התחלה, אמצע וסוף – חלק ב'

רם אייזנברג

אדריכל נוף

מי אתה?

אני קודם כול ילד. זו נקודת המוצא שאני תמיד חוזר אליה כדי להרגיש אם מה שאני יוצר הוא נכון. אני ילד "על הספקטרום" שמקשיב יותר לשירת העשבים מאשר לשיח בין בני אדם. לכן אני מתקשה בקריאת סאבטקסט, ולא כל כך מזהה שיפוט וביקורת, אם לא אומרים לי אותה במפורש. כילד זה היה לי קשה, אבל כמבוגר זה נותן לי הרבה כוח.

הולדת הרעיון

בעיצוב סביבה במיוחד, אבל אני חושב שזה נכון לכל מקצועות הארכיטקטורה והעיצוב, נדרשת מיומנות מיוחדת להטיל רעיון קדימה אל העתיד. אתה נמצא באינטראקציה עם-ואת הדבר שעדיין איננו. זה ריקוד די מסובך, שמעורבים בו הסביבה, הזמן ועוד אנשים, והצעדים נוצרים ומשתנים תוך כדי תנועה. התהוות גן קריית ספר בתל אביב היא דוגמה לריקוד הזה: כשעובדים במרחב הציבורי, חומר העבודה העיקרי שלנו הוא יצירת הסכמות שמגשרות על הצרכים, הרצונות והאפשרויות. עוד הרבה לפני שיש לי צורה בראש, אני מייצר תהליך עבודה עם הרעיון באמצעות פעולות שבלעדיהן שום דבר לא יכול להמשיך. זה כמו לקחת גוש חימר ולזרוק אותו על האובניים. עם הגוש הזה עכשיו צריך לעבוד.  

גן קריית ספר; צילום: רם אייזנברג

הלחם והחמאה של המקצוע הוא לדעת לממש רעיון במסגרת המציאות החומרית, הטכנולוגית והכלכלית. מה הולך להתהוות ואיך זה יקרה בדיוק, זה המקום שאנחנו עוד לא יודעים. חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה של הנכחת הרעיון בעולם, המימוש, הוא מה שאני קורא המופיע והמפריע. נדיר מאוד שאין שום גורם מפריע בתהליך כזה שבו התוצר הוא שילוב של שיתוף פעולה ואג'נדות שחלקן סמויות.

ההגשמה

השלב הזה מתחיל מהרגע שמתחילים הצעדים לקראת מימוש, במיוחד אם תנאי הוודאות גבוהים. תהליך הביצוע אינו תהליך לינארי פשוט, אלא לעיתים קרובות השלב שבו המפריע מופיע וצריך "לרקוד" עם המציאות.

צילום: אפרת מזור

יורם כרמי

רקדן וכוריאוגרף, מנהל להקת פרסקו

מי אתה?

אמן, ישראלי, יזם ואיש תרבות שמעז לחלום ומשתדל להגשים, גם כשזה נראה כנגד כל הסיכויים. מזה עשור וחצי עסוק במפעל חיי, להקת המחול פרסקו, שכיום היא אחת משבע להקות המחול הגדולות בישראל, ובשלוש השנים האחרונות מקים בדרום תל אביב את בית פרסקו למחול ותרבות שמשלב מחול, יצירה ועשייה חברתית וקהילתית.


הולדת הרעיון והגשמתו


כל רעיון נולד בדרך אחרת, לפעמים במודעות מלאה, כשהוא מאוד קונקרטי, ולפעמים הרעיון מתגלה רק תוך כדי תהליך העבודה. גם כשאני יודע לכאורה מה הרעיון, לא תמיד אסיים את התהליך איתו בצורתו המקורית. פעמים רבות אני נכנס עם הרבה שאלות שיכולות להיות קשורות למילה, לתנועה, למוזיקה, לאידיאה, ומתוך החיפוש נולדים הדברים. כדי לנסות להסביר, נסו לדמיין שאתם מסתכלים מבעד לשמשת מכונית מלוכלכת מאוד, ומפעילים את המגבים. אז נקודה אחת מתחילה להתבהר. המגבים ממשיכים לעבוד, הנקודה שהתבהרה יכולה להתלכלך שוב, אבל אז נקודה אחרת מתבהרת, ונוספת עוד אחת, וככה בהדרגה נוצרת השקיפות אל תמונה בהירה יותר. זה כמו פאזל שזז כל הזמן. אתה שם חתיכה אחת בפאזל ואז את החתיכה השנייה, רק כדי לגלות שהחתיכה הראשונה לא במקום הנכון, עד שהכול מסתדר. בכל פעם זה גם גילוי של עצמך, של האמירה שלך, של הגבולות והפנטזיות.

זה תהליך שלוקח כמה חודשים, והוא סיזיפי, מרתק, מייסר וגם מענג.
כשהמשטח מתגלה, מתחיל תהליך עמוק ורציני של זיכוך ועריכה בדרך לתוצאה הסופית שבמקרה של אמנות המחול תמיד נשארת דינמית וחיה, גם אחרי שהוצגה .

אמיר הרדוף

יזם עסקי

מי אתה?

אני יזם שמוּנָע מסקרנות, למידה ופתרון בעיות. המשחק החביב עליי מאז שאני ילד הוא הקובייה ההונגרית. החיבור בין למידה לסקרנות מייצר התנסות ועשייה. התחביב שלי הוא פתרון בעיות, ועסק לתפיסתי הוא פאזל שצריך לפתור אותו.

הולדת הרעיון

יש לרעיון תהליך של התגבשות, בוודאי בעסקים אבל לדעתי לא רק. יש משפט שאני אוהב מאוד מתוך ספרו של סטיבן קובי, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, שאומר שכל דבר שאנחנו רואים נוצר פעמיים, פעם אחד בדמיון ופעם אחת במציאות. מבחינתי זה מייצג את התהליך הזה. אני עובד עכשיו על רעיון שגר אצלי לפחות עשור. אני חושב שזה לא נכון לעבור לעשייה לפני שהתנאים הבשילו. כשמתחיל צעד ראשון במציאות, הרעיון הופך להיות מוחשי יותר. הפעולות במציאות מהוות הוכחה למימוש. אצלי באופן אישי התהליך מתקיים, כשאני מתחיל לדבר על הרעיון, לספר עליו, לכתוב עליו, אבל בלי לצפות לאישורים. הרעיונות הכי טובים שהיו לי היו אלה שאף אחד לא התלהב מהם. הציפייה לאישור הרבה פעמים מעידה על קושי לצאת לפעולה. אני בגישה של סקרנות, ולכן אני לא מתרגש אם דברים לא קורים כמו שאני רוצה בשלבים הראשונים. היום, בניגוד לפעם, אני אבחן בדרך מציאותית הצלחה של רעיון. אם משהו לא עובד, אבדוק למה הוא לא עובד ומה אני יכול לשנות כדי שהוא יעבוד. מבחינתי זו שאלה של כמה אני אהיה מוכן להשקיע עד שזה יצליח.

ההגשמה

לרעיון יש אחיזה במציאות, רק כשיש עשייה שמחוברת אליו, וכל עוד אין עשייה הוא בגדר דמיון ופנטזיה. יש רעיונות שדורשים פיתוח מאוד ארוך. רוב הרעיונות הם לא כאלה. מבחינתי המבחן הכי מהיר של רעיון שמומש בהצלחה הוא לחפש את הדרך הכי מהירה להפגיש אותו עם הצרכנים הפוטנציאליים שלו, ועדיף בתשלום, כדי לקבל את המשוב הכי מדויק ממשתמשים אמיתיים בשטח. אם אתן אותו חינם, לא אדע מה יקרה כשאציע אותו בתשלום. זה שלב ראשון של הוכחה לעצמי שיש לי ביד משהו אמיתי. גם זה עדיין שלב מעבדה וניסוי. רק כשמשתמשים חוזרים שוב, אני יודע שהרעיון שלי עבר את מבחני המימוש. פגשתי יזמים ללא שום כלים עסקיים שעשו את זה והצליחו. ברור שהדבר הנכון לעשות ברגע שהרעיון מומש הוא להכניס אותו למסגרת עסקית של שיווק ומכירות.

שבי גביזון

במאי ותסריטאי

מי אתה?

יותר מהכול מניע אותי הרצון לשלוט, הרצון לסדר את העולם כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. זה המקום היחידי שיש לך שליטה מוחלטת כמעט, והשליטה הזו קטנה יותר אחר כך, אבל עדיין גדולה הרבה יותר מאשר בחיים.

הולדת הרעיון

בבחירת רעיון יש תהליך מודע ויש תהליך לא מודע. זה יכול להיות לאו דווקא הדבר שפותח את התהליך. זו יכולה להיות תכונה או רצון של דמות שפותחים את התהליך, אבל מהר מאוד אתה שואל את עצמך מה אתה רוצה להגיד, מה מניע אותך. אתה נותן כותרת על, שמאוד מחייבת אותך, ומרגע זה כל מהלך צריך להיות בדיאלוג עם הכותרת הזו. לכן אני זהיר בבחירת הכותרת, אבל ברגע שיש לי אותה זה סגור. השלב הזה קורה די בהתחלה, כמו שברור לך הסוף. מבחינתי הסוף שברור לי הוא היחידי שיכול לסגור את מערכת הארועים שאני טווה. יש מורה לתסריטאות שאומר שזה כמו לספר בדיחה – אתה לא מתחיל לספר בדיחה לפני שאתה יודע מה הפאנץ' שלה. האויב הגדול של הרעיון הוא ההרצאה. בכל יוצר מתחבא פדגוג קטן שמאוד רוצה שהצופים שלו ייצאו אנשים טובים יותר, ולו במעט, ואז הוא עלול לבנות סרט פרסומת לרעיון. אז העבודה היא לערבל ולערפל את האמירה שלי. בנוסף לזה, ברוב המקרים יש לך את הרעיון שאתה יודע שאתה מספר ויש עוד רעיון תת הכרתי שמתחפש לרעיון אחר. אתה יכול להסתכל על יצירות של אחרים ולזהות רעיונות שאפילו היוצר לא ידע עליהם. קרה לי יותר מפעם אחת שחשבתי שעשיתי סרט על משהו אחד וגיליתי משהו שהניע אותי ובכלל לא הייתי מודע לקיומו.

ההגשמה

אני לא מגיע לרבע תסריט לפני שיש לי את סוף הסיפור. מרגע שאתה כותב לקראת איזשהו סוף, הכול הולך לקראתו. כבר אין דרך לשנות את הסוף.

צילום: עוז מועלם

איה שויד

קולנוענית, מוזיקאית ופעילה חברתית

מי את?

יוצרת בעולם ללא גבולות, שבו היצירה היא דרך חיים ונקודת מפגש עם קהל ועם אנשים יחידים.

הולדת הרעיון

עברתי די הרבה דירות בחיי, עד שלבסוף התגלגלתי מהעיר לכפר. ציפיתי שבכפר יהיה לי שקט מוחלט, וגיליתי להפתעתי שאין לי. הצורך שלי בשקט מוחלט העלה אצלי את הרעיון לתא שקט, שלימים נקרא באלאנס ספייס (Balance Space). שם היה רק רצון, אבל שם גם התחילה עשייה לעבר המימוש – שיחות עם מוזיקאים, בדיקת סוגים של חללים והמענה שהם נותנים. בתהליך הזה הבנתי שאני לא מחפשת שקט, אלא חוויה של שקט. שקט מוחלט הוא חדר אנ-אקואי (Anechoic), ואילו חוויה של שקט זה שיח אחר, זו חקירה, זו חוויה תודעתית ורגשית. זה הרבה יותר התחבר למקום שלי כמטפלת במוזיקה שיוצרת תדרים שמייצרים מצבי רגיעה. הבנתי שהשקט נמצא במוזיקה. חבַרתי לשותפתי לפיתוח הרעיון, ויחד פיתחנו את המוזיקה הזו, ובמשך שנתיים בדקנו, חידדנו, התאמנו. מתוך העבודה הבנתי שיש דרך שדורשת הבנה והכלה של פחד, של קושי. גם המוזיקה היא לא רק מלטפת או רק מרגיעה. היא מביאה גם תכנים לא פשוטים, אבל הבאלאנס מייצר מקום שמאפשר להכיל את זה, שהכול יכול לעלות ולצוף בתוכו. התהליך כולו דרש הרבה גמישות, סקרנות, מחקר.

ההגשמה

התוצר הסופי, הבאלאנספייס, הוקם לראשונה במידברן. המדהים הוא שבתקופת היצירה גם הייתי עסוקה ביצירת בן שגדל בתוכי. בלידה, ארבע שעות מופלאות של מוות שהוביל ללידה, מלוות בכל הטרקים, כשאני הדי ג׳יי שבכל שלב מבקשת לעצמי את הטרק המתאים, ומסיימת במים חמים עם ג׳נסיס, הטרק האחרון שמהותו בריאה. כך הגיח בני לעולם, מביט אליי בשתי עיניו הגדולות, כאילו אנחנו חברים שמכירים כבר שנים.

יעקב מנחם

אדריכל

מי אתה?

אני הולך רגל שצופה על העולם, על אנשים, על פרטים, גדולים כקטנים, מנהל דיאלוג עם העולם כל הזמן. אני חי את הדיאלוג הזה כל הזמן. אני כל הזמן צריך ריאקציות.

הולדת הרעיון

אני צינור, מתווך. יש לי רעיונות, אמירות, אבל הם יש להם קיום, רק אם מולי יש מי שמזין אותם. מבחינתי זה חלק הכרחי בברית שלי עם המקצוע. אני לא מהאדריכלים שיש להם תמונה ברורה מההתחלה, שהם מרגישים את הדופק של המבנה ויודעים מההתחלה מה ה-DNA שלו. זה הולך ומתגבש אצלי לאורך כל הפרויקט. כמו פאזל, הולך ומתגלה. זו החוויה הבסיסית ביותר של דיאלוג. אתה יודע איפה הוא מתחיל, אבל לא איפה הוא ייגמר. אם כאדריכל צעיר הייתי מציף את כל הרעיונות על הדילמות שלהם, מה שהיה יוצר בלבול גדול בפרויקט, היום אני יודע להציף רק את מה שעבר כבר תהליך זיקוק. הדיאלוג שם כל הזמן, אבל לאו דווקא במודע או בידיעתו של הצד האחר.

ההגשמה

גיבוש הרעיון בתהליך העבודה שלי קורה רק בשלבים האחרונים של הפרויקט. אני מאמין גדול בהֶקשר. פרויקט עם עוגנים חברתיים, פיזיים ותקציביים יהיה פרויקט איכותי יותר. לא מאמין שהייתי מצליח לסיים פרויקט באופן שפוי ללא אילוצים.

גלי ארבל

גלי ארבל

הקודם

התחלה, אמצע וסוף

הבא

לא מסתפקים בצקצוק

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן