להתיר את הקשר

שהות ליד אדם הנוטה למות עוררה אצל גיל פרחי הרהורים על המוות והפרידה מהחיים. הסימבוליקה האסטרולוגית מלמדת שהיצמדות מובילה לסבל, אז איך לומדים לשחרר?

אני בבית החולים עם אלישע הקשיש, אולי מלווה אותו בפרידתו מהחיים, אולי פשוט נמצא איתו, מסייע בקטנות שבשביל החולה הן גדולות. תוך כדי חולפות בי מחשבות על פרידה מהחיים שבמהלכם לא הייתה הכרה במוות. ההפתעה, האכזבה, תחושת הבגידה; כאילו הובטח לנו משהו אחר, שונה מארעיות, מזקנה, ממחלה וממוות. מגיל מסוים מתְרבות המיתות וההלוויות של חברים ומכרים, ולפחות אז, אם לא קודם לכן, חודרת עובדת המוות לחיינו כמעט כעניין שבשגרה. ועדיין, לצד האימה של "מה יהיה", רוחשת התקווה-תשוקה "שלא ייגמר לעולם".

"פרידה מהחיים", ובמובלע גם "מפגש עם המוות" – שתי התנועות האלה קשורות תמיד זו בטבורה של זו; אין זה משנה באיזה אופן מתאפשר לנו לפגוש את המוות. בלעדי הסופיות המוחלטת נראה שהפרידה מהחיים היא חסרת משמעות.

מורה הזן סוין שאקו (Soyen Shaku) אמר: "שן כמו הייתה זו שנתך האחרונה, ועם היקיצה השאר מייד את מיטתך מאחוריך, כמו זרקת זוג נעליים בלויות." כלומר: לך לישון כמו היה זה יומך האחרון (היפרד באמת), וקום כאילו זה יומך הראשון (כמו אך נולדת). והאם אפשרית הברכה שאומר היהודי המאמין מדי בוקר – "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה" –  ההודיה על "תחיית מתים" קטנה זו, ללא הכרה במוות, ללא הפרידה הקטנה מהחיים ("מיתה קטנה") שקורית מדי לילה?

ואולם האדם המערבי הנורמטיבי מתכנן את ימיו בלי לקחת בחשבון את מותו האישי – לימודים, נישואין, משפחה, חסכונות, בית, טיולים ועוד ועוד... מה שמכונה "חיים". אלא שהעובדה המכרעת – הסופיות – אינה כלולה בלוח הזמנים.

אז מתי קורית הפרידה מהחיים? מתי היא מתחילה? עקב זעזוע מהשתבשותם של הסדר והתכניות; עקב בשורות קשות; אבל על פי רוב לא לאור היווכחות והפנמה, במהלך החיים, של "זכור כי תמות"; לא כתולדה של חיים שיש בהם הכרה במוות.

כמו טקס מרכזי בחיים, כמו ברית מילה או נישואין למשל, כך עולה בזיכרוני דימוי המשפחה סביב מיטת חוליו של סבי. חלוש אבל עדיין ערני, מתבדח פה ושם, פנים רזות וצהובות. עכשיו אני מבין שאז נפרדה ממנו המשפחה; כי נפרדים לא רק מהחיים, אלא גם מהמתים. ממני, בן חמש שנים, הסתירו את מותו של סבא. חודש לאחר פטירתו נזכרתי לשאול את הוריי מה איתו... הלם גדול. בכי. כעס.

ויש אנשים שאף שמותם בא להם פתע – אפילו במיתת נשיקה, ללא היגע והייסורים המלווים מחלה קשה וגסיסה – הם יודעים, איכשהו, שהסוף קרוב. במפגש משפחתי בבית סבי השני, מבעד להמולה העולצת, ראיתי את מבטו כמו משקיף למרחקים. לאחר מכן, כשנפרדנו, הוא הפתיע אותי בברכה מסורתית כשידו על ראשי. בהבזק קלטתי שהוא נפרד ממני לתמיד, ומתכוון להסתלק מהעולם תוך זמן קצר. בו ברגע נשבעתי בליבי שאפגוש אותו עוד פעם אחת נוספת, בקרוב. אבל מיתת הנשיקה שלו אירעה קודם לכן.

הסימבוליקה האסטרולוגית המעניינת ביותר הנוגעת לפרידה מהחיים קשורה, לטעמי, במה שמכונה הבית השמיני, שמתייחס להיצמדויות שלנו ולחוויית ה"קריעה" שלנו מהן, כלומר לאובדן ולסבל הקשורים בהן, ובמה שמזכיר במידה מסוימת את הסימבוליקה של מזל עקרב (המזל השמיני), שעוסק בנושאים דומים, וכטיפוס יש לו היצמדויות עזות ביותר, רגשיות וחומריות, והשיעור המרכזי שמנחה אותו בחייו: היצמדות מובילה לסבל. לענייננו, הנושא המשותף לשניהם הוא ההתקשרות הרגשית העזה שלנו, ערעורה והגזֵרה שמצווים עלינו החיים והמוות להינתק ממנה, הרבה לפני שהמוות בוא יבוא.

המאיה והטאו

צלילות המבט נטול ההזדהות שמזל דלי הזמין אותנו אליה מוחלפת במשהו אחר לגמרי; ברוכים הבאים לארץ הפלאות. שתי דלתות ניצבות לפנינו: האחת של השראה, חזון וחמלה, ואפילו ה"טאו" (דָאו) – שעיקרו זרימה, אחדות ופשטות; והאחרת מובילה למחוזות האשליה שבממד ה"מָאיָה" – אשליית העולם החומרי והחושי, אשליית המובחנות וההזדהות. האם נבדיל ביניהן?

השמש נכנסת למזל דגים, כשנפטון, השליט של המזל, ממתין לה שם. מרקורי, בהילוך לאחור, בדמות נסיך התעתועים, שועט לקראת המפגש איתה. השמש, המסמלת הקשבה למרכז, לאמת ולאור, מאותגרת בידי מה שמרחיק מהמרכז ומטשטש אותו.

זו יכולה להיות עת גדולה למשוררים, לנגנים, לאמנים ולמודטים, אך גם לאנשי הכזבים, לתועמלנים, להבטחות שווא ולניצול מזיק של המשאלות והכמיהות העמוקות שלנו. ההנחיה שארכיטיפ מזל דגים מביא איתו היא עידון – עידון של התפיסה, ההקשבה והתחושה שלנו, הקשבה שקטה ועדינה (דגים) לעצמי, ללב (השמש).

מרקורי, בהילוך לאחור במזל דגים, אומר לנו ש"בכיוון ההפוך – שם נמצא הטאו", ובו בזמן מתעתע בנו בלהטוטים מקסימים. דומה שהאתגר בתקופה זו הוא לתת למאיה את אשר למאיה ולטאו את אשר לטאו. עידון ההקשבה יסייע לנו בזה.

גיל פרחי

גיל פרחי

גיל פרחי עוסק שנים רבות בעבודה פנימית ובאסטרולוגיה, בוגר המעגל של הגברת שרה פז, למד אצל אילן עמית, מייעץ בשיטת אסטרוגנוסיס ומלמד מתחילים ומתקדמים.

הקודם

עם האצבע בסכר

הבא

קרב ענקים

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן