חיים אחרים המחודש

פרויד, קליין ובִּיון והעמדה ה"יהודית" של ויניקוט: על נוכחותו של המוות בחיי היומיום

א.

מָשָׁל מבודח, שמאחוריו ניצבת אמת מצמיתה, הוא זה הרואה את החיים כגזֵרה המוטלת על האדם לקפוץ עד כלות; מרגע לידתו על האדם לקפוץ ללא הרף על גבי טרמפולינה הנמתחת בגובהי-גבהים, כשבתחתית הרחוקה למטה, מחכה בסבלנות, לכל מי שמועֵד (והכול הרי מועדים בסוף), משטח בטון.

מודעותו של היצור האנושי – היחיד כנראה בין יצורי הטבע – לסופיותו היא זו שיוצרת את מה שאנחנו, לטוב ולרע, ואת המציאות המכריעה: איננו חיים בתודעתנו בהווה מוחלט כשאר יצורי הטבע שסביבנו.

*

ברשימה זו לא אדון במוות עצמו, ואך זאת ברצוני לשאול במסגרת הדיון שאציג כאן: כיצד נמשך המוות אל תוך חיינו? כיצד הוא מופיע בחיי היומיום הרגילים שלנו?

במועדים שונים בלוח השנה של מנהגי העמים, באגדות העם ובפולקלור יש למוות מַבָּעִים שונים המוכָּרים זה מכבר לכול; למשל: תמונת מלאך המוות וסכינו בידו במקורות האגדה שלנו; דימויי הגולגולת או ייצוג המוות כלָבוש בברדס שחור או כמי שאוחז בידו חרמש בתרבות המערבית וכיוצא באלה. אך לא לכך כוונתי, כי אם להשלכות העמוקות יותר שבהן ניתן לחוש את עקבות המוות בחיינו.

אני מתכוון בעיקר ל"עדכון הגרסה" של זיגמונד פרויד לתיאוריה הפסיכואנליטית שפיתח, עדכון שהוסיפו לפתח ממשיכי דרכו, האומר שניתן לזהות את כוחו של המוות על כל צעד ושעל ברגעי היומיום שלנו. המוות ככוח-פועל מעצב, לטענתם, חלק נכבד מאוד מחיינו, גם אם רוב בני האדם אינם מבחינים בכך ששורש הבעיות המקיפות אותם הוא זרועו הארוכה.

כידוע, בראשית דרכו הניח פרויד, שכוח אחד ויחיד מניע את האדם בכל פעולותיו: דחף האֵרוס. אילו היו שואלים את פרויד בשלב זה של דרכו, מהו הדלק שמניע את המוטיבציה האנושית לחְיות, הוא היה עונה בפשטות וללא היסוס: הפנטזיה של העונג. אבל בנקודה זו ראוי להטעים, שרבים מפרשים בטעות את דברי פרויד על האֵרוס כאילו מדובר בדחף המניע את האדם להזדווגות מינית בלבד. פרויד הניח שאנרגיית האֵרוס יכולה לעבור עידוּן (סובלימציה), ומכאן טען שכל כוח היצירה של התרבות האנושית – האמנות, המדע, המלאכות השונות וחיי הרוח של האדם – הוא מופעים שונים של אנרגיית האֵרוס.

אבל נשוב עתה לנקודה העיקרית שעליה נשענה התיאוריה הראשונית שלו: גם מי שאינו זוכה כרגע בעונג מרובה, ואולי אף שקוע בסבל רב, עדיין חי ונע מתוך האנרגיה של הפנטזיה ומקווה שיזכה לכך ברגע כלשהו בעתיד. ואולם אם אכן "יכבה" לחלוטין מנוע זה של האֵרוס בשלב מסוים בחיי הנפש של האדם, אזי, לפי פרויד, יהיה זה באמת סימן שאזלה האנרגיה, ומשמעות הדבר היא אחת: כיבוי מנוע החיים. כך קורה, למשל, במקרים קיצוניים של דיכאון ומלנכוליה.

מה שנאמר עד כאן היה נכון לתפיסת האנרגיה האנושית שאפיינה את השלב הראשון של התיאוריה הפסיכואנליטית. ואולם אחרי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שה"טירוף" העולמי גבר במידה כה מבהילה והשאיר סימני שאלה צורמים על מניעי ההשתוללות ההרסנית הבלתי נתפסת הזאת, נפתח פרויד למחשבה האפשרית שמה שמניע את היצור האנושי איננו אך ורק הדחף לעונג. אז נסוג מתפיסתו הקודמת, והציע תמורתה תפיסה מטא-פסיכולוגית חדשה, ולפיה שני דחפים ראשוניים ומנוגדיםמניעים את נפש האדם: האֵרוס, דחף ההולדה והבנייה, והתנאטוס, דחף המוות, המניע את האדם, ולעיתים את החברה כולה, להתקפות שתכליתן לחרב כל מה שחי, יצירתי ופורח סביבם.

נעצור לרגע את הדיון כדי להבין את משמעותה של קביעה זו; אם היא נכונה, זה אומר בעצם שהאדם נולד לתוך מציאות נפשית פנימית, שבה נאבקים בתוכו כבר מרגע לידתו שני דחפים חזקים שקשה לו להשלים ביניהם. מצד אחד הוא נדחף למימוש ההנאה והעונג, לרבות הפורקן המיני הגופני. אם תהליכי הגדילה שלו יהיו תקינים, יעבור הדחף הזה עידון, שיאפשר לו חיים של קשר חברתי פורה, למידה סקרנית ויצירה מקורית. מהצד האחר הוא שומע מדי פעם בתוכו את הד קולו הרועם של המוות, מעין "סטרא אחרא" מאיים, הדוחף אותו להרוס כל מה שנבנה, לנתץ הכול ולחתור לקראת דממת הריק שבאה אחרי קץ ההרס הקטסטרופלי של כל המציאות שסביבו.

אתן דוגמה בהירה לכך, שתובן כמדומני מיד ללא היסוס: בהשראת הבנות אלה, שהבאתי לעיל, היו שטענו בפשטות רבה, שמילדותו הרכה הייתה נפשו של אדולף היטלר בלתי מאוזנת, ואנרגיית המוות מילאה נפח גדול שלה, ולכן הוא שאף כל ימיו רק לדבר אחד – להגיע בסופו של דבר אל הכיליון שלו עצמו; אך במקום להתאבד (הוא פחד כנראה לעשות זאת), הוא "לקח" איתו בדרכו הארוכה אל המוות את המיליונים הרבים שנהרגו במחנות ובמלחמה, עד שלבסוף, כשכלו כל הקיצין, שלח יד בנפשו באותו בונקר. במידה מוקטנת בהרבה, ולא שערורייתית כל כך, ניתן לראות בכל רודן ובכל אדם אכזר ושתלטן מקרים שבהם דחפה אנרגיית המוות את נושאיה להתנהגות הרסנית.

ב.

נשוב עתה לתיאוריה המתוקנת של פרויד, שראתה במרכיב זה של המוות כוח מניע ראשוני בנפש האדם. בחוגי הפסיכואנליטיקאים הראשונים שסבבו אותו לא התקבלה הבנה מהפכנית חדשה זו בקלות; ואולם אצל אחדים מהם דווקא "גילוי המוות" שבנפש האדם היה מעין מכרה זהב יצירתי, שהתיר להם להוביל את הפסיכואנליזה למקומות שפרויד עצמו לא יכול היה לשער; וכשנחשף בסוף ימיו ל"התחלות" חדשות אלה של הבנת המוות, אכן התנגד להן, אבל השליטה על התפתחות הפסיכואנליזה כבר לא הייתה בידו בשלב זה. 

מי שהוליכה את התיאוריה החדשה של פרויד על המוות לשלב המואץ הבא שלה, עד כדי כך שבשלב זה כבר קמה אסכולה ש"דרסה" (אמנם בלא כוונה) גם חלקים גדולים ממשנת פרויד המקורית, הייתה תלמידה של חבֵרו ותלמידו בעבר, היהודי-ההונגרי שֶנדור פרנצי. מלאני קליין שמה.

גם קליין הגיעה אל הפסיכואנליזה ממשפחה יהודית (ממוצא אוסטרי), אך בשונה מפרויד, שהיה רופא בהכשרתו ועסק בטיפול במבוגרים עם מחלות עצבים כאלה ואחרות, הציבה לעצמה מלאני קליין כמושא מחקר דווקא את הפעוט; זה שהפסיכואנליזה הסבה אליו את נקודת המבט, אך לא קיבלה אותו בשלב זה אל הקליניקה עצמה. פרויד וּבִתּוֹ, ממשיכת דרכו, אנה פרויד, הניחו שבלי היכולת הלשונית לשוחח על הטראומה אין כל מקום להכניס למרחב הטיפול את הילד הנוירוטי. פרויד הבת אף סברה, שבשלב מוקדם כל כך לא התגבשו עדיין אצל הפעוט מנגנוני ההגנה, ומשום כך בשלב זה לא אפשרי הטיפול הפסיכואנליטי בו. על כך חלקה מלאני קליין, שמחקריה פרצו דרך חדשה, דווקא משום שלא נשמעה לכלל ברזל זה ומשום שהשכילה להחליף את התקשורת המילולית עם הפעוטות בכלים אחרים, כמו משחקים בבובות וכלים אחרים שסייעו "לדובב" את הפציינט הקטן שהגיע זה עתה אל מעבדת הפסיכואנליזה. אנקדוטה מעניינת: בין מלאני קליין לאנה פרויד שהתגוררו שתיהן בלונדון, בשנות ה-40 של המאה ה-20, שררו יחסי איבה מוצהרים. האירוניה המרה, אוסיף כאן כהערת אגב, היא ששנאת עולם זו בין שתי נשים מוכשרות, שיכלו בנקל לשתף פעולה באופן בוגר, היא עצמה ביטוי צרוף של כוח המוות!

ג.

נשאל עתה בעקבות מלאני קליין: כיצד מתבטא המוות בחיי התינוק בראשית דרכו?

ובכן, הואיל והפסיכואנליזה העזה מעתה לטעון שהמוות נטוע בנו כדחף עצמאי מוביל כבר מראשית חיינו (בדיוק כמו התביעה לעונג ארוטי שנולדת איתנו), הרי שנוכל לומר, לפי קליין, שכבר ברגעי חייו הראשונים העולל מפוצל בין דחף החיים לדחף המוות. במילים פשוטות וברורות: התינוק שנדחף באופן אינסטינקטיבי לינוק חלב משדי אימו כדי לחיות נדחף בה בעת בידי אנרגיה אחרת, של מוות והרס, שביטוייה יהיו אלימות, בכי, צרחות, ובשלב מסוים גם הכאה ונשיכה.

שלא כמו פרויד, הניחה קליין שכבר בשלב הראשוני ביותר בחיי התינוק אין הוא שקוע באופן נרקיסיסטי אך ורק בעצמו, אלא מפתֵח עם העולם שסביבו קשר קרוב ויחסים של ממש. קשר זה אמנם לא עובר עדיין את עיבוד המחשבה (התינוק איננו חושב כמובן באופן שהמבוגר חושב), אבל למרות זאת, טוענת קליין, הפונקציה המנטלית של התינוק איננה מושבתת; הוא "חושב" באופן מסוים, ראשוני מאוד: עולמו עשיר בדימויים, ברגשות ובפנטזיות, ובתוכו מתרוצצות לעיתים קרובות, עקב הקשר הסבוך שלו בעיקר עם אימו ובמיוחד עם השדיים המיניקים אותו, אף מהומות עולם.

ד.

ההסברים שלהלן על תפקידו של המוות מוהלים אלה באלה – כמו שנהוג היום בין הקלייניאנים – את ההנחות של קליין ושל האיש שפיתח את יסודות תפיסתה שלב אחד הלאה, וילפריד בִּיוֹן: המוות, לפי קליין-ביון, מציף את התינוק בפנטזיות מאיימות של פחד מוות משתֵק כל אימת שהאם איננה מכילה אותו (כפי שמנגד הדחף לעונג מעורר אותו לחיים מהצד שלו). רגעים אלה שבהם מהלכת עליו אימה מציפים אותו בכוחות הרסניים. וכך הם פני הדברים: ככל שהאֵם תכיל פחות את תינוקה, כך יילכו ויציפו אותו כוחות מוות הרסניים יותר. בשלב מסוים התינוק לא יוכל עוד להכיל זאת; הוא יפעיל מנגנון הגנה, המכונה פיצול. באמצעות יכולות הדמיון שלו יתחיל העולל "להשליך" את היסודות ההרסניים של המוות על האחרים, במקרה ראשוני זה על השָד שמיניקו.

פירוש הדבר למעשה הוא שהתינוק ילמד להתמודד עם מצוקתו באמצעות הטכניקה החדשה הזאת, שרק דרכה הוא יכול להרגיע את עצמו: כל אימת שיחוש איום גדול, הוא ישליך את המטען ההרסני שמעיק עליו "אל תוך" מי שמצוי מולו (מכירים אנשים כאלה שאת האשמה הם מגלגלים דרך קבע אל פתחו של הזולת?). אם כן, מעתה המצב הוא (כביכול) כזה, שהשָּׁד (שממנו הוא יונֵק!) הוא ה"אשם", הוא האובייקט שמתעלל בו (בהיעדרו, כשחום גוף האֵם והחלב אינם לרשותו), הוא ה"רע" המוחלט, בעוד הוא עצמו, התינוק, נותר "טוב", וכל הטוב מצוי רק בו (מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם "טובים" באופן מוחלט, והאחרים רעים-תמיד ואשמים בכל מה שקורה?).

פיצול זה הוא, לדעת קליין, מנגנון ראשוני מאוד, ותפקידו אינו אלא להקל על העולל את מלאכת ההישרדות במצב בלתי נסבל זה בראשית דרכו. דא עקא, מנגנון זה נטבע באופיו של התינוק, והוא גדֵל והופך למבוגר בגילו, אך נותר תינוקי באופיו, ביחסו התובעני אל העולם שסביבו. תינוק מגודל כזה – שיכול שיהיה בבגרותו מנהיג של מדינה, תעשיין עשיר החולש על מערכות כלכלה גדולות או מצביא צבאי דגול – קולט באופן עקרוני את האנשים ואת התופעות סביבו דרך מבט מפוצל. הוא נוהג לחלק בפשטנות את כל מה שסביבו לַ"שָד-הטוב-לוֹ" כנגד ה"שָד-הרע-לוֹ"; ותפיסת עולמו תהיה אפוא של מי שחי בעולם מקוטב, מחולק באופן קיצוני ל"טובים" מול "רעים", ללא כל גוֹני ביניים אפורים הקיימים במציאות.

פיצול זה, נֹאמר עתה יחד עם קליין וביון, הוא אפוא המקור לאלימות האנושית הרבה, הוא המקור להרס ולחורבן שגוררים עימם, אל תוך המציאות החברתית, אלה המשוכנעים שמי שאיננו לצידם ללא סייג, הרי הוא שייך בוודאי ל"צבא השטן", ויש להשמידו מהר ככל שניתן.

לעומת זאת, כשהפעוט גדל בסביבת אֵם מכילה, סבלנית ואוהבת – זו שאיננה מאפשרת לכוח המוות ההרסני להתפתח ולהתחזק בנפש הילד ולהפוך דומיננטי כל כך – אזי יגדל להיות יצור חברתי פעיל, שאינו נזקק להשליך מתוכו כמויות גדולות של "מוות" על כל מי שיזהה כ"שָד רע" ורודפני; וממילא גם לא ייווצֵר בנפשו פיצול עז ומקוטב כל כך של המציאות. ילד זה, לכשיגדל, לא יחלק מייד את אלה שלפניו לשתי קבוצות – בני אור, אלה שהם "בעדו" באופן מוחלט, ובני חושך, אלה שהם "נגדו" – אלא יוכל להבחין בגוֹני הביניים האפרוריים של כל מי שהוא פוגש בו; וממילא יגברו בו גם כוחות החיים, הכוחות החיוביים, שיאפשרו לו יצירה. ולבסוף, יסוד המוות גם הוא יהפוך ליסוד יוצר בידו. מנקודת הראות של כוח החיים, גם בכוח המוות אפשר להשתמש באופן חיובי, שהרי ללא כוח המוות לא יוצבו גבולות (רכים כמובן, ולא נוקשים; אך עדיין נזקקים אנו ליכולת להבחין הבחנות ולקבוע גבולות על מנת ליצור; כך לדוגמה מחנך שיהיה נוקשה מדיי ויאמין שהוא מעין רס"ר צבאי של תלמידיו יכניס יסוד חזק של מוות לכיתה; אך גם מחנך שאיננו יודע כלל מה הם גבולות ייכשל במלאכתו; המחנך היוצר יודע שאין הוא באמת "חשוב" כלל מתלמידיו, אך לשם הדרכתם באופן יצירתי ואוהב, כלומר לטובת תלמידיו – ולא למען טובתו שלו – ראוי שיושמו גבולות עדינים בינו לביניהם); ללא שמירה על גבולות גם האדם הבוגר, הבריא בנפשו, לא יוכל להתמסר לכוחות האֵרוס ולא יוכל להתיך את עצמו בהתלהבות במלאכת החיים, בתוך כבשן חיי היצירה.

ה.

כפי שניתן להבין ממה שהסברנו עד כה, התיאוריה הפסיכואנליטית התפתחה מהימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה עד לנקודה זו, לאור הנחה פסימית למדיי: המוות נמצא איתנו מרגע לידתנו ככוח פנימי עז ביטוי, שיש לו השלכות מרובות מאוד על חיי היומיום שלנו. במילים אחרות: הרוע והסבל הם חלק מחיינו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. האדם רע (וטוב) כבר מיסודו, והרוע נטוע בעולם ככוח שלא ניתן להימלט ממנו; יש לנסות לחיות עימו באופן הנכון לאור הנתונים של קיומנו הפסיכולוגי היסודי.

מי שערער על תפיסה זו שייסדו שני יהודים (פרויד וקליין) היה דווקא בריטי לא-יהודי, הלוא הוא דונלד ויניקוט. יש בכך כדי לעורר תמיהה, משום שהמרד התיאולוגי של חכמי התלמוד היה נגד התפיסה המניחה שב"שמַים" יש שני כוחות הנאבקים זה בזה – אלוהים כנגד השטן – בעוד ההדגשה של המונותאיזם החד-משמעי של חכמי התלמוד היא, שהאל ברא את העולם מיסודו על כוח אחד טוב בלבד ("וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", בראשית א, לא). היה מצופה אפוא, לכאורה, שדווקא מהתרבות היהודית יקומו אלו שיניחו שהאדם הוא טוב מיסודו, אך בעת המודרנית עמודת לנגד עינינו דווקא תמונה הפוכה: דווקא מאנגלי, בן למשפחה פרוטסטנטית, יוצאת עמדה הקרובה יותר למסורת התיאולוגית היהודית.

ויניקוט, שסירב לקחת חלק ביריבות המרה שבין אנה פרויד וחסידיה למלאני קליין וחסידיה, בלונדון של אותם ימים, הוביל אסכולה שלישית של אלה שהגדירו עצמם "בלתי מעורבים", אלה שהתרחקו מהמריבות הקטנוניות הללו. הנחת היסוד של ויניקוט הייתה, כאמור, ש"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). הוא הניח שמטבע ברייתו התינוק נולד טוב וישר ובעל יסוד עצמי, שרבים היו מוכנים לזהות כיום כַּיסוד העצמי-הרוחני, אף שוויניקוט נמנע במכוון מלהגדירו בבירור. מה שמחולל את הרוע, לדעת ויניקוט, איננו יסוד מולד, אלא ההתנהלות המשבשת את מערכת היחסים הראשוניים עם התינוק, כשהיחס של האם המטפלת אל התינוק בראשית דרכו איננו הולם (ויניקוט כינה אימא כזאת "אֵם שאיננה טובה דיה"). התסכולים הראשוניים שחווה התינוק (חלקם עקב הזנחה וחלקם בגלל פינוק יתר והבהלה המוגזמת של האֵם) גורמים לתינוק לאבֵּד את היכולת שלו לגדול כצעיר בעל עצמי עצמאי עם חוט שדרה של אדם ישר, אמיץ לב, טוב ואופטימי. איבוד העצמיות הוא, לדעת ויניקוט, סיבת נוכחותו של הרוע במציאות האנושית; תינוקות רבים מתחילים את חייהם, כשהם לומדים שכדי לשרוד מול אֵם שאינה טובה דיה, עליהם לאמץ התנהגות מְרַצָּה, המסתירה את העצמי האותנטי שלהם. התחלה מעוותת זו היא שמצמיחה לבסוף בחיינו הבוגרים את התופעות הנובעות ממה שאנחנו מכנים "רוע"; אלה המוכרות לנו בצורות שונות אצל הילד הגדֵל ואצל האדם המבוגר, ולאחר מכן גם בחברה האנושית בכלל.