עברו די הרבה שנים מאז החל השיח על הנזק שמחולל האדם לסביבתו ועוד יותר מזה ויכוחים סביב השאלה מי האשמים. מספר עשורים לאחר מכן אנחנו עם קבוצה הולכת וגדלה של אנשים, חלקם ספקנים ומכחישי משבר אקלים לשעבר, המתגייסים למען – למען הסביבה, למען האקלים, למען הפלנטה... למען עצמם
"אנחנו לא יורשים את כדור הארץ מאבותינו. אנחנו שואלים אותו מילדינו."
צ'יף סיאטל
אקולוגיה ואיכות הסביבה הן ביטויים שגורים כבר די הרבה שנים בדי הרבה מדינות. יוזמות קמו ונפלו, תכניות נכתבו ונמחקו, מאות דיונים נערכו, אין ספור הצהרות והבטחות הושמעו, ומה שיצא מכל זה הוא שמספר עשורים לאחר מכן אנחנו מדברים על תחילתו של הסוף. רבים מדברים על שנת 2030 כעל נקודת האל-חזור. אבל אין זו עוד כתבה שמטיפה לחשיבות החינוך האקולוגי, סוקרת את הזוועות הצפויות ונותנת רשימת עשה ואל תעשה. הפעם המבט מגיע מהכיוון ההפוך, הכיוון הרואה במשבר הזדמנות לצמוח, לגדול ולהיות טובים יותר.
ביום חול אחד באמצע אוגוסט נהרנו גם אנחנו, הורים מצויים שכמותנו, אל גן המדע במכון ויצמן, להרביץ בילדים תורה. כמו רוב ההורים על פני הפלנטה, שעוד נדון בה רבות, גם אנחנו לגמנו בצמא מידע חדש, כשהילדים בעיקר השתעשעו עם המים המותזים שיצרו קשת וגילו את נפלאות קרני השמש. כשבקע ממערכת הַכריזה קול גברי שהזמין את המבקרים להגיע למסיבת נמלים במרכז הגן, רצנו יחד עם כולם, בלי להבין כמובן במה מדובר. על השלט שניצב ליד דוכן חלוקת האוזניות התנוסס סיפורן של הנמלים. מתברר שהעמלניות הזעירות האלה פועלות בשיתוף פעולה ובתיאום יוצאי דופן. כל פרט בודד בנחיל מתנהל לפי כללים פשוטים של סדר יום ומשמעת עצמית, ללא מערך היררכי (הדגש אינו במקור). התוצאה היא שהכול "דופק". נושא התערוכה כולה, אגב, הוא ביומטיקה – התבוננות האדם בטבע וחיקויו בניסיון למצוא פתרונות טכנולוגיים, לפעמים לפעמים לטובת האנושות והעולם ולא מעט פעמים לטובת הכיס הפרטי. שאלתי את עצמי כמה עוד אנשים קראו את השלט הזה ושאלו את עצמם למה אנחנו לא מנסים לחקות את הטבע כדי לשמור עליו.
זה, חברים, הנושא האמיתי של הכתבה. משבר האקלים הוא רק התירוץ. לצד קריאות ארמגדון בכל מיני צלילים ומופעים, ואולי בזכותן, הולכים וצומחים, מתרחבים ומתעצמים מפעלים חברתיים, התאגדויות ויוזמות המעידים על תנועה לכיוון אחר; כמו הנמלים שנקראות לדגל, כשסכנה מרחפת מעל לקן.
קצת היסטוריה למתקשים ולמתעקשים
שימוש גובר בדלקים מאובנים – פחם, גז, נפט ובנזין – מוכר לנו מאז המהפכה התעשייתית, שהתחוללה באמצע המאה ה-18. כשדלקים מאובנים נשרפים וכשיערות נכרתים ונשרפים, משתחררות לאטמוספירה כמויות עצומות של פחמן דו-חמצני. בשילוב עם גזים אחרים שנפלטים, בגלל תעשיית הבקר והתפרקות האשפה, נוצר זיהום אוויר קטלני. גרועה אף יותר מזיהום האוויר היא השפעתם של הגזים האלה, שזכו לשם גזי חממה, על האטמוספירה. בדומה לטמפרטורות גבוהות יחסית שנשמרות בתוך חממות חקלאיות, הם שומרים את כדור הארץ בטמפרטורה גבוהה יותר מזו הנדרשת. הם מאפשרים לקרינת השמש לעבור, אבל במקום שחלק ממנה ייפלט חזרה למעלה, בכיוון החלל, הם בולעים אותה וממירים אותה לחום שנכלא באטמוספירה, והטמפרטורות עולות.
אפקט החממה הוא אפקט טבעי וחיוני לחיים על פני הארץ; הבעיה היא עודף גזי החממה. לראייה, הטמפרטורה בכוכב הלכת נוגה, ש-96% מהאטמוספירה בו מורכבת מפחמן דו-חמצני, היא 467 מעלות. פחמן דו-חמצני הוא גז החממה הראשי, ולאחרונה נמדדה על פני כדור הארץ הרמה הגבוהה ביותר שלו במיליון שנים האחרונות. התוצאה, כידוע לכול, היא התחממות הולכת ומואצת.
למרות זאת, עד 1988 הצליחו כולם לשכנע את כולם ולהשתכנע בעצמם שמדובר בלא יותר מהמצאה. אלא שאז הרס מדען האקלים הראשי של נאס"א לכולם את הסיפור, כשהציג לפני הקונגרס רמת ודאות של 99% שההתחממות הגלובלית היא עובדה קיימת, ולא רק זאת אלא שהיא מעשה ידיהם הלא מפואר של בני האדם בכבודם ובעצמם.
מאות מיליוני דולרים הושקעו מאז בתעשייה משגשגת של יצירת ספק והכחשה. אמריקה הפכה יצרנית וצרכנית הדלק הגדולה בעולם. בשנים שעברו מאז הוכחדו זנים שלמים של בעלי חיים, נעלמו פלאי עולם, התכווצו קרחונים, עלתה הטמפרטורה הממוצעת ועימה פני הים, והאוקיינוסים הפכו חומציים יותר וידידותיים פחות לדייריהם. מספר האנשים שקיפחו את חייהם, כשהתרגשה עליהם ב-2017 פצצת האקלים הוריקן מריה, דומה למספר האבידות באסון התאומים. אבל הֵי, אמרנו שלא לשם אנחנו חותרים הפעם. אז נחזור לסיבה לשמה התכנסנו – מהו האתגר שמשבר האקלים מעמיד מולנו? איך ניתן לפצח אותו? מה אפשר ללמוד ממה שנעשה עד כה וכשל?
במהלך השנים, ועוד יותר במהלך העשור האחרון, נוסחו אין ספור אמנות והסכמים והוצבו יעדים. אחד המפורסמים היה CDG (Sustainable Development Goals) – רשימת 17 היעדים לפיתוח בר קיימא שגובשה בוועידת הפסגה של האו"ם, שנערכה ב-2015. אף שמהלך מסוג זה משקף התקדמות מרחיקת לכת, הושמעו גם לא מעט ביקורות על מהותה של הרשימה ועל הדגשיה. הנה שלוש מהבולטות שבהן:
- אחד היעדים הוא צמיחה כלכלית, כשהצמיחה היא למעשה היא מחולל המחלה שהיום מנסים למגר.
- רשימת היעדים רצופה ניסוחים המעידים על פשרות שהמחיר עליהן גבוה מדיי, כמו למשל צמצום האי-שוויון במקום מיגורו.
- את הבעיה האמיתית, מבט חלקי על מכלול המשברים העומדים לפנינו, רשימת היעדים (ה-CDG) לא רק שלא פותרת, אלא מדגישה ומעמיקה.
מה זה משנה?
השיח שצמח ועדיין צומח, הולך ומתגבש הוא על שינוי מערכתי גלובלי, שינוי שורשי. בבסיס השיח הזה ניצבת ההבנה שהכוחות הפועלים ברמה המערכתית לא ממלאים נאמנה את תפקידם, שאנו נדרשים להתאגד כתנועה אזרחית גלובלית ושמשבר האקלים הוא הנרטיב שיכול לאחד אותנו כאנושות. פוליטיקאים אאוט, אזרחים אין.
הפנים היפות של המהלך הדי טרי הזה הן של גרטה תונברג, נערה שוודית בת 16 שהחזירה את משבר האקלים לסדר היום לאחר שטראמפ וחבר מרעיו ניסו להסיר אותו ממנו. היא לא היססה לפני שהפנתה לעבר חברי הפרלמנט הבריטי אצבע מאשימה עקב הבטחות שווא ויצירת הון מאסונות טבע. בעקבות נאומה הוכרז מצב חירום אקלימי במספר מדינות באירופה. בארצות הברית דרך בהקשר זה כוכבה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז Alexandria Ocasio-Cortez)), סוציאל-דמוקרטית, חברת הקונגרס הצעירה ביותר בהיסטוריה של ארצה, שיש כאלה המנבאים שיום אחד אף תגיע לחדר הסגלגל בבית הלבן. קורטז הגתה תכנית כלכלית לצמצום פליטות הגזים והיערכות לשינוי האקלים, הניו דיל הירוק (Green New Deal); בעיני האמריקני השמרני הלבן היא סדין אדום, ובעיני בני מיעוטים רבים, צעירים, אנשי סביבה, אנשי אקדמיה היא סמל לגל דמוקרטי חדש, הקורא תיגר על הממסד הוותיק ומביא איתו עמדות סוציאליסטיות.
דמות מפתח אחרת היא נעמי קליין, שבסדרת הספרים שכתבה יצאה נגד השתלטותם של תאגידי ענק בינלאומיים על הכלכלה העולמית והטביעה את המונח "קפיטליזם של אסונות" (Disaster Capitalism). קליין התייחסה לממשלים וממשלות, המנצלים אירועי אסון לאומיים כדי להפריט כלכלות לאומיות ולצמצם את שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך המגיעים לאזרחים. בספרה מה זה משנה הביאה קליין דוגמה מפתיעה לפרקטיקה של קפיטליזם האסונות: אל גור, בעבר סגן נשיא ארצות הברית ומועמד לנשיאות. גור שהפך אקטיביסט בנושא משבר האקלים קרא להתאחד ולכוון את הממשל לקחת אחריות על האתגר הגלובלי. בשנת 2006, לאחר שעלה לאקרנים הסרט התיעודי זוכה האוסקר, אמת מטרידה, שגור עמד במרכזו, אף נראה היה לרגע שהמודעות העולמית לסוגיית האקלים עומדת על סף שינוי. ואולם לטענתה של קליין ועוד רבים אחרים הגיע רוב הונו של גור ממשבר האקלים. רוב היוזמות שהיה מעורב בהן, הם טענו, החמירו את המצב, עודדו צריכה ולמעשה שימרו תרבות הרסנית ולא חוללו כל שינוי שהוא. אבל ממקום זה נבטו אצל רבים ההבנה והקריאה להפסיק לחפש פתרונות מתוך המערכת שיצרה ועדיין מייצרת את הבעיות, ולחקות את אותו נחיל נמלים שבו כל פרט מרגיש חלק, מצטרף למאמץ הקולקטיבי ויוצא נגד ההיררכיה ובעד שיתוף הפעולה והתיאום.
מפתחות לעולם בריא
בעשור האחרון התהוותה תנועה של מאות מיליוני אנשים ומיליוני קבוצות, העובדים על פתרונות לריפוי והתחדשות חברתיים ואקולוגיים. ב-2007 הציג מחבר רב המכר חסרי המנוח המבורכים (The Blessed Unrest), פול הוקן (Paul Hawken), מחקר מקיף של מה שהוא התייחס אליו כאל "התנועה החברתית הגדולה בעולם". שנה בלבד לאחר פרסום הספר קפץ מספר הקבוצות הפועלות למען צדק חברתי וסביבתי מכ-130 אלף למיליון (ההערכה שלו עצמו היא בין מיליון ל-2 מיליון). המספרים ממשיכים לגדול במכפלות, כשעוד ועוד אזרחים ברחבי העולם מתעוררים להבנה שהאתגרים העולמיים, המורכבים והבהולים לא ייפתרו מתוך אותן מערכות שחוללו אותם ומושקעות בהם.
בין אלה הפועלים בזירת השינוי הרדיקלי של המערכת מצויים ד"ר שלי אוסטרוף ויאן גולדינג. היא אדריכלית חברתית, יועצת למנהיגות ואקטיביסטית החותרת לחולל שינוי תודעתי-חברתי-פוליטי. שנים רבות עבדה על פיתוח גישה אינגרטיבית לריפוי ובריאות כלל מערכתיים, וכתבה מספר רב של מאמרים בנושא. הוא עבד במשך 20 שנה בתחומי התפתחות אישית ותרבותית מודעת והתחדשות סביבתית. דרך ארגונם המשותף, יחד בבריאה, ולצד שותפים ברחבי העולם, הם עובדים כדי לחנוך טרנספורמציה כוללת של המערכות החברתיות שלנו ושל הדרך שבה אנחנו בני האדם מארגנים את עצמנו בעולם.
בשיחה מתל אביב לירושלים אומרת לי אוסטרוף: "כדי להבטיח אינטגרציה מיטבית של שפע הפתרונות והתבונה בשדה הגלובלי, הכרחי שאנחנו, אזרחי כדור הארץ, נתאחד כולנו מעבר לגבולות לאומיים, תרבותיים ואידיאלוגיים, ונשיב לעצמנו את האחריות האישית והקולקטיבית שלנו על איכות החיים ובריאות האדם וכדור הארץ." מפתחות לעולם בריא, אחד המיזמים שחונך ארגונם של אוסטרוף וגולדינג, יחד בבריאה, נועד לתת מענה לקריאה הגלובלית לשינוי מערכתי. בראש המסמך המתאר את המיזם מתנוסס הציטוט הזה מהחכמה האינדיאנית: "בכל דיון שלנו עלינו לשקול את השפעת החלטותינו על שבעת הדורות הבאים."
המניפסט מפתחות לעולם בריא יושק אונליין ביום השלום הבינלאומי, 21 בספטמבר 2019. הוא משמש מעין "מסגרת ריפוי לשיטה כולה, שכל קבוצה או תנועה יכולה לאמץ בקלות, כמצפן שיתופי לפעולות מתואמות בידי אזרחים לקראת ריפוי וחידוש הפלנטה על כל דייריה". המסמך נכתב ונוצר בתהליך התייעצות משותף עם רשת גלובלית הולכת וגדלה של שותפים ומנהיגים מזירות שונות, מ-30 מדינות בכל היבשות.
"האנושות למדה שהבריאות האישית, הקולקטיבית והפלנטרית שלנו נשענת על תלות גומלין," אומרים אוסטרוף וגולדין. "כדי שהאנושות תשגשג, כל המערכת האקולוגית הפלנטרית צריכה לשגשג. על רקע ההשפעה ההרסנית של המערכות הנוכחיות שלנו על הבריאות ועל איכות החיים מבחינה אנושית, תרבותית וסביבתית, חיוני שנחתור לשדה כוללני של בריאות וריפוי, כדי להגיע לשורש שיושב בבסיס של כל המשברים."
העיקרון המארגן של המסמך אומר שהמטרה הלגיטימית היחידה של כל הממשלות היא לטפח את הבריאות ואת החיוניות של הפלנטה וכל יושביה למען הדורות הבאים. החוקים, המדיניות והמגזרים החברתיים חייבים כולם להתיישר עם המטרה הזו.
כדי להשיג בריאות כלל מערכתית, נדרש הממשל בראש ובראשונה להבטיח שכל בני האדם ובעלי החיים יוכלו לקבל מענה וגישה לצורכי הליבה שלהם:
- מים נקיים
- אוויר נקי
- אדמה בריאה
- מזון בריא
- קורת גג יציבה
- ביטחון רגשי ופיזי
- תנאים ומשאבים תרבותיים ואקולוגיים המביאים בחשבון את הפוטנציאל הייחודי שלנו, ובה בעת מעשירים את הקהילות והמערכות הסביבתיות ומכירים בתלות הגומלין בין הכול לכול.
הנחת היסוד היא שאזרחים לוקחים על עצמם את הסמכות להובלת סדר היום הפוליטי. ההתעקשות על יסודות של בריאות מערכתית תצמיח מנהיגות חדשה, והכלכלה ומגזרים אחרים של החברה בהכרח יתחילו להתכוונן לפי דרישות אלה.
איך מזיקים פחות?
כריסטיאנה פיגרס. אקטיביסטים בתחום משבר האקלים מכירים היטב את הדמות. היא נחשבת אחת הדמויות הבולטות בעולם ומגדירה את עצמה כאופטימיסטית עיקשת. בשנת 2019 זכתה בפרס דן דוד היוקרתי. בשנת 2015, לאחר חמש שנים שבהן כיהנה כיו"ר אמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים(UNFCCC) , הביאה פיגרס לא פחות מ-195(!) מדינות לחתום על הסכם פריז, המגדיר מחדש את פניה של הכלכלה העולמית – מכלכלה התלויה בייצור פליטות פחמן לכלכלה גמישה, המחויבת לצמצם את פליטות הפחמן ולהתמודד עם שינויי האקלים.
בסרטון שפורסם ממש לאחרונה היא מציעה חמש דרכים שבהן כל פרט בנחיל יכול לתרום למאבק בשינויי האקלים (לצפייה ביוטיוב: 5 Ways You Can Fight Climate Change with Christiana Figueres):
- לשמור על טמפרטורה סבירה של המזגן ולא להקפיא את הבית ואת המשרד.
- לשלב כוחות בשימוש בכלי רכב פרטיים ולהעדיף תחבורה ציבורית ואופניים.
- לשים לב איפה משקיעים את הכסף. השקעות בפרויקטים הקשורים לפליטות גבוהות של פחמן הן השקעות גרועות (בשנים 2016-2011 איבדו יצרני הפחם בארצות הברית 92% מערכם בשוק).
- להימנע מאכילת בקר שגודל באזורים שבהם כרתו יערות, כדי לגדל מזון לאותו בקר, בשל הנזק העצום לבריאות ולפלנטה (כריתת יערות לטובת חקלאות בעלי חיים מייצרת 340 טונות של פחמן המשתחרר מדי שנה לאטמוספירה).
- במשטרים דמוקרטיים יש לבחור במועמדים להנהגה המבינים את הנושא ומחויבים לו.
את הסרטון פתחה פיגרס במילים אלה: "עד שנולדו שתי בנותיי לא חשבתי על זה שאף הורה לא אמור להוריש לילדיו עולם שמצבו גרוע מזה שקיבל לידיו. זה פשוט לא אמור להיות ככה." בהמשך אמרה את מה שממחיש, אולי יותר מכול, את המסר המרכזי: "אופן התייחסותנו לבעיה יקבע את האפשרות לפתור אותה. ניתן לפתור את משבר האקלים, אבל רק ביחד, בשילוב ידיים."
המפגש עם הנמלים והעבודה על הכתבה היו נקודת התעוררות מבחינתי. כמי שרואה את עצמה כאדם המעניק חשיבות יתרה לאיכות הסביבה, אני מבינה שלא הבנתי אפילו עשירית משחשבתי שאני מבינה. החלום שלי הוא שדמויות מפתח שהוזכרו כאן, וגם רבות אחרות, יהיו אלה שייטלו לידיהן את הנהגת העולם בדור הממשמש ובא.
אבל האם נצליח להגיע בזמן להבנה שהחיבור ושיתוף הפעולה בין אזרחי העולם חיוניים והכרחיים, שהם לא סיסמאות ניו אייג' חלולות, אלא קו פעולה מציל חיים, פשוטו כמשמעו? האם נוכל למבנה ההיררכי הקפיטליסטי ההרסני? האם נצלח את המשבר הזה בשלום, ונשוב להבין את סדרי העדיפויות הבסיסיים? אלה השאלות האמיתיות והחשובות. משבר האקלים הוא תסמין של חולי, ולטיפולים נקודתיים יש הצלחה קצרת טווח, וגם אז לא תמיד. יש שיגידו שזה ברור וכמעט טריוויאלי, אבל עד שהמספרים לא יעידו על שינוי מגמה, אפשר להגיד כל דבר על כל דבר. מה זה משנה?
- תמונת הכותרת: צילום: Jo Rogers , מתוך פסטיבל Boomtow
