אחרי שעברו מתל אביב לפרדס חנה, אחרי שהפכו את שדה הניסויים הנפיץ של הזוגיות למופע ולספר הנושאים את השם באושר ועושר, לאן עוד תיקח אותם הדרך?
מיכל ליבדינסקי ושי אביבי
שי
בשנת 1991 התקבלתי לערוץ הילדים כמפיק (תוך כדי גם הפכתי לאחד המגישים, אבל זה סיפור אחר). אחת המשימות הראשונות שהטילו עליי הייתה להפיק משהו (לא זוכר מה) בתקציב מסוים (דווקא זוכר: 7,000 דולר). התקציב שקיבלתי מיד הרגיש לי נמוך. ביקשתי תוספת ולא קיבלתי. יצאתי לדרך, ובמודעות מלאה ובברכיים משקשקות חרגתי מהתקציב והוצאתי כפול (החשבוניות מגיעות רק אחר כך).
יצא מוצלח, בעיקר בגלל החריגה שביצעתי. בהגיע יום הדין, הגשת החשבוניות, ניגשתי בחשש לבוסית שלי, מוכן לחטוף על הראש, אבל כשיצאתי ממנה בנזיפה קלה, הבנתי משהו חשוב: כדאי לחרוג (מהתקציב או מהמסגרת, מהכללים או ממה שלא יהיה) ולהצליח ולא להביא משהו בינוני ולעמוד (בתקציב, במסגרת, בכללים או במה שלא יהיה).
מיכל
בשנת 2004 יצרנו סדרת טלוויזיה קומית על חיינו – בשורות טובות. אני כתבתי וביימתי חלק מהפרקים, ושי שיחק והיה אחד המפיקים. זאת הייתה היצירה המשותפת הראשונה שלנו, והתרגשנו מאוד. כשהסתיימה העונה הראשונה, קיווינו לקבל עוד עונה, אבל זה לא קרה. ליקקנו את הפצעים והלכנו על plan B: נסיעה להודו לארבעה חודשים. היינו הורים לילדה בת שלוש ותינוק בן ארבעה חודשים. שקשקנו אבל עשינו את זה. זו הייתה נסיעה משנת חיים. בגואה נחשפנו לחבורה של ישראלים – אמזונות ופיראטים קראנו להם – שמדלגים עם המשפחות שלהם בין ישראל להודו, וחיים בלייף סטייל שיש בו חופש, פראות, הנאה ומשפחתיות מחממת לב. אנחנו הגענו מרקע בורגני מאופק, ומפגש העולמות הזה העיף לנו ת'סכך. גילינו שגם בנו מסתתרים אמזונה ופיראט שלא ידענו על קיומם. כשחזרנו לארץ הבנו שתל אביב כבר לא מתאימה לנו, ועברנו לפרדס חנה. המעבר הזה שינה הכול – את החברים, את העיסוקים, את מי שאנחנו. הדלת שנסגרה לפנינו (אין עונה שנייה לסדרה) פתחה דלת אחרת (האמזונה והפיראט). נולדנו מחדש.
מיכל
כשהגענו לפרדס חנה, נחשפנו לעולם חדש של יצירתיות שלא קשורה לעולם הטלוויזיה שהגענו ממנו. ככה מצאנו את עצמנו באחד הערבים יוצאים סקרנים לערב במה פתוחה של תיאטרון הידית, תיאטרון פרינג' פרדס חנאי. אנשים מהקהל עלו בתורם, כשלכל אחד הוקצו שש דקות לעשות את הקטע שלו. זו הייתה חוויה עשירה, מצחיקה ומרגשת. ואז שי פנה אליי פתאום ואמר שיש לו ויז'ן שלי עומדת על הבמה, ושאולי אעלה עם איזה קטע. הלם. הייתי תסריטאית ביישנית נחבאת אל הכלים, ואף פעם לא היה לי צל של רצון לעלות על במה. ההצעה שלו שיתקה אותי מפחד, ולמרות זאת אמרתי כן. חודש אחרי כן נרשמתי לבמה הפתוחה, כתבתי קטע במיוחד לערב, וכשהגיע הרגע, עליתי רועדת לבמה. אלה היו שש דקות ארוכות מאוד מאוד. תוך כדי סבלתי וקיללתי ואמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה ושאני לא מבינה איך אנשים בכלל עושים את זה לפרנסתם. כשירדתי מהבמה התחילו להגיע מהקהל פידבקים מחממי לב שחיזקו אותי. חודש אחרי עליתי שוב, וחודש אחרי שוב. וככה כמעט בכל במה פתוחה עליתי עם קטעים שכתבתי. בהמשך נרשמתי ללימודי תיאטרון בידית במשך שנה, ואז מצאתי את עצמי יום בהיר אחד מופיעה לפני קהל לפרנסתי. זו אחת הדלתות המשמעותיות של חיי. אם לא הייתי נענית להצעה של שי, נראה לי שכל חיי היום היו נראים אחרת. אבל אמרתי כן, פתחתי דלת ועברתי שלב.
שי
לפני כמה שנים היינו מיכל ואני עמוק בתוככי משבר זוגי, מאלה שכמעט כל זוג חווה: שחיקה, מיאוס קל עד כבד, רצון החוצה. מיכל כבר זמן מה רצתה לבדוק הכול, מהיסוד: האם הזוגיות הזו אכן אמורה להיות עד סוף הגלגול הזה או שאפשר להודות, לשחרר וללכת הלאה? אני התנגדתי והתנגדתי והמשכתי להתנגד עד ערב שישי אחד, קר (בלב) מהרגיל, שבו החלטתי לשחרר וללכת עם הרצון של מיכל ללכת. נפרדנו לשלושה חודשים. בפרידה הזו התגבש לי מחדש עמוד השדרה, חזרה האהבה (שמרחק יכול להזכיר שהיא קיימת), ואחריה שבנו זה לזרועות זו ולזרועות זה.
לשחרר אחיזה, למרות שהמוח מתנגד, הגוף מסרב והפחד צועק "בשום אופן", לפעמים זאת הדלת היחידה לצלוח דרכה בור או תהום.
מיכל ושי
מיכל: פרדס חנה התגלתה כמגרש משחקים יצירתי ונפלא למלא רעיונות שהסתובבו בראש. יום אחד נסענו לירושלים לפסטיבל בבית, חגיגה של אירועים שהתארחו בסלונים של בתים. כשחזרנו משם אמרנו שזה אחלה פורמט לפרדס חנה. דיברנו על זה עם עוד שלוש נשים פרדס חנאיות שעוסקות בהפקה וככה נולד הקונספט של חנוכת בית – בנר שמיני של חנוכה מעלים שמונה הופעות שונות בשמונה סלונים ברחבי פרדס חנה. התחלנו לגייס סלונים ולאסוף רעיונות להופעות, ואחד הרעיונות היה שבסלון של הבית שלנו נקרא אסופת מערכונים שכתבתי למגירה, כולם בנושא זוגיות. ככה בעצם נולד המופע באושר ועושר. ב-15.12.12, נר שמיני של חנוכה שיצא בול על תאריך היומולדת שלי, התאספו בסלון ביתנו כ-50 איש ואישה בישיבה צפופה על כריות על הרצפה. אנחנו ישבנו על שני כיסאות, בידינו החזקנו דפים, ופשוט קראנו מתוכם את המערכונים. התגובות היו נלהבות. אנשים שלא יכלו להיכנס לסלון באותו ערב ביקשו שנעשה עוד מופע כזה. אז אחרי שבועיים עשינו. אנשים ששמעו על הערב השני ולא הצליחו להגיע אליו ביקשו שנעשה עוד מופע כזה, אז אחרי שבועיים עשינו שוב. וככה בעצם אנחנו רצים עם המופע עד עצם היום הזה; בחצי שנה הראשונה ישבנו אצלנו בסלון ועדיין קראנו מדפים, ובהמשך בסלונים של אחרים. כעבור שנה כבר ידענו את הטקסטים בעל פה, ואז התחלנו לעלות משקשקים על במות ברחבי הארץ. בדצמבר השנה אנחנו סוגרים שבע שנים של הופעות. המופע הזה שינה את חיינו, הרחיב את עיסוקנו, גרם לנו לפקוח את המודעות שלנו עוד ועוד בכל העניין הזוגי וללמוד המון מכל מה שקורה לנו, והשנה גם נולד לנו ספר שאוסף בתוכו את המסע הזוגי שלנו ואת התובנות מהדרך. מעולם לא חשבנו שזוגיות תהפוך נושא מרכזי שלנו.
שי: המופע פתח לפניי שדה חדש ותחושה חדשה לגמרי – עצמאות. אני לא רק תלוי בהצעות שמגיעות אליי, אלא יכול ליזום וליצור. לא רק אני; כל אחד. אנחנו חיים בעידן מופלא – אתה יכול להיות מפיק סרטים, מפיק הצגות, הוצאה לאור, יזם, כל דבר כמעט שעולה בדעתך, כשכל האמצעים נגישים לך – מצלמת סלולר, מערכות עריכה ביתיות, יכולת לגייס כסף ישירות מהקהל ולפנות אליו ישירות באמצעות הרשתות החברתיות – ולא חייבים אישור של מישהו אחר כדי לעבור בדלת ולצאת לאור; רק את אישורך:)
את הספר החדש אפשר לרכוש באתר, שי ומיכל האתר הרשמי (armonia.co.il/he/home) ולמצוא שם גם את התאריכים להופעות הבאות.
