נכנס למים העמוקים

שנת 87', אני בן 41, מגיע לאיזו דלת נעולה בחיים שלי, אף שעל פניו הם נראים כהצלחה. מבחוץ מעריכים אותי, אבל מבפנים אני מרגיש מרוקן לגמרי וחסר משמעות. התסכול עצום. אני זקוק למנוחה, מרגיש שאני הולך להתפרק, אבל אין לי רקע של שבירות עמוקות כאלה. אחרי דיון ארוך עם חברים החלטתי שאני נוסע להודו, שם אני לא יכול לבלבל לכל האנשים את המוח כמו שאני יודע וכמו שעשיתי כחלק מהמקצוע שלי. מעט מאוד ידעתי על הארץ הזאת. לא היה לי שום קשר נפשי איתה.

אחרי טיול קצר בהודו, כשהרכבת שנסעתי בה הגיעה לתחנה בפונה, פתאום חלפה על פניי קבוצת נשים מאירות עיניים. בלי לחשוב פעמיים אספתי את מטלטליי, טסתי החוצה שנייה לפני שהרכבת המשיכה, והלכתי אחריהן עד שהגענו לשערי האשרם בפונה. לא היה לי מושג מה זה האשרם הזה. ההפתעה הייתה גדולה. אני רואה אנשים יפהפיים, ומרגיש שהלב שלי נפתח. מצד שני אני שומע את אושו ויש לי התנגדויות לא נורמליות. הראש שלי, כבנאדם שבא מחשיבה ביקורתית, שלמד סוציולוגיה ביקורתית ואנתרופולוגיה, עבד שעות נוספות בביקורת על יחסי הכוח והשליטה בתוך האשרם. עד שיום אחד, שלושה שבועות אחרי שהגעתי, הבנתי שאני מבזבז את הזמן שלי. אז אעזוב את האשרם וחאלאס! אבל מצד שני הרי נתנו לי אפשרות לעשות איזשהו תהליך פנימי, וכולם ציפו ממני שאתחיל לעשות תהליך כזה שממנו ברחתי כל החיים.

הכול מובנה שם בצורה כזאת שיש פינות התבודדות, יש קבוצות תרפיה, יש פגישות אישיות. מכבדים את התהליך האישי של כל אחד. ובסופו של דבר אמרו לי שאם אני לא פחדן, אז שאקפוץ למים. וכאן התחיל התהליך: קבוצות תרפיה מאוד חזקות וכואבות ומדיטציות, בהתחלה מדיטציות חזקות כמו קונדליני ודינמיק, שחשפו את תוכן ההר געש שבתוכי. היו גם חוויות מכוננות כמו המפגש האינטימי ביני לבין אושו, כשאני יושב בהרצאה עשרה מטרים ממנו; לא יכול לתאר במילים את החוויה שעברתי. היא הייתה החוויה המכוננת ומיכל הדלק שלי להמשך, כשהיו לי תקופות קשות מאוד שרציתי להפסיק את הכול ולחזור לישראל ולהמשיך בדרך שלי.

לאחר כשנתיים פנו אליי באשרם, אמרו לי "תשמע, יש לך אנרגיה מאוד חזקה, נפתחת הכשרה לפראנה הילינג". אמרתי "אני לא יודע מה זה". המאסטר, שפנה אליי, אמר לי: "אני אתן לך סשן אישי… תרגיש. אתה רוצה – תלך, אתה לא רוצה אל תלך." קיבלתי סשן עוצמתי ומיד נרשמתי.

עברתי את ההכשרה הראשונה ואת ההכשרה השנייה, וגיליתי שיש לי אנרגיה חזקה מאוד. לפני כן לא הייתי ער ולא מכוון לעולם האנרגיה. הייתי מכוון לחשיבה חברתית, פוליטית ולתהליכים נפשיים שאני עובר אותם בקבוצות. אבל לתהליכים האנרגטיים שעברתי לא הייתי מודע. ידעתי שאני הר געש, אבל לא ייחסתי את זה לעולם האנרגיה, אלא לעולם הנפשי. בהכשרה נחשפו גם היכולות האנרגטיות שלי וגם היכולות התרפויטיות-ההילריות, אבל תמיד זה היה כקריצה לחיים ולא הדבר האמיתי.

אחרי ההכשרה סירבתי לטפל באנשים. אבל הרגשתי שיש לי כלי חזק שנותן לי הרבה, ואני יודע איך להשתמש בו, ואני יכול גם לעזור לעצמי בתנאים מסוימים, וזה קידם אותי מאוד בכל מיני תחומים. במקביל חוויתי כל מיני חוויות במדיטציות. בגלל הר הגעש בתוכי, לא הייתי מחובר כל כך למדיטציות השקטות, אלא למדיטציות החזקות. אבל הציעו לי להתחיל במדיטציות שקטות. ופעם אחת זה קרה שבאמת הרגשתי את הרווח, את הכיף של מדיטציית הוויפאסנה השקטה, שהאנרגיה עולה מלמטה למעלה ומציפה אותך, מין אורגזם כזה, וזה תדלק אותי להמשיך ולא להרפות. עד לאותו רגע חשבתי שזה משעמם לאללה.

בודהא, שהציע את הוויפאסנה, לא ידע לשחות. אני איש ים. אני אוהב לשחות. כל השנים שחיתי שחיות ארוכות ומטקות על החוף; הייתי ביץ' בוי, גם כשהלכתי והזדקנתי. כשישבתי בוויפאסנה סבלתי מאוד מכאבי גב, מהזיעה בחום של הודו, מהיתושים, מהזבובים, מהרעש של הסביבה; אלה דברים שלומדים להתבונן בהם. אבל עד שמגיעים לעיקר אפשר לבזבז את החיים על התפל. אמרתי "וואלה, למה לא לקחת את העקרונות של הוויפאסנה וליישם אותם על השחייה? לא להציב איזה יעד הישגי, שום דבר שנגמר בהצלחה או בכישלון, אלא מרגע לרגע, ולהתבונן". אז אחרי כשנתיים באשרם ארזתי את חפציי, ונסעתי לבד לאחד החופים בגואה. היו שם אנשי ניו-אייג' וגם סניאסים של אושו. כל בוקר הייתי נכנס בשבע בבוקר לשחייה ומחפש בה את האלמנטים המדיטטיביים. וכאן התחיל מסע של קרוב לחמישה חודשים, יום יום בבוקר, משבע עד אחת-שתיים בצהריים שחייה נון-סטופ, עצירה, בדיקה, נכנס למעמקים ונעלם. לאט לאט נחשפתי לאפשרויות הקשורות לאלמנטים שכבר התגלו בתהליכים יוגיים ומדיטטיביים אחרים, כמו ה-whirling (סחרור) של הדרווישים או הפראניאמה ביוגה. התחלתי להשתמש בעקרונות האלה כדי לפתח ולשנות את סגנון שחיית החתירה, כדי שתתאים למרחקים ארוכים, שחייה שקטה ורגועה שמתדלקת את עצמה כל הזמן. הייתה לי הצפה אנרגטית. גיליתי ששחיית החתירה האיטית וארוכת הטווח שפיתחתי מביאה לשחרור אנרגטי ממרכז האנרגיה הראשון, ושזה פועל כאפקט דומינו בגוף. חזרתי על התרגול אין ספור פעמים כדי לבדוק אם זה מקרי או שיטתי, אם עליתי פה על עקרונות שיש להם משמעות או שזה קרה לי במקרה או מסיבות שאני לא מבין אותן. הייתי שוחה שלוש-ארבע שעות ויוצא לחוף. עוצמות החוויה היו כל כך גדולות שלא יכולתי לתקשר עם אף אחד. הייתי אוכל ארוחת בוקר או הולך לחדר.

איור: דותן מורנו
איור: דותן מורנו

בשלב מסוים המשכתי הלאה, ונוכחתי שדרך משהו שגיליתי בשחייה יש הקלה בבעיות גופניות כרוניות שסבלתי מהן, בכבד, בריאות. התחלתי לטפל בהן, וזה לקח לי כמה חודשים כדי לברר אם זה באמת עובד על האיבר ואם זה באמת הילינג. השתמשתי במרכיב מהפראנה הילינג שהועצם בתוך המים. לאחר תקופה הרגשתי שהוויטאליות שלי משתפרת. הבנתי שיש לי משהו פה ביד. לא היה לי עם מי להתחלק, אף אחד לא נתן לי פידבק, אף אחד לא הבין על מה מדובר בכלל. יותר מזה, ראו אותי אנשים בחוף, שאני שוחה ונעלם לתוך הים, והם ביקשו ממני שאני אספר להם מה הסיפור. הם הרגישו שמשהו קורה, וביקשתי מהם – מורי יוגה, מורים רוחניים שפגשתי וראו אותי גם שוחה – שייתנו לי משוב. וכולם אמרו לי שהם לא יודעים לשחות ולא מבינים בזה. אז עד היום הייתי שמח לפגוש את הבודהא השחיין שיעשיר אותי וייתן לי משוב, אבל עדיין לא מצאתי אותו.

דיללתי את ימיי באשרם, ובשנים הבאות הייתי יותר ויותר בגואה, כשאני חוגג את עצמי. יום אחד בחוף הים הוציאו מהמים הרדודים תיירת מגרמניה עם דופק קרוב לאפס. היא אמרה שדג מנטה ריי (ממשפחת הטריגוניים) גם נתן לה שוק חשמלי וגם עקץ אותה. בגלל מצבה הוחלט לא להסיע אותה לבית חולים, וכל התרפיסטים של האשרם שהיו בסביבה הוזעקו, וגם אני. המורה שלי לפראנה הילינג היה שם גם הוא. הצלנו אותה, והיא חזרה לחיים רגילים, והייתה מבסוטה. יום אחד היא ניגשת אליי ואומרת "שלחו אותי שתתחיל לטפל בי". ואני בכלל לא רציתי לטפל. שאלתי מי שלח אותה. אז היא אמרה "המאסטר שלך". אמרתי לה: "לא בא לי כל כך, אבל אם המאסטר שלי שולח אותי, מי אני, מה אני יכול לעשות." ותוך כדי הטיפול בה נפתח לי התיאבון. כמו שנאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה. והתיאבון היה גדול מאוד, החוויה הייתה עזה. ופתאום קלטתי שעל כמות האנרגיה שאני נותן לה אני מרוויח פי תשע-עשר יחידות אנרגיה.

המשכתי לטפל בגואה, וראיתי שהעבודה האנרגטית יחד עם ה-sharing (השיתוף) אפקטיבית מאוד, בזכות השילוב של אנרגיה ושיחה. בנקודה הזאת התחלתי לסכם מה עברתי. יצאתי ליומיים של התבודדות בשמורת טבע ליד הבית שלי בגואה. פתאום קלטתי שמה שלקחתי אני מהעולם הסניאסי הוא לא חיי החברה ולא ההשתייכות לקבוצה שמתדלקת אותי; הערך העמוק מאוד שאושו נטע בי היה "תהיה אינדיבידום, וכשאתה עולה על איזושהי אמת, תתחיל לחפש, ותהיה יצירתי. ואל תקשיב לאף אחד ואל תקשיב לשום ביקורת, תהיה אוריגינלי במובן של תמשיך לחפש. תהיה סיסטמטי בחיפוש שלך". וכך העברתי לעולם הטיפולים את התדלוק והעוצמות של השחייה. האנרגיה הזאת טיילה בגוף שלי גם כשהלכתי לישון. היום אני מבין שהכול תלוי בכול, הכול מחובר. אנרגיית הפראנה והשחייה המדיטטיבית נתנה גם תוצאות יפות לסובלים מהתמכרויות. מצב אנרגטי גבוה ושקט מביא לתחושת well being (תחושת שלוֹמוּת) שמבטלת את הצורך בסיפוקים מידיים ומהירים. וזה עוד לפני עידן הפייסבוק והרשתות החברתיות.

כשהתלבטתי איפה אני צריך לחיות, שאלתי את אושו. הוא אמר "בסוף תגיע לישראל" והסביר ששם ההתניות העמוקות והחזקות ביותר שלי ושם אני צריך לעשות את הטרנספורמציה. מאז שחזרתי, יום יום אני יורד לחוף: כניסה איטית למים, שחייה של כמה שעות פנימה, בלי לדעת לאן. ושום דבר לא חוזר על עצמו. כשאני יוצא החוצה, אני לא מדבר עם אף אחד; חייב לספוג את הכול, ולוקח את זה הביתה להמשך היום, אם זה לטיפול, אם זה לחיים הרגילים. תחושת ה-well being היא בעצם המצפן של החיים שלי. כלומר: אני לא תלוי במישהו שימלא לי איזשהם חסרים. נקודה.

אפילוג

באחת הפעמים שבהן הגעתי לחוף בת גלים, ניגשה אליי בחורה שאני מכיר, שחיינית בעברה, וביקשה להצטרף אליי לשחייה מעבר לשובר הגלים אל הים הפתוח. שאלתי למה. היא אמרה שהיא רוצה להתנסות בזה. אמרתי: "בתנאי שאת משנה את השחייה, שוחה לאט ולא מפסיקה לשחות, לא שואלת שאלות ולא בורחת. אין הסברים. תנסי ותראי. טוב – טוב, לא טוב – לא קרה כלום."

נכנסנו לים, שחינו כ-700 מטר פנימה. שיניתי כיווני שחייה כל כמה דקות, ולאחר מכן פנינו לכיוון סטלה מאריס ושחינו במקביל לחוף, כנגד הזרם. הגענו לסטלה מאריס, ועצרנו שם; הזרם היה חזק מאוד, והים היה לא שקט בכלל ודינמי. היו הרבה אדוות גלים, עננים, שמש, כל מיני גלשני רוח מסביב, אבל היה לי מצוף צבעוני שנראה מרחוק, כך שלא הסתכנו בכלום. והיא מתחילה לדבר. אמרתי לה "ששששש". ואני רואה שהיא לא מצליחה לבטא את מה שעובר עליה: "זה… זה… זה… זה נפלא." אמרתי לה "שששש". וחזרנו בשחייה משם, יצאנו לחוף. היא רוצה לדבר, לספר לי. אמרתי לה "שששש. אל תדברי עכשיו. תהיי בשקט לבד". הגוף שלה רטט, העיניים שלה זלגו. כל אחד רצה להתערב ולהציע לה, ואני הרחקתי את כולם.

אז מה בעצם קרה לה?

מדי בוקר היא הייתה שוחה 20 בריכות בבריכת הטכניון. היא בנויה לתלפיות, אבל מסיבות מסוימות לא העזה לעבור את שובר הגלים. היא אוהבת את הים, היא שחתה בהיותה ילדונת בחוף הכרמל. אבל מסיבות מסוימות היא חיה במים השקטים והנעימים של המפרץ מאחורי שובר הגלים בבת גלים. כלומר: בעצם אנחנו עוסקים באזור הנוחות ובחריגה ממנו. היא עזבה את האזור השקט והרגוע של שובר הגלים ויצאנו אל הים הפתוח, כשהפחדים והחרדות שלה מתמתנים, משום שהיא שוחה לידי ויש לנו גם מצוף, שברגעי סכנה תמיד יכולים להישען עליו. ופתאום זה כמו ילד קטן שנחשף לחוויה עזה ואין לו מערכות של מיינד שיסננו אותה. ולא אפשרתי לה לדבר משתי סיבות: אָלף, מה שהיא הייתה מוציאה זה לא זה, זה לא החוויה עצמה, זו איזו שגרה של מילים. ודבר שני, ברגע שהיא הייתה מתחילה לדבר, עוצמת החוויה הייתה נופלת. זאת אומרת, העבודה של המיינד והעבודה החווייתית הן שני צירים הפוכים, שלא עובדים ביחד. אבל כאן התחיל משהו חדש אצלה.

דרך אגב, באותו יום לפני שנכנסתי למים אמרו לי חבריי השחיינים: "תשמע, הים היום גלי מאוד, תראה איזה זיהום, לא שווה להיכנס לים." כולם קיצרו את השחייה שלהם, ויצאו מהביצה מאוכזבים. כשחזרתי מהשחייה, סיפרתי להם את הסיפור ההינדי הבודהיסטי על פריחת הלוטוס במי מדמנה ואת הסיפור שאירע בלב ים. הים היה די עכור באמת, עם הרבה אצות, הרבה זיהום. אפשר לקחת את זה לכיוון הזה, כשבאים עם כל ההשלכות והנגטיביות. אבל אתה מביא אותן מהחוף, לא מהים, ואתה מלביש אותן על הים. ומגיעה אישה שמוכנה לנסות משהו שהוא חורג מהידוע שלה, והיא גם בוטחת בי. שני עולמות, ים בככותו. שזו תמצית הסיפור בעצם.

אהבתם את הכתבה?

מלאו פרטים וניצור עמכם קשר:

איתן אג'אד וינקלר

איתן אג'אד וינקלר

איתן אג'אד וינקלר הוא מורה לשחייה אנרגטית בים הפתוח. מארגן קבוצות שחייה ומדיטציה

הקודם

לשבת על סף השבר

הבא

ושוב בלי הרף

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צפו עכשיו בגיליון לדוגמה של חיים אחרים!

לקבלת קישור לצפייה, הזינו את הפרטים:

דילוג לתוכן