רשתות זוהרות במעבה התודעה

מה בין עבודה עם חומרים משני תודעה לתרגול רוחני מסורתי? האם אחד עדיף על האחר? האם הם משלימים זה את זה? האם כל אחד מהם מוביל למקום מסוים אחר או האם שניהם מובילים לאותו מקום? האמת היא ארץ חסרת נתיב, אמר קרישנמורטי

אני רואה את החומרים הפסיכדליים כאחד מאזורי המחקר המבטיחים ביותר של מחקר התודעה המודרני. לא אהיה מופתע אם בנקודה כלשהי יתפתח מיזוג מועיל בין חלק מאותם חומרים מקודשים לאימון או תרגול שיטתי מאלה שתיארתי. מן ההכרח שמיזוג זה יתבסס על הבנה וכבוד לחוקים העתיקים של קארמה (סיבה ותוצאה) ויעמוד על קרקע של חמלה, אתיקה, לב פתוח עם תודעה מאומנת וחוקי השחרור. בתנאים אלה זה יכול להיות שילוב פורה מאוד

ג'ק קורנפילד

השמש החלה לשקוע. קבוצת האנשים שהתאספה בלב היער החלה להתכנס אל תוך חלל הטקס המרכזי המקושט בפרחים ובנרות. ההתרגשות על פניהם הייתה מוכרת לי היטב; אותה ציפייה דרוכה שלפני כניסה לריטריט מדיטציה, לפני הכניסה לחלל מקודש של תרגול רוחני. אחרי שנים ארוכות של תרגול בקהילות המדיטציה הייתי בת בית בסביבה מעין זאת – הבגדים הלבנים המתנפנפים, תשומת הלב הקפדנית למיקומם של כל חפץ וכל כרית ישיבה במרחב.

אבל הפעם הייתי אורחת חדשה, ונקראתי לשיחה יחד עם כל אלה שהיה זה הטקס הראשון שלהם: "תזכרו שלא משנה כמה הלילה ארוך וקשה," אמר אחד המארגנים, "בסוף תמיד עולה הבוקר." מספר שעות קודם לכן עדיין הייתי על המטוס בדרכי חזרה מעוד שהות של מספר חודשים בהודו. לאחר שש שנים של אימון בודהיסטי אינטנסיבי, שכלל שמירה אדוקה וקפדנית על כלל התרגול המנחה שלא לצרוך חומרים המערפלים את התודעה, שש שנים שבמהלכן לא שתיתי אף לא כוס יין, נחתתי לתוך טקס האַיַהוּאַסְקָה הראשון שלי. 

באותו לילה נפתח לפני עולם חדש ועמוק של חוויות ושיעורים. הרגשתי בכל מאודי שהתרגול הארוך והמפרך – חודשים ארוכים של מדיטציה בודהיסטית אינטנסיבית בשתיקה – הכין אותי היטב לרכבת ההרים של המראות, התחושות והרגשות ששטפו אותי, ושבזכות האימון התוֹדעתי שעברתי אני מסוגלת לצלול ללא מורא אל תוך מה שהחוויה מביאה איתה. באותו לילה נפגשתי עם מורָה מסוג חדש – לא בת אנוש, אלא מיזוג של שני צמחים מהאמזונס – שדרך הוראתה ועוצמת המפגש איתה דומות מאוד לאלה של מורים רוחניים בשר ודם, אך גם שונות מאוד. בעקבות אותו הלילה שבה ועלתה בי השאלה איך ייתכן שרוב המשתתפים מגיעים אל המפגש עם השיקוי הזה ללא אותו תרגול ואיך הם מצליחים לעמוד באינטנסיביות העצומה הזו ללא הכנה ממושכת והדרגתית.

מאז אותו הלילה עבר יותר מעשור, שנים רבות שבהן אני עושה את התנועה הסבוכה והמופלאה של אריגת הדרכים הכה שונות האלה לנתיב חיים של חופש וצמיחה. אף ששתי הדרכים – הן הדרך הבודהיסטית והן הדרך העתיקה של שימוש בצמחים משני תודעה – צמחו מתוך אלפי שנות מסורת ושימשו אין ספור בני אנוש במסעם לחיים משוחררים וחופשיים מסבל, אצל המתרגלת בת ימינו (אני) הציף המפגש ביניהן מתחים ודילמות עמוקות. אמנם רבות מהדילמות האלה נובעות מנזקי מלחמת הממסד בסמים שכפתה על כולנו לנהל דיון מוטה וירוד לנוכח טיעונים שקריים והפחדות שיטתיות. אבל לפני החוקרת האמיצה והסקרנית, השואפת ללמוד בכבוד ממגוון הדרכים העתיקות, ניצבים עוד מחסומים רבים. כשאנו מנסים לחקור בפתיחות את נקודות המפגש, כמו גם את הסתירות בין הדרכים, אנו פוגשים עומס של דוֹגמות ומיתוסים. מורים בודהיסטים, המדגישים לפני תלמידיהם את הקַלַמָה סוטרה, שבה הבודהא חוזר ואומר שאין לסמוך אלא על חוויה ישירה דרך תרגול, מרשים לעצמם לפסוק שהשימוש בפסיכדלים פסול ואינו תואם את התרגול, בלי שהם עצמם התנסו אי פעם בחומרים האלה. ומצדו האחר של המתרס ישתמשו פסיכונאוטים רבים במושגים, דימויים ותרגולים בודהיסטיים ויוגיים, בלי שאי פעם עברו לימוד מסורתי, וירשו לעצמם לטעון בתוקף שהחוויות הפסיכדליות מובילות לאותו המקום או לאותן תובנות.

הזיקה בין משני תודעה לתרגול רוחני עתיקה כימיה של האנושות. לאורך ההיסטוריה עשו מסורות רוחניות רבות שימוש מקודש במשני תודעה כחלק מתרגול המדיטציה, בד בבד עם פרקטיקות אחרות כמו צומות וסיגופים. היוגים בהודו עשו ועושים שימוש טקסי במריחואנה ובדַטוּרָה שאף מוזכרות בטקסטים טנטריים בודהיסטיים. האל שיווה עצמו מצויר לעיתים קרובות, כשהוא אפוף עשן בעודו שקוע בסַמאדהי. הסוּפים נעזרו באלכוהול כדי להגיע לאיחוד מיסטי עם אלוהים, ובמסורת הזן יש אין ספור שירים המוקדשים ליין. דומה שמשני תודעה היו חלק מהתרגול הרוחני מאז ומתמיד, אבל תמיד נדחקו לשולי הדיון, לאפֵלה המסתורית של התרגולים הסודיים. 

החומרים הפסיכדליים עצמם הם חלק ממסורת טקסית עתיקת יומין, המורכבת מתהליכי אימון ארוכים ומפרכים המקדימים את נטילת החומר עצמו או מלווים אותה; פיוטה, סאן פדרו, אַיַהוּאַסְקָה ופטריות פסילוסיבין – כל אלה עמדו במרכזן של דרכים רוחניות שונות שפיתחו שורה של טכניקות וטקסים לצורך העבודה עם המצבים והממדים יוצאי הדופן שאותם חומרים לוקחים אותנו אליהם. מזמורים מיוחדים, תיפוף מונוטוני, ויזואליזציות ותקופות פרישות של שקט והתבודדות – את כל אלה ניתן למצוא בדרכים העתיקות האלה. אבל הפסיכונאוטים בימינו ברובם הגדול מעולם לא נפגשו, למרבה הצער, עם אותן מסורות ולא קיבלו ליווי או הדרכה באשר לאותן הפרקטיקות, מה שמנתק את השימוש בחומרים מההקשר הרחב שלהם – התרגול והטקס.

אני רוצה להציע ללכת מעבר למיתוסים ולדואליות הרווחת כיום בין שימוש בחומרים לתרגול מסורתי ולספר סיפור חדש, סיפור המציב במרכזו מערכות יחסים ולא מסורות שהתקבעו, סיפור המציב לפנינו שאלות שיש לשאול במקום תשובות מוכנות מראש שאנו נדרשים לומר עליהן אמן, סיפור שיציע לנו, הכמהים להעמיק את המפגש שלנו עם המציאות, לנו השומעים את הלחישה התמידית המזכירה את הפוטנציאל האנושי של חיים של חיבור וחופש, לחקור איך צמחים, מולקולות ופטריות יכולים לסייע לנו ולהעמיק את התרגול הרוחני שלנו, ולא פחות מכך, איך תרגול רוחני מחויב יכול להעמיק ולרפא את מערכות היחסים שלנו עם חומרים משני תודעה.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מדיטציה?

המילה מדיטציה עצמה עמוסה במשמעויות ובאסוציאציות. אתם מוזמנים לערוך ניסוי מחשבתי קטן: אמרו בליבכם את המילה מדיטציה ושימו לב איזו תמונה עולה בראשכם. כמספר קוראי הכתבה הזו כך מספר התפיסות וההגדרות של מדיטציה. אני רוצה להציע מספר פריזמות שעשויות לשמש לנו קרקע משותפת ולהרחיב את הדיון על שילובם של משני תודעה בתרגול שלנו. למתרגלים בינינו זוהי הזדמנות נפלאה לחדד את הכוונה שאנו מגיעים איתה לתרגול ולבחון מה מאפשרות לנו הטכניקות שבחרנו להתאמן בהן. לאלה מאיתנו המשתמשים בחומרים פסיכדליים אותן תפיסות יכולות לתת פרספקטיבה חדשה שדרכה נתבונן בהרגלי הצריכה שלנו ונשאל באילו אופנים תפיסות אלה עשויות להיות תקפות מבחינתנו.  

התפיסה הרווחת בנוגע למדיטציה גורסת שהיא תהליך של אימון או התפתחות מכוונת. רעיון זה מתבטא היטב במושג הבודהיסטי בהוואנה (Bhāvanā) האומר, שדרך אימון שיטתי המתרגל מפתח יכולות מסוימות של התודעה. ניתן לחלק את האימון במדיטציה לסוגים שונים: יש מדיטציות לטיפוח הריכוז, יש כאלה שמיועדות לפיתוח של חמלה או טוב לב ויש כמובן שדה שלם של תרגולי מדיטציה המסייעים לטפח נוכחות ועירנות – מיינדפולנס. אצל הרוב המוחלט של המתרגלים מדיטציה נחווית בשנים הראשונות כאימון מתיש וחזרתי, שאט אט מביא עימו פירות.  

תפיסה אחרת של מדיטציה רואה אותה כִשהִייה במצב תודעה חלופי, המאפשר לנו לצאת לרגע מכלא ההרגל שאנו לכודים בו דרך קבע. במסורת היוגית ניתן למצוא את המושג דהיאנה (dhyana), השביעי בשמונת אברי היוגה – מצב שבו המתרגל חווה ריכוז עמוק ומתמשך ללא הפרעה, שבו התודעה מתקרבת להתאחדות מוחלטת עם מושא התבוננותה. מצב שכזה, שאינו מוכר כלל לאלה שאינם מתרגלים, מביא איתו סוגים של עונג ותחושות אחדות המתעלים על כל הנאות החושים המוכרות. הופעתם של מצבי תודעה חלופיים מאפיינת את הרוב המוחלט של תרגולי המדיטציה המסורתיים; חזיונות, אורות נוצצים, עיוותים בתפיסת המרחב והזמן, מצבים אקסטטיים, כמו גם תהומות של פחד וגועל – כל אלה מופיעים במפות המסורתיות המתארות את החוויות העוברות על המתרגלים.

צילום פולי בלום

התפיסה השלישית שאני רוצה להציע היא הרעיון של מדיטציה כשיבה הביתה אל טבענו המקורי. מורים רבים, ממסורות רוחניות שונות, אומרים לנו שתרגול רוחני הוא לא תהליך שבמהלכו רוכשים יכולת חדשה דרך אימון מאומץ ומחמיר, אלא תהליך שבמהלכו אנחנו שבים לשכון ביציבות בטבענו האמיתי דרך השלה והרפיה. 

אם נתבונן בטכניקות תרגול שונות – ריכוז בנשימה, עבודה עם מנטרה, ויזואליזציות, קשב פתוח – נוכל לקחת כל אחת מהתפיסות האלה ולבדוק איך היא מתגשמת בתרגול שלנו, מה אנחנו מטפחים, באילו אופנים אנו חורגים מהאוטומט שלנו ואם לאורך שנות התרגול אנו מוצאים את עצמנו נחים יותר ויותר בטבענו המקורי?

מנסיוני רב השנים כמורה, רבים ממתרגלי המדיטציה חשים שהם נתקלים שוב ושוב בקיר בלתי עביר של ההרגל המנטלי; אפילו מתרגלים המרחיקים לכת ומתמסרים לריטריטים ארוכים חשים לעיתים קרובות שהם פשוט לא מצליחים לפרוץ מבעד לחומת התכנים החוזרים על עצמם שהמוח הקופצני מקרין שוב ושוב. כאשר המורים שבים ומשננים "אוקיינוסים של חמלה" או "רוגע עמוק", נשמעים אלה למתרגל כסיפור אגדה רחוק. מעבר לכך, רבים מהמתרגלים מגיעים עם היסטוריה אישית כואבת ופצעים עמוקים השבים ועולים במהלך התרגול, ולעיתים נראה שהמדיטציה לבדה לא מביאה להם מזור וריפוי. במצבים אלה אנו נותרים פעמים רבות עם שאפתנות וחומרנות רוחניות, המציבות אותנו במעין "תחרות מדיטציה" שבה אנו מנסים להשיג משהו, שאפילו איננו יודעים מה טעמו. 

המפגש עם החוויה הפסיכדלית מאפשר לעיתים קרובות התוודעות ישירה למישורי תודעה חדשים ולא מוכרים, מפגש עם הבלתי ידוע, זה שאינו נולד ואינו מת, התמוססות הכלא של העצמי וראיית העולם כהווייתו. תיאורים של חוויות פסיכדליות מכילים כמעט תמיד חלקים המהדהדים את הכמיהה העמוקה של מתרגלי המדיטציה למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם תהומות ההוויה ופסגותיה. הרחבת התודעה הפסיכדלית מאפשרת למתרגל לטעום במישרין את טעמה של נוכחות ואינטימיות, חמלה וחופש שאינם זמינים לתודעה באופן אחר. מתוך המפגש הישיר הזה הוא יכול להביא אל הכרית (או המזרן) איכויות החיות בתוכו, אך לא היה לו מגע עימן קודם לכן.
בה בעת, היכרותי הקרובה עם הקהילה הפסיכדלית מלמדת, שרבים מהפסיכונאוטים מעולם לא העלו בדעתם שהשימוש שלהם בחומרים משני תודעה הוא אימון מכוון. בשל הניתוק מהמסורות שבתוכן צמחה העבודה עם חומרים אלה אנו עדים כיום למצב שבו הפכה הפסיכדליה אצל רבים למוצר צריכה שמטרתו לספק חוויה צבעונית וכיפית, על פי רוב בתוך הקשר של מסיבה עם מוזיקה חזקה ומשתתפים רבים. אף שחוויות אלה מפגישות את האדם עם מצבי תודעה חלופיים, ולעיתים קרובות אף מתלווה אליהן תחושה עמוקה של שיבה הביתה אל טבענו המקורי, מעטים אלה הלוקחים אותן הלאה ומוצאים את הדרך לשלבן בחיי היומיום שלהם. יש משהו בעוצמה ובעצימות של החוויות הפסיכדליות הגורם לתרגול המדיטציה להיראות אפור ומשמים ולכן מקשה על רבים מהפסיכונאוטים להתחייב לשעות הארוכות הנדרשות כדי לייצב ולאזן את התודעה ללא זיקוקי הדינור הפסיכדליים. בעיניי הקשבה אמיתית לשיעורים שמלמדות החוויות הפסיכדליות תוביל באופן טבעי לאימוץ של תרגול, בין אם טיולים בטבע, נגינה, עבודה בגינה ועוד מגוון אפשרויות. כשאנו מתייחסים לפעולות אלה כאל תרגול, ומבקשים לפתח דרכן איכויות של סבלנות, חיבור, סקרנות או כל איכות אחרת שאנו חשים שאנו זקוקים לה, החוויה הפסיכדלית יוצאת ממקומה בסופרמרקט הניו אייג'י והופכת לאבן דרך בחיינו.

המכנה המשותף

למה אנשים מתחילים לתרגל מדיטציה? רובם הגדול מבקשים להקל את האי נחת, הכאב והסבל שהם חווים. מעטים מגיעים מתוך סקרנות בסיסית, קריאה להרחיב את ההיכרות עם מה שיש. 

למה אנשים בוחרים להתנסות בחומרים פסיכדליים? מכיוון שחומרים אלה אינם חוקיים, רוב אלה הבוחרים להתנסות בהם כיום עושים זאת מתוך סקרנות ומשיכה לחוויות קצה. לעניות דעתי, אם יגיע היום שבו תינתן גישה חופשית לאותם חומרים, נראה מגמה דומה לזו שבמדיטציה – הרוב הגדול יבקשו מזור והקלה דרך שימוש בפסיכדלים, והמיעוט יהיה אותם חוקרי תודעה סקרנים.

כיום שתי הקהילות האלה, מתרגלי המדיטציה לסוגיה וצרכני הפסיכדליה, נדמות כבעלות קווים שונים למדי, ומעטים הם האנשים שמדברים בפתיחות על שילוב פרקטיקות אלה. אבל האמת היא שלא ניתן להפריד את המהפכה הפסיכדלית של שנות ה-60 מהגעתן של היוגה והדרך הבודהיסטית למערב. אלן וואטס, ראם דאס, ג'ק קורנפילד, גארי סניידר ועוד שורה ארוכה של מורים חלוצים, שהביאו תרגולים עתיקים אלה לחברה המערבית, כולם מעידים על התפקיד המרכזי שמילאו חומרים משני תודעה בפתיחת הדרך הרוחנית למענם ובהעמקתה. רוב המורים הבכירים במערב מדברים כיום על היכולת של חומרים אלה לפתוח לנו צוהר לממדים של תובנה עמוקה בדבר טבע המציאות ואף מספרים איך עודדו חוויותיהם הפסיכדליות האישיות וחיזקו אותם בבחירתם להתמסר לחיים הרוחניים. למרבה האירוניה החזיקו רבים מהם במשך שנים מול תלמידיהם עמדה השוללת את השימוש באותם חומרים, וּודאי שלא דיברו בפומבי על כך שאותם חומרים יכולים לסייע במהלך התרגול או עודדו את השימוש בהם. כיום, עם שינוי השיח והלגיטימציה הציבורית הגוברת, רבים מהם שבים ומדברים על התפקיד שאותם חומרים שיחקו בחייהם, אבל בה בעת מזהירים שללא תרגול ארוך טווח ומחויב, אותה הצצה שהפסיכדלים מאפשרים אל ממדים של אחדות וחופש תהפוך לעוד חוויה שאנו נאחזים בה ולא לצעד לקראת השחרור.  

לעיתים קרובות נשאלת השאלה אם דרכים אלה מובילות לאותו מקום. לתפיסתי התשובה היא שהאמת היא ארץ חסרת נתיב, כמילותיו של קרישנמורטי. במילים אחרות, כל אחת ואחד מאיתנו מגיעים בכל רגע למקום אחר, ולא ניתן לדבר על יעד אחד (או שניים) שניתן להגיע אליו. כל חוויה פסיכדלית וכל רגע של תרגול מדיטציה הם חד פעמיים. עם זאת, בהחלט יש קווי דמיון רבים בין מצבי התודעה שמביא תרגול מדיטציה למצבי התודעה הנוצרים בהשפעת הפסיכדלים. מתרגלים בזמן ריטריט שבים ואומרים לי שהם מרגישים כמו בטריפ, ואם נשחק משחק שבו אציג לכם תיאורים של חוויות מדיטטיביות וחוויות פסיכדליות, לא תוכלו להבחין ביניהן על פי התיאור. ואף על פי כן בעיניי חוויות מדיטטיביות נבדלות באיכותן מחוויות פסיכדליות, והנתיב של תרגול מחויב ללא משני תודעה שונה מהנתיב של תרגול מחויב עם משני תודעה. 

צילום פולי בלום

בין קווי הדמיון המרכזיים ניתן למנות את תחושת הנוכחות העצומה בהווה, את ההתוודעות לממדים נטולי עצמיות ואת הראייה הצלולה של האופנים שבהם התודעה מכוננת את מה שאנו מכנים המציאות. נפוצות מאוד חוויות של מפגש עם החלופיות והמוות, כמו גם התעוררותם של מצבי תודעה מענגים הנובעים מתוכנו. 

השוני המרכזי לטעמי הוא שכאשר אנו צורכים חומר פסיכדלי אנו מתמסרים למערכת יחסים עם משהו שחזק לאין ערוך מאיתנו. במובן זה חוויות פסיכדליות מזכירות מאוד תיאורים של מפגשים עם מורים רוחניים עוצמתיים. החוויות מגיעות פתאום, ללא תהליך הדרגתי של הכנה אליהן, והאינטנסיביות שלהן חורגת ברוב המקרים מכל מה שחווה האדם לפני כן.

חופש מהידוע

זה היה כל כך לא ייאמן ויפה, עוצר נשימה, עד שהחלו לרדת לי דמעות. […] בחיים את חשה לפעמים שיש עליך רתמה, ולא הייתה רתמה. […] החזקתי את הנשימה שלי, מודעת. הייתי לגמרי מודעת לזה ועברה בי המחשבה: "וואוו, הא, זה בסדר לא לנשום." קוּל, בסדר, זה היה כל כך פשוט, וחשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות כל כך פשוט? אלוהים אדירים, זה באמת כל כך פשוט. תזכרי את זה, תזכרי את זה כשתגיעי לשם." את יודעת מה? זה בסדר לא לנשום יותר. […] הבנתי את זה בין רגע שזה בסדר לא לנשום יותר. […] אני חושבת שמה שקרה זה שזה פתח את הלב שלי. הפרספקטיבה שלי גדלה, אני יותר סבלנית, אני יותר מתחשבת, אני עוצרת ולוקחת את הזמן. אני נוכחת, ואני יכולה להיות נוכחת לגמרי לבדי ולחייך ולומר תודה לך תודה לך, תודה לך, תודה לך, בגלל שיש לי עוד יום לנשום. אני יוצאת החוצה ואני שמה את הרגל שלי על הדשא, ואני חשה את הדשא בין בהונותיי ואני אומרת לעצמי: "זה נפלא!" זה פשוט הדברים הקטנים האלה, ואני פשוט מלאת הכרת תודה.

ג'נין דלייני, ממשתתפות המחקר על פסילוסיבין לחולי סרטן סופני באוניברסיטת ג'ון הופקינס, מתארת את החוויה שלה

במסע הגדול של חיים אנושיים אנחנו נדרשים כל הזמן להיפגש עם שינוי, עם אי-נחת ועם אשליית העצמיות. אנחנו מזדקנים, חולים, מאבדים אנשים יקרים לנו. אנחנו משתנים, מוצאים את עצמנו לכודים בסבך של רגשות, פחדים, תקוות וייאוש. אבל המסע הגדול של חיים אנושיים טומן בחובו גם הבטחה גדולה, הבטחה לשחרור מכבלי הפחד, האיבה והחמדנות והתעוררות למרחב של פליאה, הכרת תודה ואינטימיות עמוקה עם המציאות. במסע הזה אין מרשם אחד, דרך אחת, מורה אחד שיודע ויכול להגיד לך מה לעשות. במסע הזה נחוץ אומץ גדול ללכת שוב ושוב אל מעבר לידוע.

אצל רבים המפגש עם פטריות החיזיון, עם המשקה האמזוני אַיַהוּאַסְקָה או עם טיפה אחת של LSD הוא שיעור יקר מפז המשנה את מסלול חייהם. יש המזלזלים בחוויות אלה, קוראים להן "קיצור דרך" וממעיטים בערכן בהשוואה לחוויות מדיטטיביות, רק משום שהופיעו במפגש עם חומר משנה תודעה. זלזול זה מגיע פעמים רבות מאנשים שמעולם לא התנסו באותם חומרים ואינם יודעים מה הקיצור ולאן מובילה אותה דרך; לטעמי הוא ביטוי של צרות אופקים המוחק במחי יד את חוויותיהם של אנשים כמו ג'נין. 

הטיעון החוזר שוב ושוב בדבר נחיתות החוויות האלה, משום שהאדם נזקק בהן לחומר ולא "משיג" את החוויה בכוחות עצמו, הוא בעיני דוגמה מצערת למתקפה על התלות שהפכה מרכזית כל כך באידיאולוגיה של הציוויליזציה המערבית. בחברות האסייתיות שבהן צמחו אותן מסורות של תרגול, התשתית החברתית היא תשתית המדגישה את התלות שלנו זה בזה, את מחויבותנו לילדינו ולהורינו ואת כוחות הטבע סביבנו; ישויות של נחלים, עצים וחיות נתפסות כולן כחלק מהמארג שעלינו לכבד ולהביא להרמוניה בתוך התרגול. עם הגעתם של אותם תרגולים למערב הם עברו היתוך מזיק עם רעיונותיה של המודרנה המערבית, המדגישה את עליונותו של האדם על הטבע (כולל הטבע שלו עצמו) והמגנה כל ביטוי של נזקקות ותלות. כך התהוותה תרבות תרגול השמה במרכז את "חווייתו המדיטטיבית" של האינדיבידואל, אך זונחת את הבחינה של הרגלי הצריכה שלו או את יכולתו להיתמך ולתמוך, להזדקק ולהיות תלוי. 

מנסיוני, כשחוויות עמוקות כל כך נולדות מתוך מערכת יחסים עם צמחים או פטריות, קורה דבר מופלא וחשוב מאוד – האדם מתחיל לראות באור חדש וביראת כבוד, לא רק את הצמחים האלה, אלא את ממלכת הצומח והחי כולה. בעוד מתרגלי מדיטציה רבים יושבים בחדרים ממוזגים ועוצמים עיניים, מרחיקים שוחרי הרפואות למעמקי הג'ונגלים וחוזרים משם עם מודעות ומחויבות עמוקה לשמירה על כדור הארץ ההולך וגווע. מעבר לכך, התרגול הפסיכדלי שנעשה יחד מביא אותנו למצבי חשיפה וקרבה המעמתים אותנו ישירות עם יכולתנו להיות מחוברים לעצמנו וזה לזה באנושיותנו הפגיעה. כאשר מישהו מקיא, בוכה או רועד לצידך, כאשר את נאלצת להיתמך במחזיקי המרחב בנקודות הרגישות ביותר שחווית, את לומדת משהו על מפגש עם האנושיות. אם לאחר שנים של תרגול רוחני מסורתי את עדיין מתקשה לראות את עצמך נוכחת במצבים כאלה, נדמה לי שכדאי לשאול כמה שאלות על הפחדים וההימנעויות שלך. בה בעת, אם לאחר שנים של נסיעה עם חומרים משני תודעה את עדיין חוששת לצלול לתוך עצמך בדממה האסופה של ריטריט מדיטציה, כדאי מאוד לשאול בדיוק אותן שאלות.

מעבר לכך, ברוב המסורות שהשתמרו של שימוש במשני תודעה יש סוגים של תרגול מנטלי מובנה. כל חניכה שאמאנית עוברת בהתבודדויות ממושכות בטבע, ודתות אַיַהוּאַסְקָה שונות כוללות בטקסים זמנים למדיטציה בשתיקה תוך ישיבה במבנה קבוע. ההתבוננות בחלקים אלה של החוויה ובחינה עמוקה של סוגי התרגול שאנחנו בוחרים לעשות והכללים הטקסיים שאנו בוחרים לקיים יכולות לסייע מאוד לעצב לעצמנו סֶט וסֶטינג מועילים ומכילים יותר: האם אנו מתרגלים לבד או בקבוצה? האם אנו מתרגלים יציבות ואיזון או אקסטזה וחופש? האם אנו מסוגלים להתמסר לחוויה או רק להתבונן בה? או שאולי אנו מאומנים מאוד בלתת לחומר לסחוף אותנו, אבל לא פיתחנו את היכולת להישאר עדים? 

בעיניי כל חוקר סקרן של התודעה האנושית נדרש לתמוך בחירות קוגניטיבית – החופש לחקור את חוויותינו ותודעתנו בדרך הנכונה לנו. כל אדם שיש לו עניין אמיתי בתודעה האנושית נדרש להשכיל את עצמו ולהתוודע לסכנות ולהבטחות שבחומרים אלה, כמו גם לחקור את האפשרויות הגלומות בתרגול מסורתי ללא חומרים, ללמוד לכבד את השאמאנים המגיעים ממעמקי היער כמו את המורים הבודהיסטים הנכבדים. בעולמנו הנשרף בשל החמדנות והאיבה אני רוצה להזכיר את האפשרות להיעזר בכל אמצעי מיומן שניתן, כדי להתעורר מאשליית הנפרדות ולפעול למען שחרור מסבל של רשת הישויות האינסופית שבתוכה אנו הווים.

צילומים בכתבה: פולי בלום

גליה תנאי

גליה תנאי

גליה תנאי היא דוקטור לפסיכולוגיה, מתרגלת בודהיזם מסורתי ומורה בנתיב החופש, אמנית קול, מוזיקאית וסופרת. עובדת שנים רבות כתרפיסטית ואף מכשירה מטפלים בתרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטה ובמסגרות אחרות. בשנים האחרונות היא מנחה ריטריטים בישראל ובאירופה. גליה ובן זוגה בעז יניב יוצרים יחד בפרויקט beingfullness מרחבי חקירה ותרגול גוף נפש דרך סדנאות, טקסים ויצירות אמנות.

הקודם

הכוח המ.ד.מ.א

הבא

קיצור תולדות הפסיכדליה

שתי תגובות

  • תודה רבה ,מאמר מאוד מענין.
    זווית מעניינת וחשובה על החיבור וההשלמה שבין שתי האפשרויות .

  • מאמר מרתק, מרחיב תודעה ומעורר. תודה

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן