסיונות והכמיהה שלנו בני האדם לייצר משמעות מיוחדת לקיומנו, לפעמים נראה לי שהניצוץ מעניק לנו חיבור רגעי לתבונה של הכול, טיפת מים נכונה שנופלת מהשמים ומַפרה ברגע המדויק את הזרע האישי שלנו, מעין הזמנה פרטית לשוט של ויסקי בטרקלין הגדול של אלוהים, מתת אל.

העיניים הן ראי הנפש, וכשאנחנו פוגשים מישהו שיש לו "ניצוץ בעיניים", אנחנו רוצים גם. ובאמת כשהניצוץ מגיע, אנחנו נראים כמו המכונית של מרטי מקפליי בסרט בחזרה לעתיד, בדיוק ברגע שהכה בה הברק ממגדל השעון כשחלפה מתחתיו ב-140 קמ"ש; כמוה אנחנו טסים למציאות חדשה. גם משה רבנו פגש במדבר את האש בסנה הבוער וירד אחר כך אל העם מהר סיני קורן, מנצנץ אם תרצו.

העיניים הן המראה המשקפת את רוח האדם. זו צורת האור הגבוהה ביותר שבאפשרותנו להקרין מתוכנו. במרכז העין נמצא האישון. לא ברור מה משמעות המילה ("יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ;" דברים לב, י), אבל ניתן לראות אותה כמורכבת מֵאִישׁ ומסיומת ההקטנה – וֹן. בשפות רבות מופיע האישון כמו במשמעות העברית. אין זה צירוף מקרים ולא קשה למצוא דוגמאות לכך: באנגלית המילה לאישון היא pupil (גם אישון וגם תלמיד). זהו גלגול של מילה לטינית שפירושה ילדה קטנה. המילה היוונית קוֹרֵה היא גם אישון וגם ילדה צעירה, בספרדית האישון הוא נִינָה דֶל אוֹחוֹ (ילדת העין), ובמצרית עתיקה כונה האישון חות ימית ירת (הילדה שבתוך העין). משמעויות דומות אנחנו מוצאים גם בשפות השמיות הדרומיות, שדוברו ומדוברות בדרום חצי האי ערב ובאתיופיה. באמהרית מכונה האישון לפעמים יַיְן מַמִּתוֹ (ילדת עין). בערבית בִּנְתֻ־אַלְעַיְנִי (בת העין) וְבּוּבּוּ אַלְעַיְנִי (ילדון העין) (ותודה לאילון גלעד ולמוסף הארץ). האישון נקרא כך, כי כשאדם מביט בעיני רעהו, הוא רואה דמות מוקטנת של עצמו, וכאשר הניצוץ יוצא מאיתנו, הוא מאיר גם את המתבונן. הניצוץ הוא מתנה שמקרינה על האנשים סביבנו.

השיבה מהודו

בסוף חזרתי מהודו רגוע. נזכרתי שכדי להרגיש חי אני צריך, כמו הכרישים בטבע, להיות בתנועה מתמדת. משהו התחבר לי בפנים במהלך הטיול, והרגשתי מאוזן וחיוני. ההתבוננות הפנימית, ההרים, המעבר ממקום למקום וההליכה בשבילים תלולים עשו רק טוב. הרגיש לי שהבשיל החיבור שלי עם עצמי ושמצאתי בטיול את כל מה שרציתי, הכי מדויק שיכולתי לבקש. הרבה רעיונות יצירתיים עסקיים הגיעו אחר כך, הדינמיקה שלי עם אנשים השתפרה פלאים וקיבלתי תנופה נכונה.

חשבתי על המילים החכמות של אוסקר ויילד, שאמר ש"כולנו חיים בביבים, אך רק מעטים מאיתנו נושאים מבטם אל על לעבר הכוכבים", ועל מה שאמר הנרי תורו, שבני אדם הולכים לדוג כל חייהם, בלי לדעת שלא דגים הם מחפשים. נזכרתי גם בניטשה, ששאל מפיו של זרתוסטרא: האם צריך שיהיה לאדם כאוס בתוך עצמו, כדי שייוולד בו כוכב מרקד? בינתיים בחזית העצמית שלי, הרחק מהודו ומהניצוץ שקדם למסע, התחזקה בי ההבנה כמה פעולת הבהייה מעוררת ניצוצות; הרבה דברים מגיעים פנימה בזמן השהייה במצב כזה, זה שבמאה ה-21 התזזיתית מדלגים עליו ולא מעריכים אותו; מצב שבו נראה לכולם שאתה לא עושה כלום, אלא רק מסתכל ומהרהר לתוך הריק במשך דקות ושעות ארוכות. אבל מתברר שדווקא שם, בתוך הרִיק הזה שמרחף בשקט מעל פני הסערה העצמית והתוהו, מגיעים פתאום רעיונות נהדרים שמסדרים לנו זרימה שופעת של יצירה וניצוצות מובילים. תשאלו את ג'יי קי רולינג והארי פוטר. גם הם נפגשו ככה בנסיעה ברכבת, ומשם המשיכו יחד להאיר את העולם.

 

מרחב החסד

כשחזרתי לארץ מהודו, ביקשתי להבין איך הפסיכולוגיה מתייחסת לניצוץ, איך היא נפגשת איתו. הזמנתי לקפה את הפסיכולוג ד"ר גדעון לב, ואלה התובנות שהוא חלק איתי:
הפסיכואנליזה מדברת על "עצמי אמיתי", גרעין של נוכחות, המצוי בכל אדם. העצמי הזה, במהותו, אינו מודע ואינו נודע, אבל הוא מקור כל האנרגיה שלנו. דונלד ויניקוט, שתיאר לראשונה את המבנה הנפשי הזה, הגדיר אותו כ"משהו שמסוגל לייצר רגשות והתנהגות טבעיים, ספונטניים ומקוריים". כל ניצוץ יצירתי שאנו חווים שמוביל לדרך, לסגנון חיים, להתרחשות או לחוויה מספקים ומשמעותיים, מקורו בעצמי האמיתי.

כדי להוסיף להתקיים, כתב ויניקוט, אל לו לעצמי האמיתי להיות מושפע מהמציאות החיצונית. אל לו לציית, אל לו לרַצות; הוא יכול רק לרְצות. כל דבר אחר יהיה כה מנוגד לטבעו, שפירוש הדבר יהיה כיליונו. אלא שבחיינו אין מנוס מציות ומריצוי. אף אדם אינו אי. לכן בני אדם מגבשים "עצמי כוזב", שנועד להגן על העצמי הכמוס ולקחת על עצמו את כל הפעולות המצייתות לציפיות החברה. אבל אם העצמי הכוזב הופך מוקד ומקור הפעולות שלנו, מתעצמת תחושה של ייאוש ועקרוּת. בעולם של ערי ענק מנוכרות, רשתות פסבדו-חברתיות, כשהסחות דעת צצות מכל עבר, המצב הזה הפך נפוץ מאוד.

כדי להיות שוב במגע עם עצמיותנו, כדי לגרום לה לנצוץ, נדרשים מרחב ומפגש. זה יכול להיות מפגש עם נפש ייחודית – מורה הדרך שחיפשנו או בן הזוג שכמהנו אליו; זה יכול להיות מפגש עם משהו שמעבר, לנוכח מרחבי טבע ונוף; וזה יכול להיות מפגש עם הארעיות של קיומנו, למשל בעקבות בשורה מרה שקיבלנו או סביב כאב ואובדן. מפגשים כמו אלה מהדהדים ומעוררים את האמת הפנימית, משמשים כאבן צור, שמגעה בחלמיש שבתוכנו יכול להצית ניצוץ שישלח אותנו למסע של הגשמה.

אבל כדי שהחיכוך אכן יבעיר את אש הלב, נדרש גם מרחב מתאים. אם נכה בשתי אבנים במקום סופה וסער, לא נצליח להדליק אש. אין ביכולתנו לצפות או לתכנן מפגש של אמת; זה לא בשליטתנו. אבל יש בידינו לדאוג למרחב מתאים, שיאפשר לחסד להתרחש בתוכנו. מרחב כזה, למשל, הוא הטיפול הפסיכולוגי, שבו אנחנו מקדישים באופן קבוע ומוגדר זמן נקי להתבוננות פנימה בחברותא. גם מדיטציה יומית יכולה לשמש מרחב הצצה שכזה. וכך גם יציאה למסע, טיול לא מאורגן, שבו אנחנו מרחיקים את עצמנו מהדרישות ומהתביעות של חיי היומיום והשגרה, שעל פי רוב מביאות לקדמת הבמה דווקא את העצמי הכוזב.

הרב החסיד פנחס מקוריץ אמר: "בכל אדם יש דבר יקר שאינו מצוי אצל שום אדם אחר." האם נצליח לאפשר ולזהות את הניצוצות שהוא מפיק ממפגשים של אמת? זו אחת המשימות הגדולות והנפלאות הניצבות לפני כל אחת ואחד.

ליאור ויינטראוב

ליאור ויינטראוב

ליאור ויינטראוב lior.weintroub@live.com

הקודם

"העשייה החברתית שלי היא דרך הביטוי שלי בעולם"

הבא

אַמָה – הלוטוס שצמח מהבוץ

7 תגובות

  • מאמר מרתק ומתמצת את הקונפליקט איתו רבים מאיתנו חיים
    השאלה מי אני
    לפי מה אני פועל ומה מפעיל אותי
    תודה ליאור על כתיבה זורמת ואיכותית
    על החשיפה של העצמי שלך
    ועל נושא חשוב ומעורר

    • תודה!

  • ואו!
    כתיבה זורמת ומעניינת
    הייתי שבויה מצד אחד, בכל פרטי ההיסטריה והמידע שלא היו ידועים לו ברמת הספציפי לבין כל החוויות והתובנות האישיות שעברת שיצרו נקודות השקה עם הנ"ל.
    היה לי פשוט מרתק ומהפנט
    מחכה לשמוע עוד מהגיגך!

  • מענין מאוד מרתק ומפתיע דרך מחשבה עצמית למצוא ניגודים ופתרונם .
    תודה

  • כתבה מעניינת מאוד. נהנתי לקרוא ולהחכים.
    מעבר למידע הרב והמגוון שהענקת, התחברתי להרבה מהתיאוריות והרעיונות. הן לחוויות האישיות שלך והן לרעיון הזרע בקרקע של היל . כמה מהתיאוריות שהזכרת, גרמו לי לחשוב על הגשמתי את דרכי המקצועית (ודרך חיי בכלל), שהחלה בהבנה ברורה של מטרתי בעולם, כבר כילדה והבשילה לעיסוקי כאדם בוגר, על כל התלאות והשלבים בדרך, שעוד לא הסתיימה, כי תמיד יש לאן להמשיך ולצמוח.

  • הכתבה מעניינת מאין כמותה.
    היא פוגשת אותי אחרי בוקר בו אני עצמי פגשתי ניצוץ פרטי קטן, וכולי תודה עליו.
    למדתי מהכתבה דברים שלא ממש ידעתי, וקיבלתי אישור לדברים שאני מרגישה. יישר כוח.
    אילי סופיה ריינר

  • וואו מאמר מקיף ומדויק.
    אהבתי את האנלוגיה של הניצוץ שמתניע את הרכב.
    כך גם הניצוץ שאמור להתניע כל אחד מאיתנו. ומה קורה כשהניצוץ חבוי ונאלם? וכיצד העצמי הכוזב תופס מקום נכבד במקומו?
    אני מסכימה לגמרי עם ההנחה שצריך גם מרחב מתאים שיאפשר לניצוץ הזה לעלות . והיצירתיות עולה דוקא כשאין עכבות..

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן