בין הזמנים

הצורפת נגה הראל מספרת מה דחף אותה ליצור את העבודה מדריך לחוצה את הסף

לפני 14 שנים פסעתי לתוך גלריית אמנות ברייקיאוויק, בירת איסלנד. אחת העבודות בתערוכה נגעה בליבי עמוקות ולא עזבה אותי עד היום. הייתה זו עבודת וידאו ובה ברבור בודד משייט לו לאיטו באגם שהיה מלא בהשתברויות אור מרהיבות. האווירה הייתה דמוית חלום, מראה בלתי נשכח. אני עדיין זוכרת היטב איך האור ריצד על המים... לעבודה קראו לימינליות, מילה שלא הכרתי, אך מרגע שנוכחתי בקיומה היא נתנה שם וצורה למשהו שמלווה אותי מאז – המשיכה אחר מצבים לימינליים, מצבי סף. משיכה אחר הטרנסצנדנטיות.

לימינליות פירושה סף, חציית גבולות. היא נלקחה מתחום האנתרופולוגיה של הדת ומציינת את השלב שבו אדם עזב את הישן אך עדיין אינו מצוי בחדש בהקשר של ריטואלים דתיים, בעיקר בטקסי מעבר. זהו מרחב ביניים, שטח הפקר, לימבו, כור המצרף; המקום שאינו זה שממנו אנחנו באים אך גם אינו זה שאליו אנחנו הולכים. המצב הלימינלי מתאפיין באי בהירות, בהיסוס, באי ודאות, בתחושה של חוסר אוריינטציה. המרחב הוא מרחב של ספק, של תהייה, של חיפוש... המרחב הלימינלי הוא מרחב של ציפייה.

ליצירה ולאמנות יש קשר ייחודי עם המצב הלימינלי. אמנים נכנסים למצב הזה כשהם יוצרים. לימינליות היא מצב של הוויה יצירתית. זהו מרחב שקיים בו הפוטנציאל לפעול, אך עדיין לא עשית זאת. כשאתה עומד ליצור דבר מה אתה נמצא במרחב הזה.

לפני שבע שנים, במהלך הלימודים בבצלאל, בא דוקטור רוני צבר לשוחח איתנו הסטודנטים כחלק מהקורס הסמינריוני Bring out your dead בהנחייתו של דוקטור גיא שטיבל. דוקטור צבר הוא המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה, הוספיס-בית שנותן שירות כלל ארצי לחולים סופניים. הוא סיפר לנו על עבודתו רבת השנים לצד חולים סופניים. זו הייתה שיחה מלאה ברגעי חסד, חום אנושי וחמלה. הוא רצה ליזום תערוכה של סטודנטים בבצלאל שתעסוק בנושא סוף החיים והמוות, הנחשב טאבו בחברה שלנו וממעטים לדבר עליו, ותעזור להעלות אותו למודעות ולהנגיש אותו.

בו ביום במהלך השיחה עלה בראשי רעיון לעבודה, אבל, לדאבוני, התערוכה שהציע מעולם לא התממשה. אני מצדי לא הפסקתי לחשוב על הרעיון, ואמרתי לעצמי שבבוא היום אכין את העבודה שחשבתי עליה.

הרעיון שלי היה להכין מעין ערכה – מורה נבוכים לחוצה את הסף – הכוללת מכשירים או כלים דמיוניים שיעזרו לאדם להתמודד עם הפרידה הקרובה מהחיים; עם הזיכרונות, החרטות, המחשבות האחרונות, עם הצורך להרפות. בזמנו חשבתי שתהיה זו ערכה להולכים, אבל אולי זו באותה מידה ערכה לנשארים.

נראה שדברים חיכו לרגע הנכון שבו יוכלו לקרות ולהתממש. במהלך מספר שנים נשאר הרעיון לערכה מופשט ועבר בראשי גלגולים רבים. ואז, לפני שנה, נפטרה סבתי האהובה. אבי ואני ליווינו אותה עד מותה. בלילה האחרון של חייה שהינו איתה בבית החולים. רחצנו אותה והחזרנו אותה למיטתה. בשלב הזה היא כבר לא זיהתה אותנו; היא הייתה מעורפלת ושרויה בדמנציה שהלכה וגברה בשנה האחרונה לחייה, עד שהפכה חזות הכול.

למחרת בבוקר היא נפטרה בבית החולים.

לפני מספר חודשים היא נגלתה אליי בחלומותיי. באחד החלומות היא שכבה על מיטתה כשאבי ואני שוכבים משני צדדיה. היא ניסתה לדבר אך ללא הועיל. עם הופעתה בחלומותיי, הלכה ונרקמה העבודה מדריך לחוצה את הסף, והפכה מרעיון מופשט וערטילאי למציאות מוחשית.

נגה הראל

הקודם

לא נחה על הזרים

הבא

הֱיֵה נכון

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן