בסופו של דבר אנחנו פה ביחד כולנו, ומה שדוחף אותנו הלאה הוא ההבנה הזאת, והיא זו שתיצור עתיד טוב יותר, אמרה איה בת ה-13, ולכך אפשר להוסיף ששתי התכונות החשובות ביותר להישרדותנו הגנטית הן לא כוח ושליטה
כששואלים אותי, לעיתים בהתרסה, למה אני נלחם, למה אני עושה את מה שאני עושה. אני אומר שבסופו של דבר אני עושה כל מה שאני יכול כדי להשאיר לבנותיי עולם קצת טוב יותר. אבל כשניסיתי לפתוח את העניין הזה לעומק, התברר לי שהתשובה מורכבת קצת יותר.
איך נוצר העתיד? הרי אלה התכונות והאיכויות שאנחנו מורישים. לא? הרי אנחנו מעצבים את העתיד דרך העברת הגנטיקה שלנו הלאה, לדורות הבאים. לא? דרווין הסביר בבהירות איך אנחנו עושים את זה. דרווין גילה שתכונות שונות משוכפלות או נעלמות בדורות עוקבים, משום שאנחנו מתרבים על פי נחיצותן (הִתרבות מְבַדלת). משמע, אם יש לי תכונה נדרשת, כמו יכולת להתמודד עם קור בחורף כבד, גדל הסיכוי שאשרוד וכך גם התכונה. כך התפתחו תכונותינו לאורך האבולוציה. לתיאוריה זו שהסבירה ומסבירה עד היום חלק גדול מהמבנה הפיזיולוגי ומהתכונות שלנו ושל שאר המיקרואורגניזמים החיים סביבנו קרא דרווין הברירה הטבעית. התיאוריה אומרת שהסביבה משפיעה עלינו ועל התנהגותנו לא פחות משאנחנו משפיעים עליה.
חוץ מלהסביר באמצעות התיאוריה איך התפתחו התכונות שלנו או איך אנחנו יכולים להשפיע על העתיד, אפשר גם לנצל אותה כדי לתרץ כשלים שלנו. לדוגמה: בהרצאות שלי, כשאני מדבר על הקשר בין סוכרת לצריכת סוכר, תמיד יש אחד שאומר: "בוא ניתן לברירה הטבעית לעשות את שלה; מי שלא יכול להתמודד עם כמויות סוכר לא ישרוד ונהפוך עמידים לסוכר." ואז אני טוען כנגדו שתהליכי הברירה הטבעית נמשכים מזה אלפי שנים, ואנחנו חיים היום.
אז איך קשורה הברירה הטבעית לעתיד שלנו?
רבים מתלמידיו של דרווין וממשיכי דרכו לקחו את התיאוריה שלו ופירשו אותה בדרכים שונות. חלקם טענו שהחזק הוא זה ששורד בטבע, ומפה נגזר הרעיון הרווח ש"רק החזק מנצח", הגורם לאנשים רבים לחשוב שאם יהיו מעל כל האחרים, יגדלו סיכוייהם. אבל זה לא נכון; דרווין טען, לא שרק החזק מנצח, אלא שהתכונה החזקה מנצחת, וכיום אנחנו יודעים ששתי התכונות החשובות ביותר להישרדותנו הגנטית הן שיתוף פעולה ונדיבות; בדיוק ההפך מכוח ומשליטה.
ההווה מעצב את העתיד
אז ראינו שתורשה היא אולי הדרך הברורה ביותר להשפיע על העתיד וששיתוף פעולה ונדיבות הם התכונות החשובות ביותר להישרדות, אבל דמותם של צאצאינו נקבעת לא רק דרך התורשה הגנטית, כפי שהראינו, אלא גם באמצעות תורשה תרבותית וסמלית, כלומר באמצעותנו. המעשים שלנו, דרך התנהלותנו ואורחות חיינו משפיעים על העתיד של ילדינו. גם המחקר המדעי הכיר זה מכבר בתורשה שאינה רק גנטית אלא סמלית ותרבותית. זה אומר, שההווה, ההתנהגות שלנו היום, הוא זה שיוצר את העתיד.
לעיתים היצירה (של ההווה), כמו שאנחנו חולמים אותה, דורשת מאמץ. בספרו שמונה פרקים לרמב"ם, בפרק שמונה, שאל הרמב"ם אם אדם נולד עם מעלה או חיסרון: "אי אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד הָאָדָם מִתְּחִלַּת עִנְיָנוֹ בְּטֶבַע בַּעַל מַעֲלָה, וְלֹא בַעַל חִסָּרוֹן, כְּמוֹ שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּוָּלֵד הָאָדָם בְּטֶבַע בַּעַל מְלָאכָה מִן הַמְּלָאכוֹת. [...] וְאָמְנָם בֵּאַרְתִּי לְךָ זֶה, שֶּׁלֹא תַחְשֹׁב הַשִּׁגְעוֹנוֹת אֲשֶׁר יְשַׁקְּרוּ בָהֶם חַכְמֵי הַכּוֹכָבִים – אֲמִתִּיּוֹת. כִּי יַחְשְׁבוּ שֶׁמּוֹלַד הָאָדָם יְשִׂימֵהוּ בַּעַל מַעֲלָה אוֹ בַעַל חֶסְרוֹן; וְשֶׁהָאִישׁ מֻכְרָח עַל הַמַּעֲשִׂים הָהֵם בְּהֶכְרֵחַ." הרמב"ם טען חד וחלק, שמעשינו נובעים מאיתנו, מהחינוך ומהאישיות שלנו. אנחנו אלה שיוצרים את המציאות שלנו. ומשום שלפי הרמב"ם אנחנו נולדים לא עם מעלה ולא עם חיסרון, איננו יכולים להאשים אף אחד בהווה שלנו, ואנחנו אלה שאחראים על מעשינו.
נחזור למה שאני עושה. בעבר תפסתי את עצמי בעיקר כאחד המעביר הלאה ידע, כמו צינור הפצה; לומד ומלמד. אבל אני מבין שלא די בהעברת הידע הלאה; צריך איכשהו להגיע אל האנשים. השבוע קראתי מאמר שמיטיב להסביר, ששינוי בתפיסת עולמם של אנשים מתחולל לא בזכות המידע שאוסף המוח שלנו, אלא בזכות יכולת הטמעתו ברגש. ורגשות מתעוררים במפגש שיש בו חוויה רגשית. אי אפשר לשמש כצינור לידע ולעשייה בלי לחולל מפגש, שיחה, דינמיקה, יחסים. אלה מחוללים שינוי. מישהו כתב לי פעם שגשרים מחברים, רק כששני הצדדים חוצים אותם. לא מספיק שאעביר ידע; צריך שיהיה מולי מישהו שירצה לקחת אותו ולתת משלו, וזו המלאכה שאני מבקש לעצמי.
הדור הבא
לפני שהתחלתי לכתוב את הטור הזה, התייעצתי עם איה, בתי הגדולה (13). שאלתי אותה על העתיד ועל איך אנחנו משפיעים עליו, וקיבלתי הרצאה מדהימה, ארוכה ומנומקת. האמת היא שמרוב התלהבות מהנושא היא רצתה לכתוב במקומי את הטור הזה, אבל לא היה לה זמן (היא עסוקה ביצירה).
כשניסיתי לסכם לי בראש את ההרצאה שלה, האמירה החשובה ביותר שמיציתי מדבריה הייתה האמונה באדם וביחסים. היא אמרה שבעצם אנחנו פה ביחד כולנו, ושמה שדוחף אותנו הלאה הוא ההבנה הזאת, והיא זו שתיצור עתיד טוב יותר. בסופו של דבר הכול יחסים.
ואני, זה לא שאין לי מחשבות אפוקליפטיות. לא מזמן ציטטו אותי במגזין השולחן, ועל הכריכה כתבו נבואת הזעם של אורי... אבל נבואות הזעם שלי נועדו לא כדי לעצור עשייה, לא כדי שאנשים יגידו "טוב, אנחנו הולכים לאבדון, אז למה לעשות משהו"; הן נועדו להניע לפעולה, לעורר שיח. הרי בסופו של דבר, כמו שכתבתי בשורה הראשונה, אני עושה את מה שאני עושה כדי להשאיר לבנותיי עולם קצת טוב יותר.
