אַמָה – הלוטוס שצמח מהבוץ

מתוך המסורת המינימליסטית של הבודהיזם הזדמנה לילה קמחי במקרה או שלא לאשראם שוקק החיים והפעילות של אמה, האם המחבקת, והיא מביאה את רשמיה ממפעל החיים העצום שלה. מסעות החיבוקים של אמה הגיעו בעשרות השנים האחרונות לארצות רבות בעולם, וכעת נערכים תלמידיה בישראל לביקורה בארץ

זהו חלק מהכתבה המלאה שפורסמה בגיליון 'תכלס' (דצמבר, 2019)

הגעתי לאשראם בקיץ האחרון ממש במקרה. כשסיפרתי את זה לחברים שפגשתי שם, לא השאירו גלגולי העיניים שקיבלתי בתגובה מקום לספק. "אין מקרה," פוסקים כאן כולם כיודעי דבר. "אמה קראה לך." בזכותה את כאן. ואני, איך לומר, מגיעה ממסורת אחרת בכלל. לפני יותר מ-20 שנה יצאתי מזרחה להודו ולתאילנד בעקבות הלימוד והתרגול של הבודהה, ולמעשה מעולם לא חזרתי. כלומר: חזרתי לארץ מקץ שנה שלמה, שבה התחולל מהפך גדול בלב ובתודעה שלי, שנה שבה תרגלתי באינטנסיביות ולמדתי עם טובי המורים, אבל זו שחזרה חזרה אחרת. מאז חיי שזורים בלי הפרד בשני זרמים עיקריים: התרגול והלימוד הבודהיסטיים על פי מסורת התהרוואדה וזרם האי-שניות (אדווייטה) בהינדואיזם, שהוא קצת כמו מה שהקבלה היא ליהדות. מוריי בזרם הבודהיסטי, נזירים לשעבר ממסורת מנזרי היער בתאילנד, שמו את הדגש על הבנת הרֵיקות, על תרגול אינטנסיבי של מדיטציה ועל הבהירות והתובנות המשחררות, הנולדות בלב ובתודעה המיומנת בתרגול. הדגש הוא על התפיסה שכל אחת ואחד יכולים להשתחרר מכבליהם ולחיות חיים חופשיים, עמוקים ומלאי משמעות, ומתוך כך הדגש הוא גם על עצמאות מלאה של המתרגל, שיוכל להגיע לשחרור מלא ושלם הודות למאמציו הכנים. במסורת שאני מגיעה ממנה לא מסתמכים על מקור חיצוני, מושיע, שיכול לשנות את התודעה שלנו "בלעדינו". הבודהה התייחס אל עצמו כאל "חבר טוב", ולימד שעל כל אחת ואחד ללכת את הדרך בעצמם ולסמוך על מאמציהם האישיים בלבד.

האשראם של אמה הוא תמונת מראה לכל אלה. מול הפשטות היחפה שמשכה את ליבי במנזרים הבודהיסטיים, באשראם של אמה אין רגע שהוא חף מאינטראקציות, מצלילים, מצבעוניות ובעיקר מהנוכחות שלה הספוגה בכול, כשההטמעה של הנוכחות הזאת והזיקה אליה הן יסוד התרגול.

אמה גדלה בתנאי חיים קשים המלויים בגערות, השפלות, מכות והעלבות יומיומיות. זו שבגלל עורה הכהה נולדה להיות שפחת המשפחה ובכל זאת דבקה במסורת התעוררה כנגד כל התנאים (ואולי דווקא בזכותם); ודווקא בשל כך הפכה לדמות הרוחנית החדשנית המובילה בהודו, מורה בינלאומית שמיליוני תלמידים, ובהם ראש ממשלת הודו, מודי, מסורים לה. היא מלמדת למעלה מ-40 שנה. מפעליה כוללים חיבוק א/נשים, הקמת אוניברסיטאות, בתי חולים ומרכזי חינוך לבריאות והיגיינה, הקמת מרכזי האכלה למאות אלפים, בנייה לאנשים שבתיהם נחרבו בעקבות אסונות טבע, ניקויי אשפה מסיביים בכפרים רבים בהודו, חלקם במו ידיה ממש, בניית תכניות העצמה נשית ופמיניזם, תכניות להגנה על כדור הארץ ואיכות הסביבה, תכניות חינוך ועוד ועוד. מה הסיכויים שילדה שנולדה למשפחה קשת יום שטופת דעות קדומות נגד נשים וצבע עור שחור, בכפר דייגים נידח בקצה הדרומי של הודו, תהפוך כבר בגיל צעיר להיות אחת המורות הרוחניות המובילות בעולם ופעילה חברתית נמרצת? והנה, הנס הזה קרה לסודהמאני. הילדות הקשה שעברה, לא רק שלא סגרה את ליבה, אלא להפך, המיסה אותו עוד ועוד, עד שהתמוסס לחלוטין לתוך "העצמי אמיתי", לתוך האלוהות.

כאנשים החיים בעולם, כולנו יודעים מה הם משברי חיים. כאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מחיי אנוש, לימד הבודהה, ויש דרך להשתחרר מהם. משברי החיים יכולים להיות גם הזדמנויות לצמיחה גדולה ולהתמרה, ועם זאת, לא תמיד מה שלא הורג מחשל, כפי שטען ניטשה. לפעמים משברים דווקא סוגרים את לב האדם ומקשים אותו כשריון, על מנת להימנע מכאב נוסף. אמה היא דוגמה בעיניי למקרים הנדירים האלה שבהם, כפי ששר ליאונרד כהן, מורי ורבי, דרך הסדק נכנס האור. ואצלה, כך זה נראה, נסיבות חייה הקשות והכואבות סדקו עד כדי פירוק מוחלט את מה שהיה מיותר, ולא הותירו אלא אור גדול.

חייה הם דוגמה למה שיכול להתגשם, כשיש התמסרות שלמה. בלימוד הבודהיסטי, השורש העתיק של המושג השגור "מיינדפולנס" מגיע מסנסקריט, ומשמעותו לזכור. דמיינו לאן יכולה התודעה להוביל, אם במקום "לזכור" דברים מדאיגים, מקשים, בעיות שצריך לפתור או ריבים שצריך לנצח, היא תזכור אך ורק את הטוב, את האלוהי ואת האהבה, ותדבק בהם בכל מאודה. זו, פחות או יותר, תמצית התרגול ההינדואיסטי הנקרא "בהקטי" – ההתמסרות והדבקות באלוהי. גם אם החיים רצופים ברגעים של קושי פיזי ונפשי, של אלימות ונידוי, כשהתודעה מלאה באהבה ובנתינה, הרי היא זו שקובעת את איכותם.

באשראם הענק חיים דרך קבע כ-3,000 אישה ואיש, הודים ומערביים, רבים מהם בדרגות שונות של פרישות, ואורחים רבים שמגיעים ונשארים לתקופות משתנות. התרגול המרכזי שעובר כחוט השני דרך כל פעולות היומיום הוא של התמסרות ושירות נטול אגו. למעוניינים מוצעים שיעורים ללימוד הכתבים הרוחניים והפילוסופיה של ההינדואיזם (אופנישדות, בהגווד גיטה ועוד), יוגה מיוחדת ומדיטציה שאמה מנחה בעצמה פעם בשבוע לפני קהל גדול מאוד, ובה היא שמה דגש על דמיון מודרך ועל התכוונות לטובתם של כל הברואים ולשלום עולמי. החיים באשראם, גם של אמה וגם של דייריו, אינטנסיביים מאוד. אמה מחבקת א/נשים ברצף, ותוך כדי היא עונה לשאלות פרקטיות (צבע הקירות, ההרכב הכימי של הניסוי הבא במעבדת המחקר של האוניברסיטה או סוג העצים שיינטעו בגנים הגדולים), מובילה את השירה המקודשת, מנחה מדיטציות ומדברת לפני קהלים רחבים. בעוד היא יושבת בקדמת הבמה ומחבקת אנשים, מאחוריה עולים ויורדים כל העת מוזיקאים מעולים – רובם הודים, חלקם מערביים – והם מנגנים או שרים. לפעמים נשמעות מנטרות עתיקות, ולפעמים מבליחה זמרת אופרה קלאסית או נגן ג'אז. אפילו אחד הזמרים הברזילאים האהובים עליי, ז'ילברטו ז'יל, הגיע לאשראם ונתן הופעה שלא אשכח, רק הוא והגיטרה.

מכל קצוות תבל, מכל הסוגים והצבעים, הנטיות, המגדרים והמגזרים, מגיעים לאמה המוני אנשים – השבורים, המנודים, הסקרנים, עוברי האורח, שועי עולם וחניכיה המסורים בלב ובנפש שהולכים איתה שנים. כולם מעידים ששינתה את חייהם. אמה מקבלת את כולם ללא כל הסתייגות או מעצור: את הבריאים ואת החולים או הלוקים בנפשם, את הצעירים ואת הזקנים, את אלה האוהבים אותה ללא תנאי ואת אלה הספקנים או החשדנים כלפיה, את אלה שעלולים להדביק אותה במחלה קשה ואת אלה שעלולים ליטול את חייה (והיו שניסו). היא מעולם לא דחתה אף אחד, וזוהי לדבריה מהות האימהות האוניברסלית, מהותה שלה.

עוד על הביוגרפיה של אמה, ילדותה, על האשראם ומהו סוד המגע שלה, סוד 'החיבוק המעורר' בכתבה המלאה בגיליון 'תכלס' (דצמבר 2019)

לילה קמחי

לִילה קמחי חיה את אמנות מדיטציית הוויפאסנה, המיינדפולנס והדהרמה, מלמדת בארץ ובעולם ומובילה מסעות רוחניים בחו"ל. שוהה תקופות לימוד והתבודדות ממושכות במנזרים, באשראמים ובמרכזי מדיטציה, במסורת הבודהיסטית ובמסורת האי-שניות ההינדואיסטית. בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בלימודי הודו וסנסקריט.www.thisfreedom.com

הקודם

הניצוץ

הבא

יצירתיות או לא להיות

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן