לצאת מהדעת ולהיכנס לתודעה – דבר העורכת

בשלהי שנות ה-70 החל מדף ספרי הרוחניות של כל פרח רוח צעיר להתמלא בזה אחר זה בספריו של קרלוס קסטנדה, האנתרופולוג שנפגש עם המכשף האינדיאני-המקסיקני, דון חואן, והפך לחניכו. קסטנדה המסתורי הפך מושא קנאה לצעירים רבים שחלמו על חניכה פרטית עוצמתית שכזאת. עם כל ספר חדש בסדרה שיצא לאור, הייתי הראשונה להתייצב בחנות, וקראתי אותם בנשימה עצורה. "לדידי יש רק ההליכה בנתיבים האלה שיש להם לב; בכל נתיב שעשוי להיות לו לב. בנתיב כזה אני הולך, והאתגר היחידי שאני מחשיב הוא לעבור לאורכו, ושם מהלך אני, מסתכל בנשימה עצורה," אמר המורה של קסטנדה. משנתו של דון חואן הפכה להיות משנתי. חזרתי וקראתי בה והגיתי בה, מבטיחה לעצמי שיום אחד, בזמן המתאים, אעלה גם אני על המרכבה הזאת שמובילה אל המחוזות הנסתרים של התודעה, שם אקבל רמזים שיחזירו אותי מצוידת למהלך חיי פה.

שנים הלכתי בדרך, נופלת וקמה ונופלת ושוב קמה, עד שהרגשתי שהגיע הזמן המתאים. בינתיים הוצאתי לאור מספר ספרים ובהם הספר לפתוח את הראש, שבו מספר דניאל פינצ'בק על מסעו בין חומרים משני תודעה (ציטוטים ממנו תוכלו לראות במפת החומרים בהמשך). מריה סבינה, השאמאנית-החוזה קראה להם הילדים הקדושים, וככה גם אני ראיתי אותם – מורי דרך חסרי פניות שיובילו אותי הלאה, למעלה ופנימה במסע האינסופי הזה של לימוד והתפתחות. הם הראו לי את הרשת הצבעונית המטורפת, עתירת היופי והעוצמה של היקום, את שולי אדרתו של אלוהים ואת מלאכיו, את סבי-סנדקי שקיבל אותי לידיו כשנולדתי על מצוק בהרי האנדים (לכו דעו באיזה גלגול, אם יש בכלל גלגולים), והם אפשרו לי לראות את שבריריותם של הוריי ולהתחיל למוסס את חומת ההפרדה שחצצה ביני לבינם.

מה שנקרא היום הרנסנס או הקאמבק הפסיכדלי מעורר אצל רבים תקווה גדולה וגם חשש גדול. אחרי שנים של פעולה במחתרת עולים החומרים משני התודעה חזרה אל האור, אבל תחת עינו הפקוחה של הממסד ועל פי תנאיו; כלומר: בודקים בניסויים מבוקרים בתנאי מעבדה ותחת פרוטוקולים קפדניים של מחקר איך חומרים שונים, MDMA ופטריות פסילוסיבין למשל, משפיעים על טראומות, דיכאון, מצבי חרדה ועוד כיוצא באלה. בינתיים לא רואים בחומרים האלה מורים, אלא פרוטוקול ריפוי חד-ערוצי, מצומצם וייעודי.

המסנגרים טוענים שכדאי לשלב ידיים עם הממסד, כי זאת הדרך הטובה והזהירה לפוגג את חששותיו, לאפשר לו לראות שיש כאן בעיקר סיכויים ושניתן למזער את הסיכונים, לקרב את המיינסטרים לשוליים. המקטרגים רואים את הממסד – כלומר את מוסדות המדינה ואת בעלי ההון – כדבוקה אחת שהאינטרסים שלה חופפים פחות או יותר: שהעניינים יהיו בשליטתם, ושניתן יהיה להרוויח מזה, מיסי עתק למדינה ורווחי עתק לבעלי ההון. בשנות ה-60 הסוערות היו הסמים הפסיכדליים מזוהים עם תרבות הנגד, עם המחאה נגד מלחמת וייטנאם. מבחינת הממסד האמריקני השמרן הם היו פורעי חוק. רדפו אותם וגרמו להם לרדת למחתרת. היום ניצבים בחזית החוקרים, והם מנהלים שיח זהיר, תרבותי ומנומס עם הרשויות. הם בטוחים, שלא ניתן להתקדם אחרת. הם גם יודעים, ונראה שהידיעה הזאת לא קלה להם לעיכול, שעל הקו ערוכים כוחות השוק, מחכים ליום פקודה שבו יוכלו להסתער ו"לעשות את המכה הגדולה".

מזה בדיוק חוששת הקהילה הפסיכדלית. תקופת המחתרת שימרה את התמימות או לפחות את חלקה הגדול. אף אחד לא עשה הון, לא התעשר; אולי התפרנס בקטנה. עכשיו חוששים ממה שנקרא מדיקליזציה של התחום, הפיכתו לעוד מוצר צריכה, לעוד תרופת מרשם, ואני יכולה לשמוע אותם אומרים: "הרי לא לשם כך התכנסנו פה בעולם הזה. באנו לפה ללמוד, להתפתח, להתרומם, להתעלות, להתחבר, לשמור על עצמנו, על ילדינו, על בעלי החיים, על הצמחים, על מקורות המים, על העולם, על הבריאה ועל הבריאות ועל הברואים." כי רוב האנשים שביקרו שם בעולמות ההם חוו את האפשרות של חיבור ופשטות, והבינו כמה משונים סדרי העדיפויות שלנו.

דווקא הנסיעה לעולמות ההם מדגישה, כשחוזרים לעולם הזה, את כוחם העצום של החיים האלה, על כל עליותיהם ומורדותיהם, מחדדת את ההבנה שמשימת החיים שלנו היא ללמוד לנסוע ברכבת ההרים הזאת בידיעה שתמיד מגיעים לרציף, לפני הנסיעה הבאה.

חתימה-חוה-רימון

אהבתם את הכתבה? הצטרפו אלינו!

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר בהקדם:

חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

מבשר היוגה המודרנית

הבא

תעודת הזהות הכחולה של הפסיכדליה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן