"יום שאני לא רוקדת הוא יום רע. יום שאני רוקדת הוא יום נפלא"

רובנו צריכים לעבור דרך חתחתים, עד שאנחנו מוצאים את הדבר שלנו בחיים. לעיתים נדירות זה קורה כבר בילדות, בהבזק של רגע. לרנה שיינפלד זה קרה, כשנכנסה בדלת הסטודיו של מיה ארבטובה

1 כילדה תמיד ידעתי שיש משהו שאני רוצה לומר, ולא ידעתי איך. אולי לצייר? אולי לנגן? 

פעם, כשהייתי בכיכר דיזנגוף, פגשתי ילדה. היא ראתה שאני עושה שפגט ואמרה: "כדאי לך לבוא לרקוד בסטודיו של מיה ארבטובה." באתי הביתה, לקחתי את אבא ביד והלכנו לסטודיו של מיה. 

הדלת בסטודיו שברחוב קרן קיימת נפתחה, וידעתי שהגעתי לעולם שלי. הזיעה הניגרת מהרקדנים, הריחות, האווירה, שמחת החיים, המשמעת הנוקשה. בחדר ההלבשה גוף נוגע בגוף, מתפשטים, מתחככים. ואחר כך, כשנכנסים לסטודיו עצמו, האולם הענק והריק, שבו מתנגנת מוסיקה של שופן ושוברט. כולי מוקסמת, ממש מהופנטת. 

כך נכנסתי לדלת המסתובבת העיקרית (אך לא הבלבדית) בחיי.

אימא התנגדה. בעצם היא הזהירה אותי שלא להיכנס בדלת הזו. "בעולם הזה, האכזרי, הרקדניות הן  נזירות – אין להן משפחה, הן לא מתחתנות," היא אמרה, "בשביל מה לך להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס?"

גם אז, כילדה וכנערה, אמרתי בליבי שאני ארקוד ויהי מה; אבל ידעתי שלעולם לא אוותר על חיי משפחה. אתחתן ואביא ילדים לעולם. כבר אז האמנתי שצריך לחיות את החיים במלואם כדי לבטא אותם באמנות. האמנות היא החיים והחיים הם האמנות. 

2 את אורי בעלי הכרתי כשהייתי תלמידת תיכון בבית ספר גאולה, במסיבת ריקודים סלוניים. אפילו שריקודי עם נחשבו אז לדבר ההגון והטוב, אנחנו רקדנו ריקודים סלוניים. ראיתי אותו: גוף מקסים, חיוך מטריף, עיניים שובבות. התאהבתי. נפתחה הדלת לאהבה שלנו, שנמשכת עד היום ורק מתעצמת, ואורי הוא אבא מדהים, בעל שהוא גם חבר, מעורב בהחלטותיי, יועץ אהוב שלי שדעתו חשובה לי תמיד מאוד… בשני ההריונות שלי רקדתי עד החודש התשיעי. אם שואלים אותי איך עשיתי זאת – ריקוד, משפחה, ילדים ואחר כך נכדים – אני לא יודעת איך, אבל עובדה, עשיתי, וזה נפלא.

3 ובתוך כל זה הסתובבה ונפתחה עוד דלת משמעותית בחיי, כשנפלה בידי הזכות להכיר את הברונית בת שבע דה רוטשילד ולהיות בין מייסדי להקת בת שבע. יום אחד קיבלתי ממנה טלפון: "רנה, יש לי רעיון משוגע. אני אקים להקה ואקרא לה בת שבע. את תיסעי לניו יורק, ומרתה גרהאם תלמד אותך את התפקידים שיצרה לעצמה וללהקה שלה. ואם תבצעו את הריקודים לשביעות רצונה, היא תיתן לנו את הזכויות להופיע עם הריקודים שלה בכל העולם." 

 וואו…! מרתה גרהאם הגדולה! 

נסעתי לניו יורק עם משה אפרתי. עבדנו חודשים עם מרתה ולהקתה. למדנו ריקוד שלה והופענו איתו בניו יורק. מרתה אישרה את ההופעה, ואנחנו חזרנו לארץ להקים את להקת בת שבע

רנה שינפלד. מתוך המחול כנפיים. צילום: יעל רוזן
מתוך המחול כנפיים. צילום: יעל רוזן

מכל העולם הגיעו כוריאוגרפים ליצור לנו ריקודים. הצלחנו באירופה ובארצות הברית; אמרו עלינו שעשינו מהפכה. השיא היה כשקיבלנו שלושה פרסי כוכב הזהב בתחרות הבינלאומית בפריז, ובעקבותיהם ערכנו סיורים נפלאים במרכזי המחול העיקריים בעולם וזכינו לביקורות מדהימות.

4 מאז ממשיכות הדלתות בחיי להסתובב, ואני לא חוששת להיכנס בהן, ולעתים גם לוותר ואז לגלות שדלת אחרת מפתיעה נפתחה. פינה באוש, למשל, שאותה פגשתי באודישן שעשינו שתינו כדי להתקבל לג'וליארד. הקשר נוצר מיד, בלי הרבה מילים. לא צריך היה לדבר. חיבור עמוק. לאחר שנים, כשפינה כבר קנתה לה שם עולמי, היא הגיעה לארץ וביקשה ממני לבוא לגרמניה לנהל את בית הספר והלהקה שלה בעיר וופרטל. זה היה בדיוק כשסגרתי, אחרי 17 שנים, את הפרק של בת שבע בחיי, כי רציתי להקים להקה משלי. רציתי חופש ליצור ולרקוד את מה שאני רוצה.

בעלי אמר לי "לכי ותעבדי עם פינה. פה לא יהיו לך תקציבים, ושם תהיי מלכה". כבר רכשתי כרטיס טיסה, כשבלילה חלמתי חלום שהמסר שלו היה "את לא נוסעת". החלטתי לא להיכנס בדלת הזאת. רציתי להקים את המחול שלי בישראל. שנים אחר כך הופעתי ברוסיה עם המופע שלי פתקים לפינה, שם גיליתי שהקימו סטודיו על שם כל אחת מאיתנו: סטודיו פינה וסטודיו פינה.

5 לאחרונה שוב נכנסתי בדלת מפתיעה, ונוצר בחיי קשר חדש, המזכיר לי בעוצמתו את הקשר שהיה לי ולפינה. לפני כשנה קבלתי אימייל מהאופרה בפאריס ובו מציעים לי להשתתף באופרה ברניקי בתפקיד פניצי. לקח לי זמן לקלוט שלא עובדים עליי שזו לא מתיחה. מה לי ולאופרה? ומה עכשיו לנסוע לכמה חודשים לפריז, לעזוב את הסטודיו שלי, את הלהקה, את המשפחה? ים של התלבטויות. המשפחה דחפה אותי: "תסעי, זו הזדמנות נדירה." נסעתי. זו הייתה חוויה ענקית, כי שם פגשתי את ברברה הניגן, אמנית הידועה כגדולת זמרות האופרה של ימינו. ברברה ואני נקשרנו בעבותות של אהבה וחיבה. ממש כמו אז עם פינה באוש. הופענו יחד עשר פעמים לפני 20,000 איש, והיה נפלא.

כשסיימנו אמרה לי ברברה שהיא רוצה ליצור איתי ערב מיוחד בישראל. מיד התחלנו לעבוד על אופליה, אני בישראל והיא בחו"ל – באמצעות אימייל, ווטסאפ, וידיאו, שיחות – ואז חזרות אחרונות ביחד בישראל. ברברה שרה, אני רוקדת ונדב לב מנגן. איזו חוויה אמנותית עצומה, ואיזו חברות עמוקה שבאה כך פתאום, ומוסיפה שמחה לחיי.

אל תיטעו לחשוב שקל; לעיתים גם קשה. כן, קשה לפתוח בכל בוקר את הדלת של הסטודיו. לפעמים זה בלתי אפשרי. יש כל כך הרבה רעשים: ווטסאפ, פלאפון, אימייל; לנהל להקה; לעבוד על הניירת; ויש ילדים, ונכדים, וחברים; ויש מופעים. להפסיק את כל זה, להתנתק, ולרדת כל יום לרקוד ולהתאמן – כמה כוחות זה מצריך, כמה משמעת עצמית. אבל ברגע שהדלת לסטודיו נפתחת ואני פוסעת פנימה, הכול משתנה. אני בתוך עולם אחר – שקט, מלא שלווה, עוצמה, נתינה ואהבה. הסטודיו הוא החלל שבו אני יכולה לצייר ולפסל את עצמי ולרשום את נוכחותי בעולם.

קיקרו אמר: "אין אדם בשיא אושרו אלא כשהוא רוקד." פינה באוש אמרה: "לרקוד, לרקוד, אחרת הולכים לאיבוד." אני אומרת: יום שאני לא רוקדת הוא יום רע. יום שאני רוקדת הוא יום נפלא.

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

מערכת חיים אחרים

הקודם

התרופה של דון אינקרסיון

הבא

לשבת על סף השבר

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן