סוף משחק, לפי שעה

שלושה עניינים מדירים שינה מעיניי, לא מטאפורית, אלא ממש. אחד מהם כבר שנה שלמה, והשניים האחרונים הצטרפו אליו לאחרונה. אפתח בשניים האחרונים: הדיקטטורה המזדחלת והקורונה האימפריאליסטית. לא יודעת מה מפחיד אותי יותר; בעצם יודעת – הדיקטטורה. למה בעצם? כי הקורונה יכולה להרוג אנשים, אבל הדיקטטורה יכולה לרצוח את הנפש שלהם ולהשאיר אותם בעולם כשקים מרוקנים, כרובוטים שנעים ממקום למקום כמו צעצוע עם קפיץ בגב, עושים את המוטל עליהם, עובדים מבוקר עד לילה בעבור פרוטות, חיים בצפיפות בערים עשנות, לא רואים אופק. ההיסטוריה מראה שזאת התנהגות הרוב. רק קומץ מחפש את הדרכים שלו לחיות מחוץ למטריקס, והרוב שונא את הקומץ, נוטר לו, רוצה להעלים אותו. יש לכך מספיק סיבות שהפסיכולוגיה ניתחה אותן ישר והפוך. לא ניכנס אליהן כאן.

בתיאום זמנים שטני או אלוהי – כל אחד לפי נקודת המבט שלו – הגיעה הקורונה, והיא נותנת שירות מופלא לכמהי הדיקטטורה, לאלה שרואים איך העולם יהיה מושלם, כשמישהו יכתיב להם את סדר היום שלהם, את אופן החשיבה שלהם, את דעותיהם; לאלה שכמהים למישהו חזק, שיֵדע להרתיע, שכל אחד יודע שהוא בריון שלא משחקים איתו, שלא רואה אף אחד ממטר, שבני אדם בשבילו הם כלים על לוח שחמט ושאין לו בעיה לשבור את החוקים עתיקי היומין של משחק השחמט, להעיף מהלוח בהבל פה שחקנים אחדים ולדרוס אחרים, עד שיתמזגו עם משבצות הלוח ויתפוגגו כלא היו.

אחת השאלות המעניינות בימים כמו אלה היא איך מציגים לפני הציבור הרחב את מצב הדברים כדי שאנשים יפעלו נכון לטובתם ולטובת הכלל. דרך אחת – הדרך הקלה הרואה בציבור אספסוף נבער – היא לפנות אל הפחד, לפעול באמצעות מנגנוני הפחדה והרתעה. הדרך האחרת היא לפנות אל האינטליגנציה ואל האחריות האישית של בני האדם כלפי עצמם וכלפי סביבתם הקרובה והרחוקה, לתאר להם את הדברים כהווייתם ולאפשר להם לתמוך במצב החירום, להירתם, להתגייס. אז אפשר לתקן תקנות מסודרות שישרתו את כולם; למשל: לקצוב שעות יציאה לקניות במרכולים בכל שכונה לפי רחובות ולנתב בצורה מושכלת את תנועת האנשים מחוץ לבית. אבל הרבה יותר קל להפעיל מנגנוני התערבות מסוכנים של השב"כ והמוסד. כי הדרך הנאורה, המשתפת, הרותמת אינה משרתת את הקונטרול פריקים, את חולי השליטה, את אלה שחייבים לרכז בעשר האצבעות השבריריות שלהם ובמוחם השרוט והמפוחד כוח לשלוט בהמונים ולשחק בהם, ממש כאילו היו חיילי המשחק שלהם. אלה יודעים לגייס רק את הצייתנות העיוורת, את השנאה, את הפחד, את הבורות.

נכתבו וּודאי עוד ייכתבו כרכים שלמים על הפסיכולוגיה של המנהיגים, המופנמת בנפש ההמון, על הנטייה של ההמון להפוך את המנהיגים למודל חיקוי. אז אם מודל החיקוי הוא הקומבינטור, הרמאי, המעוֵות, המסלף, אמן הספין, שמסובב הכול לטובתו, את ה"יכולות" האלה ההמון יבקש לעצמו, והמנהיג גנב הדעת וצח הלשון יֵדע להטמיע אותן בו. והתרחיש הזה מפחיד הרבה יותר מהקורונה, כי על הקורונה נתגבר כנראה, בינתיים, אבל חורבן הנפש האנושית ממית עלינו כליה. ובכל פעם שחושבים שגרוע מזה לא יכול להיות, מתברר שיכול להיות ועוד איך. ניקח למשל את מוטיב שבירת האמון. לשבירת אמון יש כוח חזק פי כמה, כשמי שמחולל אותה נתפס אצלנו כאדם שפיו וליבו שווים, שאין שום סיכוי בעולם שהוא אי פעם יאכזב אותנו. כשזה קורה, השבר הוא נורא. זה ממש אגרוף במפתח הלב. ושוב הדוגמה האישית של המנהיג מחלחלת בזריזות למטה. היא הופכת להיות התנהגות מקובלת, כי אם ככה מנהיגים מתנהגים, אז למה לא אנחנו.

ומה הקורונה באה להזכיר לנו? שלא אנחנו מנהלים את העולם, שנגיף מיקרוסקופי, שלא ניתן לראות בעין בלתי מזוינת, הוא המנהל האמיתי, והמירוץ שמנהלים עכשיו כדי למצוא לו חיסון הוא לא חסר תוחלת אמנם, כי הוא יעזור ודאי לחלץ אותנו מהקורונה, אבל אם נחזור לנקודה שבה הוא מצא אותנו – לתרדמת, לחוסר האכפתיות, לצריכה המטורפת, לזיהום, לניצול המשאבים הציני, לחשיבה התועלתנית – מהר מאוד יכה בנו הנגיף הבא. אז אם האנושות לא תנצל את התקופה הזאת לחשבון נפש אמיתי, שבוחן את הטוב הכולל, בהחלט אפשרי שממש ברגעים אלה היא מובילה את עצמה לאבדון. ערבות הדדית, ראיית האחר, ההבנה שאין הבדל בין אדם לאדם, אי ניצול, הקצאה שוויונית של משאבים – כל אלה לא מליצות, אלא תנאי הכרחי לקיום ולהישרדות של המין האנושי. אם לא נבין את זה, לא נהיה.

עכשיו אעבור למדיר השינה הראשון שמניתי – חיים אחרים. הגיליון הזה, גיליון משחק, הוא הגיליון החותם סופית את 24 שנותיו של העיתון. ועצוב לי מאוד, והעצב הזה יחד עם העצב על מצב העולם והתמוטטות הדמוקרטיה הוא פשוט עצום. כשהחלטתי לפני שנה לחזור לערוך את העיתון, הוא הפך לפרויקט חיי; היו לי הרבה תכניות וראיתי איך העיתון יוצא מתוך המילים אל העולם האמיתי והופך מנוע לשינוי חברתי אמיתי. אני מאמינה שזה עדיין יכול לקרות ושתימצא החבורה שתקים את אמצעי התקשורת שיוכל לחולל את השינוי הזה.

אני רוצה להודות לקוראינו הנאמנים. מקווה שהבאנו לכם חומרים מרחיבי דעת ולב. מכל מקום התאמצנו מאוד מאוד לעשות את זה. תודות רבות לצוות אדם עולם בהובלת המו"ל נועם שרון שראה שליחות בקניית חיים אחרים ובחידושו, וקרא לי לבוא להצטרף אליו למסע. אני מודה מעומק הלב לכותבות ולכותבים היקרים על הטקסטים הנפלאים שהבאתם. ולבסוף תודה גדולה לניצן פמיני (עורכת המשנה) ולעמית בן חיים (העורכת הגרפית) על אינספור השעות שחרשו יחד איתי כאן בבית בחיפה שהפך למשרד שוקק ואנרגטי (ולפעמים גם עצבני ועייף לאללה). אולי באמת נחבור שוב באחד הימים ונביא את הקול שלנו דרך צנרת אחרת.

רוצה לאחל לכולנו, כל בני האדם, בעלי החיים, הצמחים, הימים, הנהרות, ההרים, הכדור הכחול על כל ברואיו, ימים יפים מאלה. מתפללת שנדע לבחור נכון.

חתימה-חוה-רימון
חוה רימון עורכת חיים אחרים

חוה רימון

חוה רימון היא עורכת, מתרגמת מנחת סדנת הכתיבה חומר נפש ועורכת המגזין חיים אחרים

הקודם

קריאת כיוון

הבא

גיים אובר

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן