מחפשים כיסים במפת העולם

הכיבוש הקולוניאליסטי במאות ה-16 וה-17 והעבדות דחפו קבוצות של אנשים למובלעות שנמצאו מתחת לראדאר. שם הם כוננו חיים דמוקרטיים ושוויוניים. לנוכח המשטור ההולך וגובר במאה ה-20 ובהשראת אותן קבוצות כתב חכים ביי את הספר T.A.Z, אזור אוטונומי ארעי, שבו הוא מציע אפשרות של חיים שיש בהם להט ויצירה והתקוממות נגד השיטה. האם בעתיד ניאלץ לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולחפש מובלעות כאלה, כי לא תהיה אפשרות אחרת?

האזינו לכתבה המשודרת:

הכתבה הוקלטה באולפני הספריה המרכזית לעיוורים:

"העולם החדש", כפי שכינו אותו המתיישבים הקולוניאליסטים מאירופה של המאות ה-16 וה-17 שביקשו דרך קבע לגלות ארצות לא נודעות, היה מבחינת אותם מגלי ארצות מחוז חפץ, שמשך אותם אליו כבחבלי קסם. כמו התרגשותם של אוהבים צעירים שזוכים לראות בפעם הראשונה זה את זה בעירומם הבתולי, כך הייתה בעיניהם האדמה החדשה, על השבטים הילידים שחיו עליה. כמי שמאסו בחוקי המדינה שהגיעו ממנה וממנהגי החברה שעזבו, הם ראו בילידים החיים במרחבים הפראיים את אלה האוחזים בידיהם בקסם מיוחד של חיים על פי חוקי הטבע וביכולת להתנהל בקבוצה המכבדת את חירות הפרט. המושא העיקרי של אותה היקסמות היה האמריקני הילידי (האינדיאני), שאותו ראו כאדם הקרוב ביותר לטבעו המקורי, שטרם הספיקה להשחית אותו צורת שלטון כלשהי.

אם כן, אין זה מפתיע לגלות שחלק מאותם מתיישבים החליטו בהזדמנויות שונות להיעלם לתוך השבטים הילידיים. המקרה המפורסם ביותר אירע לאחר שבשנת 1585 נטשה קבוצת המתיישבים הראשונה מבריטניה את האי רואנוקה וחזרה לאירופה, לאחר שהתקשתה להישרד וכשל ניסיונה להקים קולוניה. שנתיים לאחר מכן הגיעה משלחת אחרת, גם היא נתקלה בקשיי הישרדות. עקבותיהם של חבריה נעלמו, וכשהגיעה משלחת שלישית לספק לה מזון, מצאו את האי נטוש ואת המילה "קרואטן" חרוטה על אבן. הסברה הייתה ששבטים אינדיאנים רצחו אותם, אבל במהלך השנים, כשפשטה השמועה על "אינדיאנים אפורי עיניים" עם חזות אירופית, החלו לחקור את האפשרות שאותה קבוצה החליטה להיטמע בשבט מקומי שכן, קרואטן שמו, שקיבל אותם אליו, וכך נעלמו אל תוך הפרא.

הרעיון של ויתור על אורח חיים, המושתת על הכנסייה, על רכישת השכלה, על עבודה ותשלום מיסים, לטובת חיי השבט קסם גם לקבוצות אחרות בבריטניה, בעיקר כאלה עם רעיונות רדיקליים, שחיפשו את החופש שאותו עולם חדש מציע. קהילות מנודות, כגון פרוטסטנטים רדיקלים, אנטינומאנים, פמיליסטים, קווייקרים ודיגרים, מצאו מקלט בצפון אמריקה וקיבלו הזדמנות לכתוב בעצמם את אורחות החיים החדשים בהתאם לאותו מודל של בריחה מהחברה הישנה. אותן קהילות היו בעצם ההשראה לרעיון שגיבש בסוף המאה הקודמת חכים ביי (שם העט של פיטר למבורן וילסון) – אזור אוטונומי ארעי, TAZ (Temporary Autonomous Zone). 

להקה של נוודים נפשיים

בספרו מ-1991, הנושא שם זה, קרא ביי להתקוממות כנגד הממסד, אבל באופן שונה מהחשיבה האנרכיסטית הקלאסית החותרת למהפכה שתביא ממצב קבוע אחד למצב קבוע אחר. החופש שבתחילת הדרך הוא התכלית, אמר, ומרגע שההתקוממות מקבלת קביעות כלשהי, הכוח שלה אובד. לכן הפתרון היחיד לפי ביי הוא לייצר לזמן מוגבל ובאקראי "כיסים" של אוטונומיה. בהקשר הזה הוא דיבר על "סגירת המפה", על כך שמדינות הלאום אינן מותירות "ולו סנטימטר מרובע אחד של כדור הארץ החופשי ממשטור או ממיסוי", ובכל זאת "מכיוון שהמפה הנה הפשטה, היא אינה יכולה לכסות את כדור הארץ בדיוק של 1:1. [...] מרחבים עצומים מקופלים וחבויים חומקים ממוט המדידה." הכיסים האלה הם אפשרויות של אזורים אוטונומיים ארעיים. 

מה מאפיין את טיפוסי ה-TAZ? הם מבקשים מבנה חיים שאינו מצטמצם לתא המשפחתי הגרעיני, להיות חלק מקבוצה המדמה להקת ציידים נודדת; הם מבקשים לחגוג את החיים, רואים בהם פסטיבל. ההתקוממות דומה "לחגיגה פולחנית שחמקה (או אולצה להיעלם) מהזמן הקלנדרי שלה, והיא חופשית עתה להופיע בכל מקום או זמן." בני אדם משלבים כוחות "כדי לממש תשוקות משותפות, [...] על מנת ליצור אמנות קבוצתית ולהגיע להעברה הדדית של אושר עילאי"; הם שוחרי נוודות נפשית, "נוסעים נפשיים המונָעים מתשוקה או מסקרנות, בלתי קשורים למקום או לזמן מסוים, [...] משרטטים את נתיביהם על פי כוכבים לא מוכרים", ורוכשים את היכולת לנוע ולהיוותר רלוונטים תמיד.

בפתח הפרק הלכנו לקרואטן מצהיר ביי ש"איננו מבקשים להגדיר את הTAZ- או לפתח דוגמות על האופן שבו צריך לייצרו. אנו טוענים שהוא כבר נוצר, ייווצר ומיוצר. לכן יהיה זה משמעותי ומעניין יותר להתבונן במספר אזורים אוטונומיים ארעיים שהתקיימו בעבר ומתקיימים כיום ולהעלות השערות לגבי התגלמויות עתידיות של ה-TAZ. [...] במקום לנסות להציג הגדרה אנציקלופדיסטית, נבחר בטכניקה של ירייה מפוזרת – פסיפס של מבטים חטופים – המתחילה באופן שרירותי במאות ה-16 וה-17 ובהתיישבות בעולם החדש". את הרעיונות לספר ביי שאב מצורות חיים שקרא עליהן בספרי ההיסטוריה, מובלעות בלתי נראות שחיו מתחת לראדאר של המדינה והשלטון, קבוצות אנשים שהצליחו לחמוק בין הסדקים ולחיות מחוץ למפות ששרטטו באותן שנים. אותן מפות שימשו בתור מה שמכונה היום שורות הקוד של המטריקס, שכבת המציאות הידועה לכול, שמי שהתחמק ממנה כאקרובט המקפץ בין קרני הלייזר, זכה לחירות טהורה, גם אם רגעית.

דוגמה מעניינת, שחכים ביי לא מזכיר בספרו, הייתה הקילומבוס, מושבות בברזיל הקולוניאלית שהקימו עבדים נמלטים ומיעוטים אחרים שחברו אליהם. המוקדמות שבהן נוסדו ב-1600; הן היו צורת התקוממות מרכזית כנגד העבדות, וקלטו לתוכן עבדים שברחו ממשלחות לכידה. בחלק מהמושבות נעשה ניסיון לחזור לצורת חיים שבטית אפריקנית, עם מערכת כללים שונה בתכלית מהשלטון בברזיל, וביישובים המעטים ששרדו עד היום מדברים התושבים בניבים של שפות אפריקניות שונות. אבל רוב הקילומבוס לא שרדו, מכיוון שהושמדו שנים מעטות לאחר שהוקמו בידי הקולוניאליסטים העריצים. כך מכורח המציאות נותרו רוב הקילומבוס כמובלעות אוטונומיות ארעיות, היכולות לשמש מקור השראה למחפשי אלטרנטיבות.

חכים ביי

חכים ביי: מדינות הלאום אינן מותירות "ולו סנטימטר מרובע אחד של כדור הארץ החופשי ממשטור או ממיסוי", ובכל זאת "מכיוון שהמפה הנה הפשטה, היא אינה יכולה לכסות את כדור הארץ בדיוק של 1:1. [...] מרחבים עצומים מקופלים וחבויים חומקים ממוט המדידה"

הדוגמה העיקרית שהביא ביי בספרו, המקבילה לרעיון הTAZ-, היא קהילות הפיראטים שנוסדו באיים הקריביים, ובהם ברבדוס וג'מייקה, שנותרו נטושים בגלל אינטרסים סותרים של מדינות אירופה. לאיים אלה הגיעה קבוצה שכינתה את עצמה הפיראטים הבוקאנירים. אלה אימצו, כותב חכים ביי, "את מנהגי האינדיאנים: נישאו נישואי תערובת לבני קריביים, קיבלו את השחורים והספרדים כשווים, דחו כל סוג של לאומיות, בחרו את מנהיגיהם (הקפיטנים) באופן דמוקרטי וחזרו ל'מדינת הטבע'. מכיוון שהכריזו על עצמם 'במלחמה עם העולם כולו', הם הפליגו למסעות ביזה תחת חוזים משותפים שנקראו 'הגבלים', ושהיו כה שוויוניים, עד כדי כל שכל חבר קיבל חלק שווה מהשלל, והקפטן קיבל בדרך כלל רק חלק ורבע או חלק ומחצה. הלקאות ועונשים היו אסורים – מריבות יושבו בהצבעה או על ידי קוד הדדי". 

הרשת והמרקם

כיאה לספר שפורסם ב-91', בד בבד עם הולדת האינטרנט, התייחס חכים ביי למרחבים עם מאפיינים אנרכיים לא בהכרח פיזיים. הוא הגדיר את הפער שבין הרשת (net), שהיא המרחב הגלוי שבו שולטת מערכת הסמכות, לבין המרקם (web): "בתוך הרשת התחילה להופיע רשת נגד (counter-Net) של צללים, אשר לה נוכל לקרוא המרקם (Web), כאילו הייתה הרשת עצמה, ה-Net, רשת דייגים ובתוכה היה מרקם קורי עכביש הנטווה ברווחים הדקים והקרועים של הרשת." באותם מקומות שהרשת אינה מכירה עשוי להיווצר מרקם ה-TAZ, עד לאותו רגע שבו תבחין בו הרשת ותבלע אותו לקרבה. חשיבותו של הספר נובעת בין השאר מכך שהוא חזה את השפעת עלייתה של התקשורת הממוחשבת, לימים האינטרנט, על החברה ועל המשילות. וההבחנה בין רשת למרקם חיונית גם כיום להבנה של דינמיקות בין הרשת הגלויה ל-dark net.

כמי שייחס למרחב הרשתי כוח שיכול לסייע ביצירת אזורים אוטונומיים ארעיים, פנו אליו רבים בעקבות התפתחותן המואצת של האינטרנט והרשתות החברתיות וביקשו ממנו את נקודת מבטו. לפני מספר שנים, כששאלו אותו בריאיון אם האינטנרט נחשב בעיניו כ-TAZ הוא ציין את תנועת Occupy Wallstreet והנוכחות הפיזית המשותפת שלהם במרחב: "אני שומע שאין להם רישוי למערכת הגברה, אז הם עושים את הקטע של ה'מיקרופון האנושי'. אני אומר לעצמי 'זה כמו טכנולוגיה של תקופת האבן'. כל הקטע של Occupy Wallstreet הוא הנוכחות הפיזית שלהם יחד, שם. הקטע הוא לא אתרי אינטרנט וטוויטר ופייסבוק, לא משנה כמה כוח יש לטכנולוגיה הזאת בבניית התשתית למעשה עצמו. העניין הבסיסי הוא עדיין קבוצת אנשים ששמים את עצמם שם בשטח, יחד, בסולידריות. והמיקרופון האנושי הזה הוא סמל נפלא לכך שהם לא מסתמכים על מחשבים וסמארטפונים ואייפדים ופייסבוק וטוויטר. הם מסתמכים אחד על השני." 

ד"ר עידו הרטוגזון מאוניברסיטת בר אילן, העוסק בכתיבה ובחקר של מרחבים וירטואלים מתוך תפיסות טכנו-אוטופיסטיות וטכנו-דיסטופיסטיות, מספר ש"אצלי הרעיון של אזור אוטונומי ארעי מתבטא יותר בתחושה של חופש ושחרור, אקסטזה אפילו, שיש בו משהו קהילתי או משהו שקורה בנוכחות אנשים אחרים. יש אולי אנשים שמרגישים שבסייבר ספייס הם מקבלים את סוג החוויה הזאת. אבל עבור רוב האנשים החוויה היא הרבה יותר מנותקת. ברשת אתה לבד מול מסך, והתחושה של החופש מצומצמת כיום, כשהמרחב הרשתי יותר ויותר ממושטר. אז אפשר להסתכל בראשית ימי הרשת ולראות את הרומנטיזציה שהייתה בתקופה ההיא של משחקים מרובי משתתפים ועולמות וירטואליים. אלא שהיום גם אלו מנוטרים ונשלטים הדוקות על ידי הקפיטליזם וההיגיון שלו. אז קשה למצוא את הפינות האלו".

נתקלת בחייך ב-TAZ?

"אני חושב שפסטיבלים הם באמת המודל היותר נפוץ היום שבו אנשים נתקלים במשהו שמזכיר TAZ, למרות שגם הם נהיים יותר ממוסדים עם הזמן. אפשרות אחרת זה ברגעים כאלו שהם ספונטניים. אני זוכר שבסוף שנות ה-90, סביב סוף המילניום, נתקלתי בתל אביב בכמה רגעים כאלה שבהם פתאום אנשים התחילו לרקוד ברחוב ולחסום אותו. הדברים האלו גם קשורים לפעמים למהפכה או לפעילות חברתית. גם בהקשר של המחאה החברתית אני בטוח שהיו דברים שקרובים למודל של TAZ. אז הזירות המרכזיות הן בעיקר רייבים או אירועים פוליטיים או פשוט רגע ספונטני ולא צפוי שקורה במרחב הציבורי."

בעז יניב, שערך בזמנו יחד עם הרטוגזון את כתב העת לפסיכונאוט וניהל את פרויקט אנשים טובים, מרחבים בטוחים במסיבות טראנס ופסטיבלים, רואה ב-TAZ משהו שחי גם מעבר לרגע. כמי שבילה שעות וימים רבים במסיבות טראנס, הגירסה הישראלית לרייב האירופי, בעז רואה את ה-TAZ כ"משהו יומיומי. כיתה באוניברסיטה, למשל, זה TAZ. אתה נכנס לרגע מסוים למקום שבו אתה יכול לחשוב אחרת, להתבטא אחרת, אתה מתקבל אחרת. ברגע שאתה נכנס למקומות האלו לזמן מה, כל אחד מהם מאפשר לך לפתח איכות אחרת שלך. הייתי מדבר עם מתנדבים באנשים טובים על זה שאנחנו נכנסים ל-40 שעות למרחב שבו האיכות המרכזית שנדחוף החוצה היא חמלה. וזה לא בהכרח משהו שאנחנו מתחזקים ביומיום לאורך זמן."

יניב תהה גם למי מתאפשר ליצור TAZ במסגרת החיים המרובדים חברתית שלנו, בלשון המעטה. שהרי לא לכל אחד יש פריבילגיה לצאת ולהקים צורת חיים חדשה, גם אם זמנית. באחרית הדבר שכתב למהדורה העברית של ספרו של ביי מציין אבי פיטשון שהתקוממות היא לא רק כנגד אמצעי דיכוי ישירים וחומריים – אותם חשודים עיקריים כגון החוק, המשטרה, הצבא או המדינה – "אלא גם אל מול חברת הראווה המייצרת סובייקט המדכא עצמו וולונטרית באמצעות מוצרי צריכה". משמע, מעבר לדיכוי החומרי נמצא גם דיכוי הרוח, המתבטא בהעדר גישה למידע, משום שאותם אמצעי דיכוי להמונים לא מספקים אותו.

דוגמה עכשווית המתכתבת עם רעיון הTAZ- היא רוג'אווה (Rojava),
חבל ארץ אוטונומי רב-לאומי בצפון-מזרח סוריה שהכריז 
במהלך מלחמת האזרחים בשנת 2013 אוטונומיה חד-צדדית.
חיים בו יחד כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים ובני עמים אחרים

בין האיש הבוער לקשת

הרטוגזון נזכר במספר אירועים של התפרצויות זמניות אל המרחב הציבורי האורבני שלקח בהם חלק בזמנו: "במפלגת הגאולה עשינו את 'קידוש דיזנגוף סנטר'. הקפנו את הבניין שבע פעמים עם שופרים ופתחנו פורטל תודעה, והיו שם עשרות אנשים שעמדו בגשם ועשו את הדבר הזה. אבל אני לא בטוח שזה נכנס לקטגוריה, כי הייתה פרוגרמה. מצד שני היו אנשים ברחוב שראו את זה, וחלקם הצטרפו, אז אפשר אולי לראות בזה סוג של TAZ. היו גם כל מיני מסיבות והופעות שהתקיימו מתחת לכיכר מגן דוד, במעבר התת-קרקעי שכבר לא קיים שם ושתמיד היו מתרחשים בה דברים לא צפויים כמו הופעות שהיו יוצאות מכלל שליטה. היום קשה הרבה יותר לדברים כאלה לקרות. ערים יותר ממושטרות וסגורות."

אז אמנם עולה הטענה שפסטיבלים הם הביטוי היחיד בהווה שלנו לTAZ-, אבל גם אלה, כפי שציין הרטוגזון, השתנו במהלך עשרות השנים האחרונות. הדוגמה המתבקשת היא פסטיבל הברנינג מן, שבו השתתפתי בעצמי מספר פעמים. הדבר הראשון ששמעתי הוא שבעצם זה לא פסטיבל, אלא עיר ארעית, מקום במדבר (נוואדה) שאנשים חיים בו במשך שבוע, שבו יש להם כתובת ושירותי דואר, בית חולים שדה, מרכזי תרבות, פנאי ופולחן, שדה תעופה, שירותים סוציאליים ושירותי פיקוח ואכיפה פנימיים. העיר בלאק רוק סיטי, שבה נערך האירוע המרכזי של קהילת הברנינג מן העולמית, היא מוקד עלייה לרגל למאות אלפי אנשים מרחבי העולם כבר למעלה מ-20 שנה. היא המכה (Mecca) של האמנים, האנרכיסטים, אשפי הטכנולוגיה, הבליינים וההיפים. רק שבשונה ממכה המוסלמית היושבת במקומה לאורך כל השנה, מחכה שיגיעו מוסלמים לחאג', בלאק רוק סיטי חיה שבוע בשנה. 

אבל האם עדיין ניתן לראות בה אזור אוטונומי ארעי? בתחילת שנות ה-90, כשהקהילה הייתה קטנה ולא מוכרת, הייתה אוטונומיה גדולה. קבוצה של אמני אוונגרד ואנרכיסטים מאזור סן פרנסיסקו החליטו לצאת פעם בשנה למדבר בקבוצות קטנות שנשאו אופי ייחודי ולחנות במשך שבוע ימים יחד, כשכל קבוצה מביעה ומביאה לשולחן את אופייה ומזמינה את אורחיה הספונטנים, חברי הקבוצות האחרות, להשתתף במוזרות הספציפית שלה. עם הזמן נקראו קבוצות אלה "מחנות נושא", והן היו הליבה של הקהילה ההולכת וגדלה, המונה כיום מאות מחנות – חלקם מגיעים דרך קבע לאורך השנים, וחלקם קמים ומתחברים מדי מספר שנים עם שם אחר והרכב קצת שונה של חברים. אבל גם במקרה הזה הצליח מנגנון הזמן החמקמק לערער את האוטונומיה ואת הארעיות של האזור. עם התפתחות הרשתות החברתיות, פשטה השמועה על העיר האנרכיסטית, והמספר ההולך וגדל של המשתתפים הכריח את קבוצת המייסדים לייצר מנגנוני שליטה פנימיים. במקביל נכפו עליהם מנגנוני שליטה חיצוניים של מוסדות המדינה. אמנם זו עדיין המכה של האמנות, הביטוי העצמי והיציאה מהקופסה, אבל כיאה למוסד אמריקני משומן היטב, היא כפופה מאוד לחוקים ולרגולציות, וכדי לעלות אליה לרגל, נדרשים משאבים שאינם שווים לכל נפש.

במובן של האוטונומיה דווקא קהילת הריינבו העולמית, שקמה בשנות ה-60 בארצות הברית, הצליחה להימנע מתהליך התמסדות על ידי שמירה על ביזור מכוון. במקום לייצר מרכז שכל החברים מגיעים אליו, התכנסויות הריינבו נערכות ברחבי העולם, ואין עמותה שמנהלת אותן או ועד שמתכנס ומחליט איזו קהילה מקומית יכולה להיחשב כהתכנסות רשמית ואיזו לא. אמנם ברחבי העולם מתארגנות באופן ספונטני גם קהילות ברנינג מן, והן רק הולכות ומתרבות מיום ליום, אבל כולן נושאות את עיניהן אל המרכז בארצות הברית.

זאת ועוד, מבקרי הברנינג מן טוענים שתרבות המיינסטרים אימצה עם השנים סממנים רבים של הקהילה, ושבמקביל חלחלה תרבות המיינסטרים אל תוך הקהילה, ובכך צמצמה את האוטונומיה שלה. התכנסויות הריינבו, לעומת זאת, מושכות אליהן פחות את תרבות המיינסטרים, הנוחלת הצלחות גדולות בביות ניסיונות החשיבה המהפכנית. התכנסויות אלה עצמאיות לחלוטין. אנשים מתכנסים יחד לשהות זמנית בטבע, כשהם חולקים הסכמות בסיסיות מאוד, הנוגעות ליחס מכבד לזולת ולהגבלות מזעריות על הפרט.

עם זאת, יש שיטענו שבהתכנסויות כאלה אין התקוממות אמיתית. בחיפוש אחר דוגמאות לתנועות התקוממות השואבות השראה מרעיון הTAZ-, שוחחתי עם נדב נוימן, עיתונאי ומשורר. הוא מתעניין בתנועות מחאה עכשוויות, שהתארגנותן סביב רעיון היא זו שמעניקה להן את הכוח; המרד בהכחדה, למשל, תנועה חברתית-פוליטית הנוקטת התנגדות לא אלימה כדי למחות נגד משבר האקלים. "זה ארגון חסר ארגון," הוא אומר, "יוצאים להפגנה, אבל מעודדים אנשים להיות יצירתיים ולהפגין באופן עצמאי, ומתארגנות קבוצות בתוך הדבר הזה, ויש משהו מאוד פלואידי בתנועה הזאת. קשה לדבר על זה במובנים של תנועה. זו תנועה שהיא כמעט לא תנועתית. זה רעיון." 

קצת כמו ה-BDS, שזו אחת התנועות הכי מבוזרות שאני יכולה לחשוב עליה.
"כן. זה מראה את החוזק של רעיון. כלומר: אם יש רעיון מספיק טוב, אז אתה לא צריך תנועה מסודרת שתעשה את זה. זה נכון לOccupy- וזה נכון למרד בהכחדה וזה נכון ל-BDS. אז הרעיונות של חאכים ביי באמת מתגשמים פה. אנשים מתקבצים ביחד לשם איזשהו רעיון, מממשים אותו באופן ארעי וספונטני ולא בהכרח מאורגן, ואז מתפרקים. הקבוצות לא בהכרח צריכות להישאר יחד. יכול להיות שזה איזשהו פתרון למחאות ולהתמודדות עם הבעיות שיש לנו היום." 

השאלה היא עד כמה זה באמת מייצר שינוי. זה מעניין, כי התנועות האלה באמת עושות שינוי ברמה של תפיסה חברתית, אבל אני לא יודעת להגיד אם ברמת המדיניות וההשפעה על חיי היומיום שלנו.
"זאת באמת שאלה קשה, והיא גורמת לי לחשוב על משהו טיפה אחר אבל קרוב; שבצורה הזאת של התארגנות אוטונומית ארעית אתה לא יכול לעצור את זה. כי אתה לא יכול לעצור אנשים. אתה יכול לעצור אנשים, אבל זה לא משנה, כי אם הארגון לא היררכי והוא ספונטני והוא קורה באופן ארעי וזמני, אז אפשר לעצור אדם אחד או אפילו מאה, אבל זה לא יעצור את התנועה. הרעיונות האלה יכולים להמשיך. זאת בדיוק הבעיה של המשטרה עם סצנת הטראנס בארץ. יש פסטיבלים ויש מסיבות שנסגרות, אבל אי אפשר באמת לעצור את זה. כמה שהם ינסו לעצור את זה הם לא יכולים, כי זה בדיוק אזור אוטונומי ארעי."

הפיראטים הבוקאנירים אימצו את מנהגי האינדיאנים:
נישאו בנישואי תערובת, קיבלו את השחורים והספרדים כשווים,
דחו כל סוג של לאומיות ובחרו את מנהיגיהם (הקפיטנים) באופן דמוקרטי.
הם הפליגו למסעות ביזה תחת חוזים משותפים שוויוניים.
הלקאות ועונשים היו אסורים – מריבות יושבו בהצבעה או על ידי קוד הדדי

איור: אורי דרוקמן
איור: אורי דרוקמן

אוטונומיה בלב המאפליה

דוגמה עכשווית המתכתבת עם רעיון ה-TAZ היא רוג'אווה (Rojava), חבל ארץ אוטונומי רב-לאומי בצפון-מזרח סוריה שהכריז במהלך מלחמת האזרחים בשנת 2013 אוטונומיה חד-צדדית. חיים בו יחד כורדים, ערבים, אשורים, טורקמנים ובני עמים אחרים. בשנת 2017 הקימו אקטיביסטים מרחבי העולם שהגיעו לרוג'אווה, כדי לסייע לכורדים במלחמתם נגד דאעש, קומונה זמנית שבה גרו באוהלים. מאז פיתחו סביבה תשתית שלמה המזמינה פעילים מרחבי העולם להצטרף וללמוד על הדרכים שבהן הם יכולים לסייע במהפכה בסוריה. תשתית זו נבנתה בשיתוף פעולה עם התושבים הכורדים המקומיים ומתוך מודעות לפוטנציאל ההתפשטות של התנועה. הקהילה הרחבה יותר מורכבת מקומונות אוטונומיות קטנות המייצרות לעצמן מזון רב ככל האפשר, ופועלות יחד בקואופרטיבים ובאמצעות תהליך קבלת החלטות העובר דרך ועד מרכזי. הבסיס הרעיוני של רוג'אווה מרקסיסטי, אבל היום ניתן למצוא בין הקומונות מגוון של אידיאולוגיות שמאל ואידאולוגיות פמיניסטיות ואקולוגיות שונות (בין הקומונות ניתן למצוא גם קומונות של נשים בלבד). אנשי המקום מכנים את האידיאולוגיה המאחדת את כולם Democratic Modernity, ומעמידים במרכזה את ערך הסולידריות. אף שניתן להגיע מרחבי העולם כדי להתנדב ברוג'אווה ולסייע למאמץ, הכוונה היא בכל זאת להתרחב ולהתקיים שם דרך קבע. 

ובכן, האם בעתיד יש היתכנות לאזורים אוטונומיים ארעיים? ואולי בעצם יהיה בהם הכרח? אם נבחן את המצב בישראל, נראה שיש לא מעט פחד ממה שצופן לנו העתיד: פרופ' אלון טל, ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ומומחה למשפט סביבתי, אומר שממחקריו עולה שפיצוץ האוכלוסין הוא מקור כל הבעיות הסביבתיות פה בארץ. הוא מזהיר שאם לא תונהג מדיניות שתעודד צמצום ילודה, לא רחוק היום שבו ניוותר ללא היכולת להתקיים ממשאבי טבע נקיים. לווייתן, אסדת הגז שהוקמה מול חוף הכרמל הובילה להתקוממות שקיבלה את השם עוטף לווייתן, התארגנות אזרחית של תושבי האזור שמצטרפים אליה תושבים מהארץ כולה. ביום ה"נישוב" הראשון (שם מכובס לפיגוע הרעלה המוני) ברחו אלפים מבתיהם ונסעו להפגין בתל אביב. אף על פי כן, מוסדות המדינה לא רק שלא בלמו את הקידוחים המתוכננים בידיעה שייפלטו לאוויר חומרים מסוכנים, אלא גם לא טרחו להציע לתושבים פתרונות בנוגע לצורכי הפינוי הזמני.

טירוף המערכות הסוחף את מדינת ישראל לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה והסתת איש באחיו גם הם מספקים סיבות לדאגה. אם יתעורר צורך הישרדותי אמיתי לצאת מהמטריקס ולהקים אזורים אוטונומיים ארעיים, איך הם ייראו? האם זה יתאפשר בכלל? שהרי המעקב על כל פרט בחברה משוכלל פי כמה מאי פעם, והוא הולך ומשתכלל בקצב מואץ בכל שנה שעוברת. זה בא לידי ביטוי במאגרים ביומטריים בד בבד עם ההשתעבדות לסמארטפונים המנטרים כל צעד על ידי טכנולוגיות זיהוי פנים וקול. 

ד"ר אושי שוהם קראוס, העוסק בכלכלה התנהגותית, חשיבה עתידנית ופילוסופיה, חושב שלא ניאלץ בעתיד להימלט אל ההרים ולחיות בקילומבואים כדי להתחבא מלוכדי העבדים. הוא לא מאמין שמה שימנע מאיתנו חופש הוא המלחמות שידחקו אותנו לנהור אל חבל ארץ תחת כיבוש ולכונן בו קומונות אנרכיסטיות: "מה שמגביל את החופש שלנו יותר ויותר, ובעתיד המצב ככל הנראה רק יסלים, הוא הפיקוח והניטור האינטנסיביים שלנו בסייבר ספייס. היום אי אפשר להיות לבד אפילו לא לרגע. אמצעי המעקב שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום ומכונים על ידינו 'טלפונים', ותאגידים שאוגרים כל פרט מידע עלינו הם בעצם אלו שיהוו את המעצור הגדול ביותר ליכולת לקבל קצת חופש על האדמה הזאת, גם אם כל המידע הזה נאסף בענן." 

אז איך לדעתך ייראו הטאזים של העתיד?
"בעבר זה כבר קרה, אבל זאת בהחלט האופציה הריאלית ביותר בעיניי: סקווטינג או פלישה כמו שקוראים לזה בעברית. אלו אותן קבוצות של אנרכיסטים שהחליטו להתנחל במבנים נטושים בעיר או מחוצה לה עוד לפני כמה עשורים, והקימו להם שם בית זמני מכל הבא ליד עד שסילקו אותם מהמקום. למעשה כבר היום חסרי בית לעיתים חיים ככה, כשהם מחפשים להם מחסה מהקור ומקום להניח את הראש בלילה." 

אבל הם עושים את זה, כי אין להם איפה לגור. האם אתה חושב שבעתיד הרבה מאיתנו נמצא את עצמנו משתמשים בפרקטיקה הזאת?
"זה נכון שסקווטינג זה משהו שעד כה רק אנשים בשוליים של החברה היו עושים. אבל ביי מצביע על משהו שאם יבינו אותו כהלכה, אני חושב שהוא יוביל לא מעט אנשים לפעול בצורה הזאת באופן זמני. הוא מדבר בספר על שני המושגים, רשת (net) ומרקם (web). אבל כשהוא אומר רשת, הוא לא מתכוון בהקשר של הדיגיטל. הוא מדבר על רשת של תחבורה, תקשורת וכלכלה של העולם הקפיטליסטי. בתוך המדרג ההיררכי הוא מבחין גם בכמה שכבות של רשתות שהן לא היררכיות, כמו טלפון ודואר, המרקם, ובהן אפשר 'לשחות' יותר בחופשיות ולהיעלם בתוכן. אבל ככל שהזמן עובר, אותו מרקם הופך יותר ויותר לחלק מהרשת. אם פעם אפשר היה למצוא מקומות מחבוא בתוך כל סבך הרשתות היותר חופשיות, היום זה לא המצב ובהמשך קל וחומר. כאן נכנס לסיפור מעשה הטפילות. היכולת להיטפל על המערכת הקפיטליסטית ולחיות לפרקים על חשבונה בלי שתרגיש היא אולי הTAZ- שהכי יתאפשר לנו בעתיד."  

לחיות על חשבון המערכת בלי שהיא תשלוט בך זה כישרון שאין לכל אחד. אבל אולי כשיגדל הצורך בכך, גם הכישרון הזה יהיה מצוי באופן נרחב יותר. הצלת מזון, לדוגמה, היא פעולה שמוציאה מהמטריקס לזמן מוגבל את מי שעושה אותה. היו לי חברים שחיו במשך חודשים כמעט אך ורק מאוכל שהיו מחלצים מהפחים בשכונה שלהם במבצעי גרילה ליליים. הקפיטליזם הרי מסתמך על תרבות השפע, שבה אנחנו משלמים על אוכל כדי שיהיה טרי ככל האפשר, ורובנו מקבלים בהכנעה את תאריך התפוגה המצוין על המוצרים ומשליכים לפח את כל פגי התוקף. מהבחינה הזו תנועת הפריגנס (Freegans), שהעיקרון היחיד שלה הוא העדפת מזון שנזרק על פני מזון שצריך לשלם עליו, היא סוג של טפילות מכוונת. עם עליית מחירי המזון ויוקר המחיה באופן כללי, אולי עוד ועוד אנשים יבינו שכדאי להצטרף אליה.

כמי שגדלה בקיבוץ שיתופי, מאז ומעולם העסיקו אותי שאלות על מושג החופש, כי הוא הופך מורכב יותר, ככל שאנשים קושרים עצמם בחייהם של שכניהם. כשחיים יחד עם עוד בני אדם, אין ברירה אלא להגביל את האינדיבידואל, ולכן דווקא ההתארגנות המשותפת באזורים אוטונומיים ארעיים מצמצמת את האוטונומיה של הפרט לטובת האוטונומיה של הקבוצה. בפתח ספרו מציב חכים ביי את השאלות האלה: "האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד ולו לרגע אחד על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעָבָר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית, אף לפני שאחד מאיתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש?" אני סבורה שהתשובה לשתי השאלות הראשונות היא שכל שנוכל לעשות, לטובת ההווה, הוא ליצור מובלעות ארעיות של אוטונומיה על האדמה, מקומות מסתור במבנים נטושים או מסיבות ביער, המאפשרים לברוח החוצה לרגע. והתשובה לשאלה השלישית היא, שהעולם ככל הנראה לא ישוחרר משליטה פוליטית, ועל כן לנצח ניאלץ למצוא פתרונות יצירתיים שייתנו מענה לצורך שלנו בחופש המשותף לנו עם זולתנו. "העבר הוא לא מה שהיה פעם, הוא נטרף שוב ושוב בגאות העתיד," כך כתב אבי פיטשון באחרית הדבר. מעניין יהיה לבחון את רעיון ה-TAZ במרחק הזמן ולשאול אם אותו עתיד שהפך להווה הצליח לשנות את העבר גם בהקשר הזה. וחכים ביי אמר: "בסופו של דבר ה-TAZ כמעט מסביר את עצמו. אם המונח יהפוך אקטואלי, הוא יובן ללא קושי... יובן מתוך פעולה."

יהב ארז. צילום: שיר רוזנטל

יהב ארז

הקודם

האם הכזיבו נביאי הטכנולוגיה?

הבא

לטוות לעצמנו חוט הצלה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן