מה למעלה מה למטה, רק אני אני ואתה

בעולם שמטפח תחרות והישגים אינדיבידואליים אחד האתגרים הגדולים של המורה הוא חינוך לאמפתיה ושיתוף פעולה; קשה מאוד להצליח בכך, אם הילד גדל בסביבה שמלמדת אותו שהוא נזר הבריאה

אחת מפרקטיקות היסוד הנוהגות אצלנו בבית הספר היא עבודת הנושא האישי. מכיתה ב ואילך כל ילד עושה עבודת נושא אישי שמתאימה לגילו וליכולותיו. השנה בחרנו לעשות עבודה מעשית שבמהלכה הילדים מתבוננים בסביבתם הקרובה, ובוחרים תחום שהיו רוצים לפעול בו ולחולל שינוי. בסופו של תהליך ארוך, לאחר שהביאו הילדים את רעיונותיהם ובחנו אותם ביחד, מצאו עצמם כמעט כולם בקבוצה קטנה או בזוג, והחלו לתכנן את הפרויקט שבחרו ולאחר מכן הוציאו אותו לפועל. שני ילדים בחרו להכין מתקני שקיות לאיסוף גללי כלבים בשכונתם; הם תלו שלטים והדפיסו פלאיירים הקוראים לתושבים לאסוף את גללי הכלבים. ילדים אחרים בחרו להסיר את המסטיקים המודבקים בתחתית השולחנות בכל הכיתות בבית הספר. "חבורת המסטיקים" זכתה לשבחים רבים על הבחירה בעניין כל כך קרוב ועם זאת מהסוג המטריד שאף אחד אינו רוצה לגעת בו, תרתי משמע. הם גם הצטיינו ברוח טובה ובגיוס הילדים בכיתות האחרות למשימה הדוחה משהו. שתי ילדות עשו קמפיין בית ספרי, "אל תטאטא את המטאטא", להגנה על המטאטאים הנעלמים מהכיתות חדשות לבקרים. הן רכשו תופסנים למטאטאים והתקינו אותם בעזרת אב הבית בכל כיתות בית הספר. חמישה ילדים יצרו שיתוף פעולה עם המתנ"ס בשכונתם כדי למנוע חניית מכוניות במגרש המשחקים. רק שני ילדים לא הצליחו להשתלב בשום קבוצה ולא התחברו לשום פרויקט. הם לא הצליחו לראות בסביבתם דבר מה הטעון שינוי שהיו מוכנים להתחייב אליו. הם גם לא היו מעוניינים בפעולת התנדבות כלשהי, כפי שעשו שלוש ילדות שיצאו למתנ"ס השכונתי כדי לעשות פעילות עם קבוצת גיל הזה"ב, או כמו הילדות שהנחו פעילויות מקסימות בגן הילדים. הקושי שלהם להתחבר לנחיצות כלשהי, כמו גם לשתף פעולה עם ילדים אחרים, לא הפתיע אותי. שניהם באים מבתים חזקים ומטפחים, תלמידים מצטיינים ועתירי יכולות. שניהם מרוכזים בעצמם ובהצלחותיהם, מתקשים לגלות אכפתיות לסביבתם, לא מוכנים להתפשר על רצונותיהם ומתקשים להקשיב ולהתייחס לרעיונות של ילדים אחרים. טיפוח כישורי הקשבה ושיתוף פעולה הוא בעיניי חלק הארי של מלאכתי כמחנכת, אבל לעיתים קרובות אני נבוכה לנוכח גילויי אי רצון ואי יכולת להפגין אמפתיה ולייצר שיתופי פעולה. איך מטפחים אמפתיה? איך מלמדים שיתוף פעולה? מה עושים עם ילד שמרוכז בעצמו עד כדי כך, שהוא תופס כל שיתוף פעולה כאיום על עצמיותו?

הצעת פשרה

לאחר מספר ניסיונות סרק להציע לשני הסרבנים אפשרויות שונות של פרויקט נתינה לסביבה, בסופו של דבר הגעתי איתם להסכמה שכל אחד מהם יכין לכיתה שיעור בנושא לפי בחירתו. גם זו פרקטיקה נפוצה אצלנו בבית הספר, והילדים מיומנים בה. אין בה דרישה לשיתוף פעולה, והשיעור אינו מעורר חרדה מפני כישלון. הילדים התבקשו להעמיק ללמוד את הנושא, להכין פלקט ומצגת, ולהעביר שיעור שחלקו עיוני וחלקו מעשי. שניהם קפצו על המציאה, אני קצת פחות. ידעתי שזו פשרה, אך לא מצאתי דרך טובה יותר.

אחד משני הילדים האלה הוא תמיר, ילד מרכזי בחברת הילדים, תלמיד מצוין, בן למשפחה משכילה ומבוססת, המקדמת בכל דרך אפשרית את כישוריו ואת הישגיו. עם זאת, תמיר חרד מאוד מכישלון, וחייב להצליח בכל דבר. תמיר משתתף בקבוצת ג'ודו כבר ארבע שנים. הוא מתאמן מספר פעמים בשבוע, נוסע לתחרויות ברחבי הארץ, וכבר זכה בכמה וכמה מדליות. הוא בחר להכין לכיתה שיעור ג'ודו; הכין מצגת יפה והעביר לכיתה שיעור עיוני בנושא. אחת השקופיות במצגת סיפרה ש"הג'ודו הוא שיטה לחינוך גופני ומנטלי שמיועדת לכולם, שבה כל אחד יכול להתפתח לאדם טוב יותר, איתן יותר, מוסרי יותר ומועיל לחברה". הלוואי, חשבתי לעצמי, הלוואי שהג'ודו יהפוך את תמיר לאדם טוב יותר, איתן יותר ומועיל יותר לחברה.

גם יהלי, מחבורת המסטיקים, לוקח חלק בקבוצת ג'ודו, לא הקבוצה שתמיר מתאמן בה. גם הוא מתאמן מספר פעמים בשבוע. יהלי הוא תלמיד חלש וחסר ביטחון, סובל מעודף משקל ומרכיב משקפיים עבים. יש לו דיסלקציה חמורה, וחיי בית הספר קשים לו. הוריו נפרדו לפני מספר שנים, והוא עדיין חי את משבר הפרידה. עד לפני שנה היה מסתובב מבודד ואבוד בהפסקות, ורק לאחרונה החל ביטחונו העצמי להתחזק מעט, והוא מוצא את עצמו מבחינה חברתית. עם כל קשייו, יהלי הוא ילד נבון בצורה יוצאת דופן, בעל ראייה כשל אדם מבוגר, ואני תמיד חושבת שיש לו נשמה עתיקה.

אחרי השיעור העיוני של תמיר ירדנו כולנו לאולם הספורט. בעזרת מספר חברים הוא פרס על רצפת האולם מזרנים גדולים, וכשהגענו כולנו, כבר היה לבוש בחליפת הג'ודו שלו, חגור בחגורה הכתומה, מוכן לשיעור. ללא התערבותה של המורה לספורט או שלי הורה תמיר לכל הילדים לחלוץ את נעליהם, הציב את כולם מולו על המזרנים, והשיעור החל. תמיר העביר בצורה שיטתית ומסודרת מספר תרגילי חימום, והילדים זרמו איתו ללא כל הפרעות. בהמשך לימד אחיזה פשוטה ותרגיל בסיסי בג'ודו. לאחר מכן חילק את הכיתה לזוגות על פי משקל גוף, והורה להם להתאמן מעט. לבסוף העלה בכל פעם זוג אחד, לימד אותם את ההשתחוויה הטקסית של טרם קרב, הנחה כל זוג ושפט ביניהם. השיעור היה בנוי לעילא ולעילא, והילדים שיתפו פעולה לכל אורך הדרך ונהנו מאוד. אני צפיתי באירוע ברגשות מעורבים. אף שהכול היה מעולה לכאורה, הנה שוב הצליח תמיר לסדר לעצמו את התנאים הנוחים לו, תוך שהוא מתחמק מעימות עם קשייו החברתיים והרגשיים. הפרויקט האישי, שאמור היה להתמקד בשיתוף פעולה ובתרומה לסביבה, סיפק לו עוד זירה של התעצמות, התבלטות ושליטה בסיטואציה.  

חליפה ישנה, רוח חדשה

רגע לפני שנחתם השיעור במתן משוב לתמיר, הצעתי לו וליהלי לערוך קרב לדוגמה, כדי שהילדים יוכלו לראות קרב ג'ודו אמיתי. יהלי נענה, וגם תמיר לא יכול היה לסרב. יהלי הסיר את משקפיו העבים ומסר לי אותם למשמרת. "אני לא רואה כלום בלי משקפיים," לחש לי, "באימונים אני שם עדשות מגע." "אתה תסתדר," טפחתי על כתפו לעידוד, "זה רק קרב קטן לדוגמה; שהילדים יראו איך נראה ג'ודו אמיתי," כך אמרתי לו, ובליבי התפללתי שינצח, אף שלא האמנתי שיצליח. תמיר הוציא מתיקו את החלק העליון של חליפת ג'ודו אחרת ונתן אותו ליהלי. "זאת החליפה הישנה שלי," הוא אמר, "היא קצת קטנה..." יהלי, הנמוך והמוצק נדחק בקושי לז'קט הקטן ונראה בו מגוחך למדי. "אני לא צריך חגורה," הוסיף. תמיר, גבה קומה וחסון, לבוש מכף רגל ועד ראש וחגור חגורת ג'ודו המעידה על דרגתו, נעמד מולו על המזרן. הכיתה עצרה את נשימתה. תמיר ויהלי קדו את הקידה הטקסית, והקרב החל. הוא אכן נראה שונה לחלוטין מכל מה שראינו קודם לכן. שני הילדים היו זריזים וחזקים, וכל אחד מהם ניסה לאחוז בחליפתו של רעהו ובו בזמן לחמוק מאחיזת היריב. כשאחזו זה בחליפתו של יריבו, נאבקו הרגליים, כדי להכשיל זה את זה. לבסוף תמיר נפל, ויהלי מיהר לרתק אותו אל המזרן. הקרב הוכרע. פניו של תמיר נפלו, אך הוא לא אמר נואש. הוא ביקש לערוך קרב נוסף. שוב ניסיונות האחיזה וההתחמקות ושוב נלפתו היריבים זה בזה. קרב רגליים מהיר ותקיף, וכהרף עין שוב מצא עצמו תמיר שוכב פרקדן כשיהלי רוכן מעליו, ודוחק את כתפיו אל המזרן. יהלי מיהר לעמוד על רגליו והושיט יד לתמיר כדי לעזור לו לקום. הכיתה צהלה ומחאה כפיים למנצח, שמיהר להסיר את הז'קט ולהושיט אותו חזרה למנוצח. כשניגש אליי לקחת את משקפיו, חיבקתי אותו בעוז. "אני גאה בך, יהלי. ניצחת," אמרתי לו, "ולא רק במובן אחד," חשבתי ביני לביני. מיד גם החמאתי לתמיר ובירכתי אותו על השיעור המוצלח שהוביל.

וכמו במקרים רבים אחרים אני עומדת נבוכה וחצויה בין המחויבות המקצועית שלי לחיפוש מתמיד וחסר פניות אחר הדרך הטובה והנכונה לכל תלמיד באשר הוא לבין הזדהותי האישית עם תלמידים שאופיים, סיפור חייהם או מנהגם פורטים על מיתרים פנימיים שבי.


איור: טום גולדסמיט

חנה זהר

חנה זהר היא מחנכת בכיתה ד‘, מורה לתיאטרון וכתיבה יוצרת, משוררת ומחזאית לעת מצוא.

הקודם

"אל תפחד, זה לא יכאב"

הבא

עם האצבע בסכר

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן