משחקים באש

לא, נוסטלגיה זה לא הקטע שלי, אבל "שנות טובות" של פעם כן. לקראת ראש השנה היו מוכרים אותן בדוכנים שהוצבו ברחוב, ואז הלכנו לקנות יחד עם אימא, והיא הייתה נותנת לנו לבחור, ואפילו את הנצנצים עליהן אהבתי (נעלי לכה לא). וכשהיינו חוזרים הביתה, אימא הייתה כותבת בכתב ידה הברור על כל אחת מהן ברכה מיוחדת לדודים בארץ ומעבר לים. אפילו לדודים בחיפה שגרו קרוב אלינו היא נהגה לשלוח. 

השנה יהיה לא פשוט לאחל שנה טובה. אולי נאמר את זה מהשפה ולחוץ, כי חייבים, כי אחרת זאת הפרת החוזה, על סף התגרות בכוחות העליונים, בינינו לבין המנהג הזורם בעורקי הנפש הילדית התמימה שלנו. השנה לא יהיה פשוט לאחל שנה טובה, כי העולם הזה שורף את עצמו לדעת.

בהמשך החודש נלך שוב לבחירות בידיעה שלא משנה מה יהיו התוצאות, הקלקול עמוק. החזון אבד כבר מזמן בזרם עכור של אינטרסים וקומבינות, ו"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט יח). בתכנית בין השמשות, שעוסקת בפרשת השבוע, אירח דב אלבוים את פרופ' דן אריאלי,  מומחה לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית. איך אנחנו מחליטים מה טוב ומה רע, שאל אלבוים את אריאלי, מאיפה באות הבחירות שלנו? האם ההחלטות והבחירות האלה רציונליות או רגשיות?

אריאלי סיפר לו שבמחקרים שערך, כדי לבדוק מתי אנשים מרמים או אפילו מרחיקים לכת וגונבים, הוא גילה שכשאנחנו מצויים במערכת שהאדם האחראי עליה מושחת, אנחנו מהר מאוד מושפעים מההתנהלות שלו ומפנימים אותה. במחקר הוא גילה שכשמנהיג או פקיד או בעל שררה רומז שהוא מוכן לקבל שוחד, שיקנה להם רווח או יתרון גדולים, יתפתו 90 אחוז מהאנשים לשלם את השוחד הזה. ולמה? כי בדרך כלל התפיסה שלנו מה טוב ומה רע לא באה מסֵפר החוקים, אלא ממה שאנחנו חשים איתו בנוח, ממה שמקובל בסביבה שלנו, מהמנהגים של האנשים סביבנו. אם מישהו זורק זבל ברחוב, יותר קל גם לנו לזרוק. אם מישהו מסמס בנהיגה, זה מדבק. אבל ככל ש"מודל השחיתות" שלנו מכהן במדרגה גבוהה יותר במערכת, ההשפעה שלו על הנורמה גדולה לאין ערוך, כי אנחנו רואים אותו כל הזמן והוא הרבה יותר חשוב. הוא קובע את הנורמות. אריאלי סיפר על מחקרים שעשה עם כל מיני פושעים גדולים מכל מיני סוגים. כששאל אותם איך נהיו כאלה, התשובה הרווחת הייתה שהם בעצמם לא מבינים את זה, כי בעצם כשמתחילים להידרדר, כמעט בלתי אפשרי לעצור את זה.

אז איך נוכל לשמור על עצמנו? איך נוכל להבטיח את מקומנו במיעוט של אותם עשרה אחוז שלא נותנים יד להשחתה של המערכת, ואפילו לקוות שהמיעוט הזה יגדל? כששאלתי, בשיחה לקראת השנה החדשה, את ד"ר נעמה אושרי וד"ר אדמיאל קוסמן, מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב, אמר קוסמן ש"המעיין הוא הניקיון הפנימי; עבודה פנימית עמוקה מאוד, ענווה, של ניקוי האגו". הקשיתי ושאלתי אם יש משהו שנוכל לעשות כדי לצמצם את הנזק בעולם. בעניין הזה טען קוסמן שאם כל אחד יתקן את עצמו, דיינו, והביא את הסיפור על ארוחת שבת שבסופה כל הגברים החכמים יושבים ודנים בקולי קולות איך לתקן את העולם, ורק האישה עומדת ליד הכיור ושוטפת את הכלים. אבל כשאחד מהם קם ואומר "תמשיכו לקשקש; אני הולך לעזור לשטוף כלים", זה מבחינתו תיקון העולם. רק הדיוק הזה לדבריו מתקן את הכול. אושרי מצידה אמרה ש"האימון הוא לקבל גם את החוץ כחלק ממני, להבין שהאחר – נעים או לא נעים – גם הוא אני, ויש לי-לנו אחריות זה לזה. אחריות היא אחר-יות". 

שאלת האחריות הפכה לשאלה בוערת שמתפשטת ברחבי העולם כמו האש ביערות האמזונס. יום השלום העולמי מטעם האו"ם, החל ב-21 בספטמבר מדי שנה, מוקדש השנה למשבר האקלים. ביום הזה ייערכו ברחבי העולם מצעדים, מחאות, התכנסויות ומדיטציות המוניות. מחאות של בודדים הופכות לתנועות של רבים שמבינים שהמנהלים של העולם עוסקים בתפל, ולהם, לאזרחי העולם, אין ברירה, אלא לעסוק בעיקר – לא להרחיב את הנזק ולשקם את מה שאפשר. אז השנה הזאת לא מספיק לאחל שתהיה שנה טובה, צריך כנראה להפשיל שרוולים ולראות מה ניתן לעשות כדי שהיא תהיה כזאת, מבפנים ומבחוץ.

חתימה-חוה-רימון

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

כוח היחד וכוחות השוק

הבא

אפיים ארצה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן