התרופה של דון אינקרסיון

העסק העצמאי שהקמתי מצליח, אני חי בבית יפה בגבעת נילי, נשים נפלאות בוחרות בי כחבר או כמאהב, אבל רע לי. מה זה רע לי? רע לי זה שאני עצבני, אין בי אמון, יש בי דאגות ואני מותש מעבודה רבה, דברים שאף אישה הבאה והולכת לא תוכל לרפא בי. המיטבות הקיימת בי נזנחה זה מכבר. אני חי בהישרדות, וזה לא המקום הנכון לי להיות בו. אני רוצה לחיות ברווחה, בשמחה, בבריאות, באהבה צרופה. אני מוכר את העסק שברשותי ומחליט לנסוע לחצי שנה לפרו. 

שעת בוקר מוקדמת, אי שם בצפונה של פרו, ארץ האינדיאנים, שומרי המסורת של הרפואה העתיקה. זהו זמן קריטי, שכמוהו לא היה עדיין בהיסטוריה של הכוכב הזה. זהו זמן שהופרו בו האיזונים הטבעיים בין אדם לאדמה, בין ממלכת הטבע לתעשייה הכורתת יערות ומזהמת את המים ללא הבחנה. זהו זמן שבו האלימות על הכדור הזה גואה, זמן שבו הדיכאון והבדידות מתחילים לקבל ממדים של מגֵפה. 

בזמן הזה, בעשרות השנים האחרונות, תרופות עתיקות שהיו שמורות בתוך תרבויות מסורתיות מבקשות להגיע לאדם המערבי ולהשיב אותו לליבו, לשאתו למיטבו.

מהלך בתוך נופים קדומים בשעת בוקר קסומה זו. הרי האנדים מתנוססים לקראתי; שדות ואגמים, אלפקות במרעה, חמורים, כבשים וסוסים חולקים כרי אחו. ילדים הולכים בקבוצות, חלקם מדלגים, צוחקים, בדרכם לבית הספר. בשמים נשרים מתמסרים לרוח.

קר לי וליבי הומה מהתרגשות. הקסם מפעפע לתוכו. מזה חודשיים אני נמצא כאן, לבדי. התנתקתי מאינטרנט ומטלפון ויצאתי לפגוש את עצמי באזור בצפון פרו שאליו לא מגיעים תיירים. ביקשתי לאתחל את חיי, יותר נכון להתכייל, ללמוד משגיאותיי, לפגוש בי את כל הרבדים, את כל הממדים המצויים בי.

אני בדרך לדון אינקרנסיון, רופא פרואני זקן. הועמדתי במבחנים, עד שהתאפשר לי לפגוש אותו. רגליי כבר מכירות את הדרך לביתו. זוהי הפעם החמישית שבה אזכה לפגוש את עיניו הטובות, את צדיקותו הניכרת בו. הוא מקבל אותי במאור פנים, כקבל פניו של בן השב הביתה.

רופאים מסורתיים החיים בקהילות מבודדות בלב ההרים אינם גובים כסף תמורת הטיפולים שהם מעניקים. הם נמצאים כל חייהם בשירות תושבי הקהילות שבסביבתם, ובתמורה מקבלים מזון, בגדים, שמיכות ועוד. הידע העצום שהם אוצרים יעבור לילדתם או לילדם. זו מורשת עתיקה של חכמה המחברת בין האדם לנדיבותו של הטבע.

איור: דותן מורנו
איור: דותן מורנו

היום אנחנו עומדים לשתות ביחד תרופה הנקראת וואטשומה בלשון המקום או סן פדרו. זו תרופה המאפשרת לאדם לגשת לתת מודע, לדברים שהודחקו, לטראומות ולזיכרונות שבגלל סיבות שונות הועברו ל"מרתף" תודעתנו. זו תרופה שבה החושים מתגברים עשרות מונים וחשים, בדרך פלאית, את נוכחותה של האמת בליבנו, אמת ללא משוא פנים וללא כל אותן מעשיות שסיפרנו לעצמנו על יחסים ומאורעות שחווינו ושראינו, אמת שביסודה בחירתה של הנשמה לראות את כל אשר עברה, להכיר ולהתוודע לאורות ולצללים, לאהבה כמו גם לחולי. 

זו תרופה שהיא מורה לחמלה ולאהבה, לקבלת אחריות מוחלטת על מסעה של נשמתך ובחירותיה. זו תרופה המשיבה לאדם את הידיעה והיכולת לטפל בעצמו, לרפא את עצמו,  להיות ולחיות במיטבו. את כל זה עמדתי לגלות, לא ביום אחד, אבל באותו היום, ביחד עם דון אינקרנסיון, הרופא הפרואני הזקן, אי שם בהרי האנדים, בפאתי קהילה קטנה שבאדמתה שזורים פלגי מים רעננים, שבליבה שוכן אגם קסום, באותו היום נפתח לפניי השער המצוי בליבי ובתודעתי, השער אל הגן האלוהי שבו אני וכל נברא בצלם נועד להיות מוגן ומושגח, בטוח ואהוב; יציר בריאה יקר מאין כמוהו, המוזמן לחיות באיזונים ובהרמוניה עם עצמו, עם סביבתו ועם כל מה ומי שנקרה בדרכו.

הדון ישב על ספסל מעץ בפתח ביתו, בית קטן בן שני חדרים שבו חי עם אשתו הצעירה ושתי בנותיהם, בית הבנוי מאדמה. בחזיתו האחורית זורם פלג מים המפכפך את שירתו ליקום, שירתם של תווים צלולים ובהירים, חלק מהסימפוניה האלוהית. בחזיתו הקדמית כר אחו, ובו מתרוצצות תרנגולות.

כשהבחין בי, בירך אותי לבואי, וסימן לי לגשת ולשבת לידו. הוא מזג לשנינו כוס נכבדה של משקה ירוק וסמיך, עיניו צוחקות אליי כממתיקות סוד, ובגישה עניינית, נטולת כל גינונים או טקסיות הושיט לי את הכוס ואמר "סאלוד" (לחיים, לבריאות). כעבור שעה החלה הרוח לנשוב בתוכי; רוח עדינה. נשאתי את עיניי אל האיש טוב הלב שישב בסמוך אליי. הוא לא אמר מילה; רק הנהן בראשו וחייך. 

מאורעות ואנשים שונים מעברי החלו להופיע במרחב הרוחני שלי. נוכחותם הייתה אמיתית ומוחשית לחלוטין. יכולתי לראות בעיני רוחי פרטים ומקומות מילדותי. ראיתי תמונות שהיו תלויות על הקיר, ליד מיטתי, בגיל שנתיים. פגשתי כלב שהיה לנו כשהייתי ילד קטן. ראיתי אותי כילד שליבו מתכווץ מכאב או מפחד בגלל מאורעות שונים שהייתי עד להם או חוויתי משחר ילדותי, רגעים שבהם הביעו מבוגרים כעס או שעצבותם התבטאה במורת רוח. תגובתי המיָדית הייתה לחבק את אותו ילד עצוב או מבוהל ולהרגיש את האנרגיה, את המצוקה, שבהן היו שרויים באותו זמן המבוגרים.

באחת התמלא ליבי בחמלה. ראיתי את הכאב האנושי בגווניו השונים והרגשתי אהבה, אהבה וחמלה רבה. 

תחושת הזמן נעלמה, אבל לא היה לי בו צורך. ידעתי היטב היכן אני נמצא ובחברת מי, ויכולתי לראות בבהירות מופלאה כל מערכת הקיימת בי. סרקתי את מצבה של כל אחת מהמערכות, הגופנית, הרגשית, המנטלית, הנפשית, הרוחנית, ויכולתי לראות בבירור היכן נמצאות בי פגיעות שונות שאירעו במסע חיי ושעדיין לא החלמתי מהן. 

ליבי נפתח ודמעות שטפו את פניי, דמעות מזככות, מנקות, בכי שביקש לצאת מזה שנים, בכי טהור שלא היתה בו עצבות, בכי של ריפוי, של התחברות לידיעה ולתחושה שהכול מקורו באהבה.

כך ישבנו שם, על ספסל העץ בפתח ביתו, שבע או שמונה שעות. מילה לא נאמרה. כשהרגשתי שהגיע זמני לפנות לדרכי, הסבתי את מבטי אליו, לדון אינקרנסיון המופלא. הוויותינו נפגשו באותו הרגע באהבה. עיניו הביטו בי ברוך, כסב האוהב את נכדו. הוא הניד את ראשו והניף קלות את ידו הימנית, מסמן לי ברכת שלום. 

יצאתי שוב למרחבי הבראשית, כשאור ענוג של שעת הערביים ליטף את הגבעות, את בתי האדמה, את האגם שבלב הקהילה ואת החיות הרועות בשדות. קולותיהם של ילדים צוחקים נשמעו במרחבים. בכי עמוק של הודיה נבע מתוכי. הכיול הושלם. 

מאז אני חי כאן ועוסק ברפואה צמחית, שבטית, עתיקה. אני מושיט את ידי למאות אנשים מרחבי העולם, רובם מישראל, מלווה את הבאים לכאן כדי לכייל או לאתחל את עצמם ואת חייהם, ואני אוהב אותם ומודה להם על כך, על רצונם הכן לעבור ממצב של הישרדות לרווחה, לרפא את מכאוביהם ולהחלים. אני אוהב וזוכר שהייתי באותו מקום, המבקש התחלה חדשה, מקום שבו האמון בחיים, בעצמך, באנשים, נרפא, מקום שהוא המקור של כולנו, כל יצירי הבריאה, מקום ושמו אהבה.

צילום התמונה שבכותרת: אורי כהן

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

אורי כהן

אורי כהן

אורי כהן חי בפרו בשבע השנים האחרונות, עוסק ברפואה טבעית. מארח וחולק תהליכי רפואה עם אנשים מרחבי העולם, במיוחד מישראל. הוציא לאור את ספר הילדים ניקי הנקודה. מלחין ומופיע כמוסיקאי

הקודם

משהו קטן זה טוב

הבא

"יום שאני לא רוקדת הוא יום רע. יום שאני רוקדת הוא יום נפלא"

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן