משהו קטן זה טוב

לילדים וגם לחלק מהמבוגרים (לי למשל) יש משאלה שפתאום כבמטה קסם הכול יסתדר ודברים יבואו על תיקונם. לקראת השנה החדשה כשהתחושה המשותפת לרבים היא של מבוי סתום, גם ברמה המקומית וגם ברמה הגלובלית, זימנתי לשיחה על אפשרות ההתחדשות שלנו כחברה כאן בישראל שני חברים ותיקים, אדמיאל קוסמן ונעמה אושרי. אז החדשות הן שזה לא קורה כבמטה קסם, אבל יש מה לעשות, וזה לאו דווקא גרנדיוזי

אדמיאל קוסמן הוא משורר, פרופסור ליהדות באוניברסיטת פוטסדם, בבית הספר שהוקם בתוך אוניברסיטה זו, שהוא המוסד האוניברסיטאי היחיד בעולם לתיאולוגיה יהודית. מלבד זאת הוא המנהל האקדמי של מוסד לרבנים ליברליים (קונסרבטיביים ורפורמים) בברלין. כעת נפתחה גם שלוחה במוסקבה, ושם הוא אחראי על לימודי התלמוד ועל הרמה האקדמית. הוא גם אחראי על התכנית הישיבתית של תלמידי המוסד בישראל המתנהלת בישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. המוסד לרבנים שהוא עומד בראשו מסמיך לרבנות גם נשים וגייז, מה שלא מקובל בישיבות האורתודוקסיות בארץ ובעולם. עד עתה יצאו מהמוסד הזה כ-50 רבנים ורבות ומנהיגי קהילות באירופה, בארצות הברית ובישראל.

נעמה אושרי הקימה בכפר ויתקין, מקום מגוריה, את בית אימון בודהיסטי לרוח וללב, ובו היא מלמדת בודהיזם וזן לגווניו, בגרסתו האקדמית ובעיקר כאימון לחיי הרוח והמעשה היומיומי. את עבודת הדוקטור שלה, משל זן סיני מהמאה ה-12, מסע סימבולי אודות החיפוש הרוחני, השלימה בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתו של פרופ' יעקב רז. 

אחרי ששלושה אנשים מאותגרים טכנולוגית הצליחו לפצח את חידת שיחת הוועידה בסקייפ, זמן קצר אחרי שהקיצו משנת היופי, עולות על המסך כבמעשה פלאים, לפחות בשבילנו, שלוש דמויות, כלומר אנחנו, וכעת בשמונה בבוקר אני מנסה לגייס את התעצומות שלי כדי לעורר שיחה שבדרך כלל מתאימה לה יותר שעה נינוחה יותר של היום, השבוע, החיים.  

"בפיד שלי בפייסבוק וגם ברחוב ובקפה השכונתי," אני אומרת להם. "אני נתקלת יותר ויותר בהרגשה של הליכה לקראת חורבן בכל המובנים: חורבן החלום הציוני, חורבן בית שלישי, חורבן העולם. יש איזו תחושה של ייאוש וחוסר אונים ושאין מי שיציל את הבית. יש כאן איזשהו מצב שבו רוב האנשים לא יודעים את נפשם ומה לעשות עם חייהם, ובידי מי להפקיד אותם. כשיש משבר כזה, מי יכול לעשות משהו, מי יכולה להיות לו מחויבות ברמה שיכולה להביא שינוי? אומרים שמספיק שנתנהג כמו בני אדם בד' אמותינו, אבל בכל זאת יש לנו גם חברה ומדינה ועולם לדאוג להם. מה ניתן לעשות ברמות יותר גדולות ומאסיביות בהקשרים האלה?" 

אדמיאל: תראי, אנחנו צריכים בכלל לערער מראש על ההנחות שמהן בדרך כלל יוצאים לשיחה כזאת. קודם כול, מי אמר שהמצב כל כך גרוע? זו התחושה האישית שלך – שהכול הולך לחורבן, וזה מצב הרוח של רוב בני האדם בכל מקום, בכל הזמנים, מה שאנשים תמיד הרגישו. שום דבר לא שונה. אנחנו באמת הולכים לחורבן. אנחנו הולכים למוות. זה משהו בסיסי בתוכנו. ומערכות באמת מתפרקות, אבל זה לא מיוחד לישראל, זה קורה בכל העולם. אז מה אנחנו הולכים להציל?

אז הולכים לחורבן שלישי, אבל הולכים קודם כל לחורבן של עצמנו; זה המהלך. את מה אנחנו מנסים להציל? שמה יקרה? דבר שני, אני אפילו הייתי שואל אם זה נכון שבן אדם יכול להציל משהו בחברה. אני לא מפקפק, אני שואל. אני יכול לתת דוגמאות לאנשים ששינו את פני החברה במקומם ובזמנם, למשל מרטין לותר קינג. אבל זה לא נכון לדעתי לחשוב שאם זה קרה למרטין לותר קינג בזמנו ובמקומו, זה יקרה לכל אחד שיחליט לשנות את פני החברה. אני אנסח את זה באופן קצת דתי: אני חושב שאלוהים בחר בו להזיז את החברה. הרי אין ספור אנשים אחרים ניסו ולא הצליחו. יש משהו בתחום הזה שלא תלוי ברצון שלנו. אגיד את זה יותר חזק: אני חושב שהשאלה הזאת עצמה היא מגלומנית. השאלה האמיתית בעיניי היא לא מה לעשות כדי לשנות את המצב בארץ או בעולם, אלא אם אנחנו יכולים לשנות את עצמנו, נניח אני עם בת זוגי או ילדיי: האם אני יכול לא לכעוס במשך יום אחד? לא יותר. זה בעיניי שינוי אמיתי בעולם, שינוי עצום. לשנות מידה אחת קטנה, ממש בדברים הכי פעוטים – להרבות חסד ביומיום שלנו, להגדיל את טווח הוויתור, להרבות את היכולת לחכות, את הסבלנות שלנו, להגדיל מעט את היכולת שלנו לקבל את האחר, השונה, להקשיב יותר מאשר לדבר. זאת אופציה ריאלית, ממשית, אמיתית. 

את רוצה לשנות את החברה הישראלית? אם אלוהים יבחר בך את תמצאי את עצמך במקום של מרטין לותר קינג. ואם לא, תישארי מגלומנית ועם ידיים ריקות או בעצם מלאות, אבל באכזבה, עד סוף חייך.

אדמיאל קוסמן
אדמיאל קוסמן

חוה: אם אלוהים בחר במרטין לותר קינג להזיז את החברה, אז הוא בחר במישהו אחר כדי לחרב, להזיז משהו – לחרב. 

אדמיאל: אם תרצי לשנות את המילה "אלוהים" ולדבר על תהליכים סוציולוגיים, אז ננסח זאת כך: גם מנהיג שנוי במחלוקת עדיין מייצג ציבור שלם; הוא הגיבור שלהם, הוא מייצג דגם כלשהו עבורם. זה לא צומח יש מאין. הדגם שלו הוא כזה שרבים בעם הזה, בקבוצה הזאת, יכולים להזדהות איתו. בתוכם הם חשים שהוא מגן עליהם, שהוא חזק, שהוא מתוחכם. עבורם הוא מייצג כוח שהם חשים שאדם אחר לא יעניק להם.

חוה: אתה מסביר למה מנהיג כזה אהוד על אנשים, למה זה לגיטימי. אבל זה עלול גם להוביל לאסון. 

אדמיאל: גם זה יכול להיות נכון, כמובן, שהוא לא באמת יגן עליהם, אלא יוביל אותם לאבדון. שני הדברים יכולים להיות נכונים, אם מדברים על תהליכים סוציולוגיים. אבל העיקר הוא זה: לדיבורים שלנו על תיקון החברה אין שום טעם, משום שמדובר בזרמים חברתיים עצומים שלא נוכל לשנות או אפילו להשפיע עליהם מבחינה סוציולוגית. לכן נכון בעיניי לשאול איך אני מתמודד עם הזרמים הגדולים של החברה שסביבי, ולא איך אני משנה או מתקן אותם. ולמה? כי זה נשמע לי גרנדיוזי ולא אמיתי. הזרמים הגדולים האלה מובלים על ידי דברים הרבה יותר גדולים מאיתנו. ברמה הדתית תקראי לזה אלוהים.

נעמה: אבל את הזרמים האלה מרכיבים בני אדם, הרוח נושבת בקרב בני אדם. הם שותפים לה, הם מזיזים אותה. וגם לי יש תחושה של כרסום בנחת הפנימית שלי; לא רק שלי, אלא של המחנה שלי או של אנשים שחושבים כמוני. מה שמדאיג אותי הוא תחושת הערבות שלי. אני לא אפסיק להקשיב, להיות מנומסת. אבל דברים שקורים, קטנים שהם מאוד גדולים, שפעם לא היית מעלה על דעתך שמישהו יירצח בחניון בגלל איזה עניין שולי ולא חשוב; המעשים האלה הם לא מעשי האלוהים. אלה מעשים שנולדו מתוך בורות, איבה, עיוורון, של התכחשות להיותנו רקמה אחת.

אדמיאל: השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות. את יכולה לשנות את עצמך, את לא יכולה לשנות את אלה שרוצחים בחניונים. 

נעמה: קשה לי להשלים עם המחשבה שאין לי מה לעשות. אם הרוצחים בחניון הם חלק ממני, חלק מהחברה שלי, האם זאת לא חובתי לעשות? "הקריאה האלוהית" לא הופכת אותי לאדם טוב יותר, לטעמי, אלא עלולה להפוך אותי לאדישה. יש הבדל בין קבלה לאדישות. אדישות עלולה להיות קרובה יותר לעיוורון, קבלה – לחמלה.

אדמיאל: זה לא שאם אין מה לעשות במישור הציבורי, אז אין מה לעשות. אלה שני דברים שונים. יש מה לעשות. אני חושב כמו בובר, שאם מישהו נרצח בחניון וזה מזעזע אותי, אלוהים מדבר אליי ברגע הזה דרך האירוע. הדבר הזה מזעזע אותי לא במקרה, כי הייתי שם בסביבה כשהצעקה עלתה אליי מהמקום הזה. אבל בעצם זה קול אלוהי שדיבר אליי, וזה "נצעק אליי" אישית לגמרי, כדי שאני אתעורר מהאלימות שבי ואוכל לשנות את היחס שלי לרעייתי ולילדיי ולשכנים שלי ולקהילה, אלה שבהם אני פוגש פה ב"בית" שלי, שאיתו יש לי מגע ממשי.

נעמה: אנחנו באמת חברה, ובמובן הזה אני חושבת שלהיות בחמלה לרעייתך זוהי עשייה שהיא מעבר לכותלי ביתך.

אדמיאל: נכון. זה באמת מזעזע אותנו, ואסור להתעלם מזה ולהיכנס לאדישות, כמו שאסור להתעלם משום קול שאנחנו שומעים, כי כל קול הוא דיבור אלוהי אלינו. יש לי חלק מסוים ברצח ההוא בחניון.

נעמה: אני רוצה להמשיך אותך, מאחר ויש לי חלק, לא רק במעשה אלא גם ביום למחרת, בהתגייסות למען היתומים של אותו אדם. זו אותה חברה; החברה שהתגייסה היא אותה חברה שלכאורה רצחה. אסור להיעצר בזה. 

אדמיאל: הטענה שלי היא שאני מבדיל בין סוג מסוים של מגלומניה שאני מאוד נזהר ממנה באופן אישי ובין הקול האלוהי העדין של מה שנאמר לי דרך האירוע. הגאונות של בודהא הייתה בהבנה העמוקה שהכול, בסופו של דבר, ננעץ בנקודה ארכימדית אחת. כל שאלה חוזרת תמיד אל האגו, ולאופן שבו האגו מתעתע ו"מנפח" אותנו. גם כשאני בא עם הצדקנות שלי, כשאני רוצה לשנות את החברה, זה יכול להיות משחק של האגו שלי המתעתע בי; וכאן אני מוצא את אותה הנקודה שמשותפת ליהדות ולבודהא: העירנות לתעתועי האגו.

נעמה: נכון. ובאותה נקודה מצוי העולם כולו. אני רוצה גם לתרום לדיון את המילה "אכפתיות". שהיא אולי המקום העדין שבין "לא יכול לעשות דבר" לבין "יכול לעשות הכול". המידה הזאת של האכפתיות שצריך לתרגל אותה ביננו ובתוכנו. במקום לראות משהו בעולם ולהגיד "טוב, זה לא שלי, זה מעבר לגדר או בכל מיני שדות שאני לא מזהה אותם כאני", לראות שזה גם רחוק אבל גם מאוד בתוכי. כי זה גם מהדהד בי וזה גם חלקים ממני. ומה אני עושה מתוך המקום הזה. זאת יכולה להיות עשייה מאוד עדינה. הבודהיזם מציב את המטרה הזאת של הבודהיסטווה שמושיע כול, שיכול להיות מאוד מגלומני, אבל יכול להיות גם מאוד צנוע ועדין, השינוי הקטן ביותר, אבל אני לא אעצום את עיניי. אני אלך ואהיה עדה לכאב הזה, אני אושיט יד.

אדמיאל: אני חוזר לחיבור בין בודהא למשה, שעליו נאמר "עניו מכל אדם". אני אישית חושב שכל האיכויות האלה כמו "אכפתיות" שנעמה אומרת, בצדק, הן רק התוצר המשני; הן לא המעיין שממנו נובעים באופן ראשוני כל הדברים. המעיין הוא הניקיון הפנימי; עבודה פנימית עמוקה מאוד, ענווה, של ניקוי האגו. 

אני אוהב את הניסוח של ז'אן קליין.  קליין אהב להשתמש במילה "תילקח". כשמישהו שאל אותו על שינוי פני החברה, קליין ענה לו: "אל תהפוך לעושה חסדים מקצועי; אתה כבר תילקח." בעיניי זה משפט יפהפה. מי שבאמת נקי יודע מה לעשות. הוא כבר יילקח. וממילא  יש בו גם אכפתיות, ממילא הוא לא יכול להיות אדיש, ממילא יש בו חמלה, ממילא הוא בודהיסטווה. יכול להיות שהוא יהיה קופאי בסופרמרקט, ויכול להיות שהוא יהיה ראש ממשלה; יכול להיות שהוא אדם נסתר על איזה אי בודד, ויכול להיות שהוא יהיה מוצב במרכז החברה. אבל הוא יילקח, ולמקום הכי מדויק. אני מרגיש את זה בחיים שלי באופן אישי ללא הפסק. 

אבל נקודת המוצא, כמו שאמרתי, היא תמיד אחת: הניקיון של האגו שלנו. כל השאר כבר יקרה. אנחנו נילקח. אלוהים פועל בדרך המסתורית שלו. מה שחשוב מבחינתנו זה להקשיב ולא לכפות את עצמנו על המציאות ו"להיתקע" בתוך מרירות או ציניות כש"זה לא הולך". המונח של בובר הוא "שמיעה". אני מנסה ללמד את עצמי שמיעה כל חיי. 

נעמה אושרי
נעמה אושרי

נעמה: במה זה שונה מאדם, שאומר "אני שומע קולות שקוראים לי להקים פה בית [בית מקדש, למשל] ולסלק אגב כך את כל אלה שלא ראויים בעיניי להיות שותפים בו"? 

אדמיאל: התשובה פשוטה מאוד. ההבדל הוא בין המטורף, שהוא אדם שמלא באגו, ולעומתו הבודהיסטווה, שהוא אדם שה"שמיעה" שלו נקייה מאגו. תמיד הרי היו כאלה שטענו שהם "שומעים" את קולו של האל, כשלמעשה הם היו סתם מגלומנים ומטורפים שהשתמשו באלוהים כאובייקט כדי לפאר את עצמם. לצערנו הדתות הגדולות מלאות בתמהונים כאלה שכבשו את מקומם המכובד כמנהיגים על סמך התעתוע הזה. אבל מה ניתן לעשות נגד זה? רק להקשיב היטב כשאלוהים שולח אליי מטורף כזה. זה הכול. 

חוה: ככה אנחנו חוזרים לנקודת המוצא. 

אדמיאל: הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות בחיינו זה בעצם לעשות ביחס לעצמנו, ויש הרבה מאוד מה לעשות, אבל לא אנחנו קובעים מה. אנחנו נילקח, יקראו לנו לעשות מה שניתן לעשות. ואם אנחנו מבינים לאשורו את מושג האמונה, אז הרי לאדם מאמין אין אפילו רגע אחד של ייאוש, כמו שאמר המון פעמים הראי"ה קוק. הייאוש נובע מהאגו, מהמבט הביקורתי שלנו על מה שלא מוצא חן בעינינו כמו שהוא. זאת ההצטמצמות שלנו בתוך הנתונים שאנחנו רואים, ועל זה אנחנו אומרים "זה לא עובד כמו שאני רוצה" ואז מתייאשים. אבל עובד אמיתי של אלוהים, מה שההינדים מכנים "בהקטי" [מתמסר, דבק], שמניח למבט הקטנוני שלו ומקשיב היטב, מבין שלייאוש אין כל מקום. 

חוה: אלה שהתגייסו לטובת מהגרי העבודה, הם נלקחו?

אדמיאל: אני לא יודע. רק הם יכולים לדעת מאיזה מקום פנימי זה נובע. אותה פעולה יכולה להיעשות על ידי אדם מלא אגו, גם כשהוא מציל וגם כשהוא הורג. אנחנו לא יכולים לדעת את זה מבחוץ. 

חוה: החיים שלנו מאוד עמוסים ועסוקים. ואנחנו מתנהלים בתוך אזור נוחות שיצרנו לעצמנו. אנחנו יכולים להיות אנשים עם כוונות טובות, אבל יהיה לנו קשה לצאת מאזור הנוחות שלנו. יכול להיות שאנחנו צריכים לגייס מעט אקטיביות, להכריח את עצמנו להיות אקטיביים, כמו שאם לא תכריח את עצמך ללכת לחדר כושר אתה לא תוכל לתפקד. יכול להיות שאין לנו מספיק תעצומות נפש להוציא את עצמנו מהמחילות שלנו. במחילות שלנו נעשה דברים טובים – נכשיר רבנים ונלמד ונוציא עיתון וננחה סדנאות – אבל כל זה עדיין בתוך אזור הנוחות שבתוך מה שאנחנו רגילים ויודעים.

אדמיאל: אני אגיד לך משהו קיצוני; מי שבאמת רציני אין לו שום אזורי נוחות. מי שבהקטי [מתמסר], אין לו דבר משלו; הכול שייך לאלוהים. ואם הכול יילקח עוד רגע, ומחר אני אהיה בלי כלום, אני צריך לקבל את זה, ואם אני במדרגה גבוהה, זה יהיה בשמחה אפילו. לא סתם נאמר בסוף מסכת ברכות "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". מי שבאמת בהקטי הוא עירום לגמרי בעולם, ומה שיש לו זה רק כלים, כלים שניתנו לו, ולְמה? כדי לעשות את העבודה שהוא נשלח לעשות. אם הוא נשלח להציל פליטים, אז הוא נשלח להציל פליטים, ואם הוא נשלח לסייע לילד שלו, כי ניתן לו ילד נכה, אז לשם הוא נשלח. מבחינתו של הבהקטי זה אותו דבר. אין שום הבדל בין אם זה גרנדיוזי וענק, והוא ימונה מחר לסגן ראש הממשלה או שהוא עובד בגן קטן עם שני ילדים נכים. 

אני לא אומר את זה ממקום של אדם שאין לו אזורי נוחות. אבל אני יודע ששם, באזורים  האלה, אלוהים שואל אותי שאלות. יש לי אזורי נוחות, ואלה באמת החולשות שלי. 

נעמה: אבל מה המעשה שאתה עושה מתוך הסיפור של החניונים, אם נתייחס לזה לא כמטאפורה? אני שואלת את עצמי, לנוכח העובדה שהאדם שנרצח היו לו ילדים נכים ואישה שנשארה בכאב בלתי נסבל, מה אני עושה? לכל היותר תרמתי כמה שקלים והרגשתי לא מספיק. 

אדמיאל: אנחנו חוזרים לאותה נקודה. פעולות שנובעות מרגשי אשם הן פעולות לא נכונות, כי הן נובעות מהאגו. 

נעמה: לפעמים מה שמתחיל את פעולת החמלה יכול להיות רגש אשמה, תחושת אי נחת עמוקה. זה יכול להיות המנוע שמזיז אותי לקום ולעשות מעשה. כמו שכשאתה מרגיש שהמצב הבריאותי שלך לא טוב, אתה לא מחכה לקריאה האלוהית, אלא מבין שצריך לשנות את הדיאטה או ללכת לעשות יותר ספורט. אבל צריך לנוע הרבה מעבר לרגש האשם, להתפנות ממנו ולפעול ביושרה, בהשתוות הלב, בקשיבות עדינה.

אדמיאל: אני רוצה להוסיף לדיון הזה זווית אחרת. כל השיחה מתבססת על זה שהנתונים שמגיעים אליי דרך התקשורת (עיתונות, רדיו, פייסבוק) הם המציאות. אבל אני רואה בזה, אם נשתמש במונח של היידגר, סוג מסוים של "כיוון כלים". מישהו מכוון את המיינד שלי לדאוג מדברים מסוימים. הבן שלי עובד בynet-, אז מתוך הרבה שיחות בינינו אני מבין איך המערכות האלה עובדות, איך "מתכנתים" אותנו לחוש רגשי אשם, חרדה, ציפייה או תקווה. יש איזה סוג מסוים של "האח הגדול" בתקשורת שדרכו אנחנו מוזנים, וממנו אנחנו מקבלים את תמונת העולם שלנו. אני זוכר איך כילד תמיד כשהתעוררתי בבוקר, הייתי רואה את אבא שלי יושב עם הטרנזיסטור ושומע חדשות, ואני שומע בקולי קולות שהפדאיון חדרו לישראל  ורצחו כך וכך. וראיתי איך אני סופג את הזרימה ה"חשמלית" הזאת, שכולם מחוברים אליה, מיד כשאני מתעורר, ואומרים לי "זאת תמונת העולם; מזה אתה צריך לדאוג". ואז כילד חשבתי שיש איזה צמח נורא יפה שם בעציץ; זה פחות חדשות שהוא צמח וגדל? מי קבע לי מה תמונת העולם שלי? מה הן חדשות? האם זה חדשות פחות חשובות שהוא צמח וגדל בלילה מולי? אני לא מערער על כל מה שנאמר קודם, וגם לא ממליץ להיכנס לאדישות, אבל כדאי שנדע שאנחנו נאיביים, אם אחרי שחוברנו באינפוזיה לכל צינורות התקשורת אנחנו מצהירים "זאת המציאות, אלה החדשות, זה המצב בארץ, זה המצב בעולם". אני מאוד חשדן כלפי זה.

חוה: זה נפלא שאתה ראית את הפרח בזמן שאבא שלך שמע על הפדאיונים, אבל אתה משורר מאז ומעולם, אז משורר רואה גם את הפרח. 

אדמיאל: אני לא דיברתי על שירה, אני דיברתי על כיוון כלים. לפי היידגר, כל אחד קם בבוקר ומכוון את מצב הרוח שלו לפי הפרצוף של בני משפחתו, של השכנים. זהו הרעיון ההיידגרי העצום הזה, שהוא בעצם רעיון משחרר מאוד: זה לא ממש הכרחי שכל בוקר רוח הנכאים של השכנים תהיה גם רוח הנכאים שלי.

חוה: הטיעון שלך ברור. הלוואי שכולם יראו גם את הפרח. זה ייתן מסגור אחר למציאות אם גם יראו את הפרח וגם ישמעו את החדשות. זה יבנה מציאות אחרת. אבל קורים דברים כל כך נוראיים. אתמול באיסלנד עשו הלוויה לקרחון שאיבד את מעמדו כקרחון. כשאני רואה שעושים הלוויה לקרחון, הלב שלי באותו רגע קופא מצער ומפחד. אני אומרת איזה מזל שלא ילדתי ילדים. כל מי שילד ילדים כל הזמן דואג. 

נעמה: אני הולכת עם אדמיאל בעניין של החדשות, ורוצה להוסיף השערה: זה אולי אפילו האינטרס של מוקדי הכוח והשלטון לייצר חדשות רעות, כי זה נותן בידם תירוץ להמשיך להפחיד ולשלוט. ובכל זאת, גם אם אלה ה"פייק ניוז", מה עכשיו? איפה זה שם אותנו? לאן זה לוקח אותנו? 

אדמיאל: אני חושב שהתשובה פה מאוד פשוטה, כפי שאמרתי קודם; אנחנו נילקח לאן שנילקח. מה האופציה האחרת? להגיד "אנחנו נציל עכשיו את כל הקרחונים ולא נישן כל הלילה"? מה עוד אפשר לעשות עם הקרחונים באופן ממשי? 

אני חוזר לזה שכל אחד ישמע, אם יקשיב, לאן הוא נלקח במובן המדויק ביותר שמיועד לו. זאת לא המלצה לאדישות, שגם היא תוצר של אגו נרקיסיסטי; וזה לא אומר שדברים לא כואבים. אבל אם רוצים דווקא כאבים, והרבה, אני יכול להביא לכם עוד המון דברים שיכאבו ויציקו ולא סיפרו לכם אותם בחדשות. הרי אין ספק שמישהו בורר שם עבורי את החדשות: מה אמור להכאיב לי היום, מה חשוב לי לדעת ומה לא. שוב, אני חושב ששאלת המפתח הדתית כאן היא מה נשלח אליי, ושוב אני חוזר אל ה"שמיעה" הזאת של בובר. הדבר החשוב באמת הוא השאלה שאני נשאל הרגע ועליה אני צריך לענות, ולא השאלות של כל העולם בבת אחת. 

זה מזכיר לי בדיחה יהודית שאני קצת מקלקל אותה: כל הגברים החכמים יושבים אחרי ארוחת שבת ודנים בקולי קולות איך לתקן את העולם, ורק האישה עומדת ליד הכיור ושוטפת את הכלים. זו הרי פטפטת חסרת תכלית שלא מזיזה דבר; היא רק ביטוי אקצנטרי של האגו המגלומני. אבל כשאחד מהם קם ואומר "תמשיכו לקשקש; אני הולך לעזור לשטוף כלים", זה באמת תיקון העולם. לכאן נשלחתי, ואין יותר מזה כלום. רק הדיוק הזה מתקן את הכול. גם את הקרחונים.

נעמה: אני מעדיפה לחשוב במונחים פחות דטרמיניסטיים, לראות את המתהווה בי מרגע לרגע, לקחת חלק (פעיל יותר או פחות), לא להיות בצד אחד שבו אני ממתינה למשהו שיקרה, לאיזו גזירה שבאה ממקום שאני לא יודעת להצביע עליו, מעדיפה להמתין בלב קשוב, תוך כדי היענות, מתוך אכפתיות, מתוך זיקה. המונח "להילקח" לוקח ממני איזו בחירה, גם אם היא לא שלמה ולא חופשית בכלל. הייתי מעדיפה את המילה "התמסרות" בעיניים פקוחות, כמו עשייה ללא עשייה, ברוח מחשבת הדאו.  

חוה: בעצם נקודת המוצא של השיחה הייתה אם ניתן לאתחל משהו פה בחברה הזאת כחברה. אני רוצה לחזור ולשאול אם יש לכם עוד משהו לומר בהקשר הזה.

אדמיאל: אני מרגיש שאני מאכזב אותך. את מחפשת דרך, למשהו שאת קוראת לו אתחול, איזה מקום להתחיל לקדוח בו ולצאת עם משהו יותר אופטימי. אבל אם מנסים להבין את מה שאני מנסה להגיד, זה כן אופטימי. אני אנסה לסכם את מה שאני מנסה להגיד בשיחה הזאת.  

אלף, אנחנו יותר מדיי נתונים למרות האח הגדול. אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים, ולראות שחלק גדול מהפסימיות, אווירת השחור וההרגשה שהמצב קטסטרופלי ושהכול בדרך לחורבן הוא תוצר של כיוון כלים. אנחנו יכולים לקום בבוקר ולראות דברים אחרים לגמרי ממה שקובעים לנו אותם "אחרים" בחדשות. 

נקודה שנייה: מי שחי כבהקטי, בהתמסרות לאל, תמיד נלקח לעשות את מה שמדויק לו לעשות. וזה הרי מאוד אופטימי, כי אנחנו כל הזמן עושים באמת את התיקון שאותו את מחפשת. אני גם מדגיש, שיש קשר סמוי, אבל ברור בעיניי, בין היכולת שלי לתקן את המידות שלי ביומיום לבין הדברים הקולוסליים. כמה מורים בודהיסטים השאירו עליי רושם עצום, כשהם אמרו, שקשה יותר לתקן מידה רעה אחת קטנה באופי שלי מאשר להגיע לירח או לתקן את מערכות החינוך והחברה בארץ וכיוצא באלה. יש קשר עמוק בין התיקון הפנימי שלנו לתיקון העולם בחוץ. 

הדבר האופטימי השלישי הוא, שבסופו של דבר, אם אנחנו באמת מדויקים, אנחנו גם מקבלים המון כוח. זה אחד הדברים שבובר מדגיש: "הנותן ליעף כוח", כמו שאומרים בברכה היהודית הקלאסית בעקבות הפסוק בישעיהו. אנחנו מקבלים אנרגיה. ה"עצירות" הזאת שיש לבני האדם, המקום התפוס, העצבנות הזאת שאוהבים לקרוא לה "אכפתיות", ולכן כשרצחו מישהו בחניון בעקבותיה אני מסתובב כל היום עצבני וכועס על אשתי, היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. במקום לקבל את זה כסוג של זריקה שנותנת לי אנרגיה חיובית לעשיית הטוב (זאת המשמעות של כוח אצל בובר), אנשים מתכווצים ושואלים כנגד מי אני יוצא למאבק הבא. 

נעמה: אני שמחה על האופטימיות שלך. בעניין של החניון, אני מסכימה שזאת קריאה להתעוררות. ואגב אתחולים ובחירות, האתגר שלי הוא לראות איך כל זה הוא גם אני. ככה למשל, כשאני רואה את גלי האלימות והשנאה סביב, עולות בי תחושות של סלידה ואיבה – שנאה לשנאה, סלידה מהסלידה. אני שומעת בתוכי את המשאלה שלא להיות חלק מכל זה, שכל זה לא אני, לא שלי. בלב אני אומרת לעצמי שזו לא התרבות שלי, לא השפה, אפילו לא העם. אבל בעצם התרגול מתקיים בדיוק כאן בנקודת הסכסוך הזאת. האימון הוא לקבל גם את החוץ כחלק ממני, להבין שהאחר – נעים או לא נעים – גם הוא אני, ויש לי-לנו אחריות זה לזה. אחריות היא אחר-יות. 

חוה: ברמה הרציונלית השכלית קל לי מאוד להבין את מה שאתם אומרים. אבל כשאני רואה אירוע שיש בו גסות ובריונות, קשה לי לראות את עצמי כאחת שהאיכויות האלה נמצאות גם אצלה באותו רגע. כל מה שאני רוצה זה שמי שמחולל אותו יתפוגג מהעולם. זאת משאלת הלב הילדית, הילדותית, האינפנטילית שלי. כשאני רואה מישהו שמרע למישהו באכזריות, כשאני רואה את אלה מההגירה באים ופותחים את הדלת ולוקחים ילד שגדל פה מגיל אפס ושמים אותו על מטוס ומגרשים אותו לפיליפינים, אני כולי זעם ואימה ובא לי להרוג את מי שעושה את זה. 

אדמיאל: מה את עושה עם ה"בא לי להרוג" הזה? איך הוא יכול לעשות משהו חיובי? 

חוה: ברגעים האלה אני חסרת אונים. 

אדמיאל: גם השכן שלך שכועס על זה שבאים לפה מהגרים ממקומות אחרים רוצה להרוג אותך. את רוצה להרוג אותו. איך גומרים את הסיפור הזה? עד שלא תהרגו אחד את השני, לא יהיה שקט. 

חוה: אני חושבת שסדר העדיפויות שלי יותר נכון ויותר הומני משלו. 

אדמיאל: והוא כועס על ההומניות שלך על חשבון ילדיו... אם את נכנסת איתו לוויכוח, הוא יגיד לך שאת טועה.

נעמה: באספקלריה הבודהיסטית את מתארת סבל, סבל שיש בו השתוקקות – אחיזה בדעה (צודקת מבחינתך, ובכל זאת רק דעה) ויש בו איבה (רצון ילדי, כפי שתיארת אותו, לפגוע, להרוס, להשמיד, לסלק) ויש בו תעתוע (חוסר הבנה של טבע המציאות כרשת, כזיקה). אלה מקורות הסבל. לעשות מעשה מתוך איבה? יותר טוב לא לעשות. כי העושה פועל מתוך תחושת הצדק, ההשתוקקות, פועל מתוך רגשות נקם ואיבה. וככה הוא לא יוכל להביא תועלת.
העבודה הרוחנית היא לראות בצלילות ובכנות את יסודות האיבה שבנו, להכיל אותם ולא לפעול מתוכם, לראות בְּחמלה את שורשי הבערות והתעתוע, את תמונת העולם החלקית שלנו, וכך אולי נוכל לפעול בחכמה, ברכּוּת ומתוך השתוות הלב.

"הסנטימנט הראשוני" הילדי הוא מקור לסבל. זה לא סנטימנט שטוב להאדיר אותו. התגובה האינסטינקטיבית הזאת היא לא דבר שאנחנו מחפשים בתוך העבודה הפנימית. אנחנו יכולים לראות אותה ולהתמיר אותה באיזשהו אופן, כדי שהפעולה שלך תהיה מושכלת, שקולה ולא אינסטינקטיבית.

אדמיאל: מה האירוע שבאמת חשוב כאן, כשאנחנו מתבוננים בו? המידע שקיבלת מבחוץ על אותו ילד שמגרשים אותו או העובדה שבפנים התפוצצת והתמלאת אלימות. מבחינת המציאות הרי לא תחזירי את הילד הזה לכאן, אז מה שכן אפשר לעשות זה להתבונן כדי לראות את ההתפוצצות של האגו בתוכך, כלומר לבחון מה האירוע האמיתי שקרה כאן במציאות, שנוגע לך. אם את יכולה להביא אותו בחזרה במטוס, אז אולי זה האירוע האמיתי. אבל האירוע האמיתי באמת הוא לא הגדולה של האגו החומל, אלא ההתפוצצות שלך בפנים, שמצביעה על האגו שלך (כמו שלי) שצריך ניקוי. 

נעמה: אני חושבת שבהמשך לדברים אפשר אחר כך לשלוח מכתב או לעשות מעשה אחר, כתבה בעיתון או כל דבר שינבע מתוך המקום הזה.

אדמיאל: זה יקרה לנו כבר מאליו. נמצא את עצמנו כותבים. מתוך הניקיון של האגו יקרו דברים מאליהם.

נעמה: נכון. אני חושבת, דרך אגב, אם אנחנו מסתכלים ממבט רחב על פעולתו של השמאל בארץ בשנים האחרונות, אפילו מרצח רבין ואולי קודם, הסיבה, בעיניי, שהוא לא מצליח להשפיע היא לא רק סוציולוגית. קורה המון פעמים שהתשוקה לשלום כל כך עזה, עד שהיא מלאה באלימות ומשנה את הכוונה הפנימית. לא פלא שזה לא מתקדם לשום מקום ונשאר עוד שדה קרב, אפילו אצל הכמהים לשלום.

חוה: אני מסכימה איתכם. רק שאני, לצד הרציונל וההבנה, אצלי גם יש סנטימנט, והוא פראי ולא מתורבת וקשה מאוד לאלף אותו, והוא שם. 

נעמה: השאלה היא אם נשארים בו או לחלופין איך אפשר לטפח אותו כדי להפוך אותו לאיכות מיטיבה בעולם. והרי את כולך מקום של איכות מיטיבה בעולם. אני חושבת שאפשר לטפח אותו לטובת המטרה היותר גדולה, שזה לא איך אנחנו מרגישים, אלא מה אנחנו יכולים לעשות ואיפה אפשר להרבות טוב בעולם, בתוך האכפתיות. לקחת את זה לשם. 

אדמיאל: יותר מזה חוה, אני חושב שנעים להציג את זה כסנטימנט מתפרץ לדברים של צדק, אבל זאת אותה אנרגיה שתגרום לך, אם תחיי בזוגיות, להתפרץ גם על כוס התה הזאת שהגישו לך והיא לא בדיוק כמו שאת אוהבת. בעצם, אם יורדים לזה בכנות לעומק, ההתפרצויות האלה לא קשורות לחיפוש צדק. בודהא היה אומר לך שזה משהו שקשור לאופן שבו האגו מתנהל בתוך העולם.

אני חוזר לזה: זאת הנקודה הארכימדית. בזה אני בודהיסט, ואני חושב שמשה אמר אותו דבר במקור. לדעתי כל העם היהודי התייסד בתורת משה, על הבסיס שהוא היה ה"עניו מכל אדם". זאת אומרת שהוא היה נטול אגו. זה הכול. 

נעמה: ולכן הציווי מעבר ל"אהבת לרעך" הוא "דע את עצמך"; דע מאין אתה מבסס את פעולתך בעולם, ואז אתה מבין שאתה פועל מתוך אותה אלימות ובורות ושנאה ופיצול פנימי. אז יש מקום לתיקון שם, להרפיה. אז אפשר לדעת מתי לפעול ומתי לא לעשות כלום, כי באמת אין טעם; אז אתה יכול להיות פסיבי, אם באמת אתה מבין שקטן כוחך.  

אדמיאל: אני חושב שיש המון כלים. כמובן התפילה היא כלי רוחני עצום, אבל כל הכלים קשורים ליכולת לחיות בכנות. אני לא אדם שונה ממך, חוה, גם בי קיימות אותן תגובות ילדותיות שדיברת עליהן. וכשזה מתפרץ, אני צריך לבוא למי שפגעתי בו ופשוט לומר "סלח לי, טעיתי", אבל אם אני אומר "ככה אני, זה מה יש", אז זה שונה לגמרי. אנחנו חיים בעולם שבו כולם אומרים את זה; גם אלה שרצחו בחניון: "ככה אני, זה מה יש." אבל אם אני עניו ומכיר בזה שאלה הכלים שקיבלתי ויש בי את האלימות הזאת, ופגעתי במישהו, ואני ניגש אליו ומתנצל, זה כבר הופך את זה לתיקון. זה מכשיר את השטח בינינו למשהו אחר לגמרי. ולנקודה העיקרית: זה המקום היחיד שבו אנחנו באמת יכולים לתקן, אבל שם אנחנו לא רוצים לתקן, ולמה? כי לבקש סליחה זה לא משהו שמתאים לאגו... אז אנחנו רצים לתקן את הקרחונים. 

הייתי פעם אצל איזה "מואר", שכמובן לא אסגיר את שמו, וישבתי שם, וסביבו נערות מעריצות. ואחרי שהוא סיים את השיחה הנהדרת שלו, כל הנערות קמו לסדר את השולחן ולאסוף את האשפה. קמתי יחד איתן. הוא ישב כמובן בכיסא המפואר שלו ולא זז, ואז כשאספתי את שקי האשפה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו איפה פח האשפה של הבניין, והוא אמר בלי להניד עפעף: "אני לא יודע; אף פעם לא הורדתי את הזבל." אז מה שאני אומר עכשיו בעצם זה שאדם מואר הוא בסך הכול אדם שקם לתקן את העולם ומוריד את הזבל יחד עם כולם. זה תיקון העולם האמיתי, ולא השיחה המתוחכמת ואפופת הפוזה. 

נעמה: זה מזכיר לי את הסיפור על התלמידים שבאים לשמוע את הרב במשך שנים, וכשהם נשאלים מה למדו ולמה באו, הם עונים שבאו לראות איך הרב שורך את שרוכי נעליו, כלומר לראות איך הוא חי ולא מה הוא מלמד. זה המקום שבו הגדול והקטן הם אותה נקודה.

חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד

הבא

התרופה של דון אינקרסיון

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן