חיים אחרים המחודש

הסדר הדינמי היקומי מתגלה גם במבנה של האדם, בשאיפה לנוע מרמת אש הרצון אל רמת מי הנפש והפנטזיה, ממי הפנטזיה אל רוח החזון, ומהחזון לאדמת ההגשמה במעשה. תנועת ההגשמה שסופה באדמה מתחילה לא במחשבות וברעיונות, אלא במחוז הנפש של הרצון

המעבר ממחשבה למעשה, מיסוד האוויר ליסוד האדמה, אינו כה קשה, כפי שנדמה לעיתים. ולמה? כי רמות האוויר והאדמה סמוכות זו לזו (אוויר מעל אדמה), ורב המשותף ביניהן: שתיהן רציונליות ומסתמכות על השכל בבואן להבין את המציאות ולטפל בה; כך מלמדת היררכיית הקיום שבאסטרולוגיה האזוטרית. כך שעל פי רוב התנועה מרמת החשיבה לרמת ה"תכלס" קלה מבחינה אנושית, ממש כמו בזו הקוסמית.

אם אכן המעבר מספֵרת המחשבה לספֵרת המעשה פשוט וטבעי, מדוע אנו מזהים קושי במעבר מרעיונות למעשים, מדיבורים להגשמה? הקושי נעוץ במעבר פנימי אחר וקודם – מהספֵרה הנפשית של אש ומים אל ספֵרת המחשבה והמימוש המעשי. הדחף האנרגטי של הרצון חיוני לכל עשייה, והוא מגיע מהנפש. כל מימוש של תכנית, של רעיונות, מותנה לגמרי בתנועה מהממד הפנימי של משאלה, פנטזיה, חזון ורצון. כך זה בנוגע לפעולות קטנות כגדולות, יומיומיות ואפילו טריוויאליות, וכך גם בנוגע לפעולות שיש בהן התגברות לא שגרתית של הרצון על הכוח השולל, המתנגד, של המציאות הארצית.

חלק מהבעיה הוא נטייתה של החברה שלנו לא לקבל פנטזיה, שיקוף של אי קבלה של יסוד המים, העולם הפנימי; על פי רוב מתרגמים בטעות את מושג הפנטזיה לחלומות בהקיץ, לניתוק מהמציאות, לחוסר מעשיות. אבל זהו פירוש מוטעה, שאינו מבין את מקומה ואת תפקידה של הפנטזיה בחיינו. יחד עם הנתק מ"מי הנפש" מתרחש גם ניתוק מהאש הפנימית. הפנטזיה היא כעין מראה שתפקידה לשקף את הרצון; אש הרצון משתקפת במי הנפש בצורת משאלה פנטזית, והחזון הוא הפנטזיה שבה משתקף הרצון.

הפנטזיה היא ממד חיובי בנפש המגלה לנו את המשאלות ואת הרצונות שלנו; באמצעותה אנו יכולים לעורר את החזון שלנו שבהמשך התהליך יתגלם בתכנית ובהגשמתה. זו דרך תקשורת עם עצמנו, עם הרגשות שלנו וגם עם התשוקות והרצונות שלנו. התנועה של העשייה חייבת להיות מבפנים החוצה, מהעולם הפנימי אל העולם החיצוני. כשזה לא כך, אין אנרגיה לעשייה. כשזה כך, האנרגיה לעשייה יכולה לנסוק.

הדיבור של הנפש עם עצמה, הסיפורים שהיא מספרת לעצמה, השירים שהיא שרה לעצמה – אלה חשובים מאוד ויקרים מפז, בחלומות, בלילה ובהקיץ, וגם במה שאנו מכנים ערות, באופן ממוקד למשכי זמן ארוכים וגם קצרים. יותר מזה, למעשה הפנטזיה היא המקום, הממד, שהנפש שלנו חיה בו, והיא מקרינה 24 שעות ביממה על המציאות שלנו, אפילו את המציאות שלנו (ויש כאן רמז גדול מאוד). וכשאנו קשובים לנפש, גם הרצון שלנו מתגלה לנו ויכול להתבטא במעשה.

מה קורה כשאנחנו לא קשובים לנפש? האם אנו בטלים ממעש? לא. אבל אנחנו פועלים מכוח רצונם של אחרים – הבוס, ההורים ודמויות סמכות אחרות; אז אנחנו מתפקדים במידה רבה כרובוטים, אוטומטים, שנשלטים בידי מפעיל חיצוני.

התשובה על השאלה "מה אני רוצה" לא כל כך טריוויאלית כפי שנדמה. אנחנו חיים בחברה מוחצנת וחומרנית, שאמנם אומרת שחשוב מאוד לרצות, חשוב מאוד לדעת מה אתה רוצה, אבל בפועל עושה ממש הכול כדי לנתק אותנו ממה שאנחנו רוצים באמת. מהר מדיי היא גורמת לנו לגנוז משאָלות חשובות ועמוקות (גם אם הן פשוטות) בטענה ש"זה לא מתאים", "זה לא ריאלי" ושבכלל "זה לא בסדר".

וכשאין לנו קשר, באמצעות תפקוד או "אזור הנפש" שנקרא פנטזיה, עם המשאלות האמיתיות שלנו, המשאלות האלה אינן יכולות להבשיל ולהתבגר לכדי חזון. חזון הוא משאלה המגולמת בפנטזיה שפוגשת את העולם, שמוקרנת אל העולם, על המציאות. חזון הוא הבסיס החיוני למוטיבציה ולאנרגיית עשייה, ממש כמו תכנית פעולה מעשית שמכירה ומתחשבת באפשרויות ובמגבלות.

אבל כשאין חזון, אין רצון אמיתי. הרצון הופך למשהו שמנותק מאיתנו, לחיקוי לא מוצלח של רצון. מאיפה בנו הוא יכול לנבוע, אם הוא מנותק מהמשאלה האמיתית שלנו?

עונת הגדי

כבר בתחילת דצמבר השנה, כשנכנסות למזל גדי ארבע הפלנטות – ונוס, יופיטר, סטורן ופלוטו – מתחילה עונת גדי מיוחדת ונדירה, שפוקדת אותנו רק לאחר שנים ארוכות, והיא מגיעה לשיאה עם כניסתה של השמש לגדי. את השיח המתעצם בין סטורן, שליט גדי, ופלוטו אפשר לכנות "דהרמה (האתיקה, הדרך, הייעוד) הלכה למעשה של מזל גדי".

בגישה הפרויקטית המעשית השאלה המנחה היא מהי הפלטפורמה הנכונה הנחוצה לבנייה, מה הבסיס החיוני שממנו אפשר להתקדם ולטפס, כך שתתאפשר הגשמה חומרית, נפשית ורוחנית. בכל מקרה על כללי הגדי להישמר. בעונת הגדי כולנו נתונים לשבטו ולחסדו של הגדי.

מהותית, על מזל גדי להיות "ראש גדול", ולהגשים את המנטליות של "הרץ למרחקים ארוכים". על העשייה להתנהל לפי סדר, שלב אחר שלב, עלייה של מדרגה אחר מדרגה, בלי קיצורי דרך.

כניסת יופיטר לגדי מציינת קריאה למודעות רחבה ומדויקת לדהרמה הגדיית והאישית שבחיינו. הצמידות המתהדקת של סטורן עם פלוטו מזמינה התעמקות בסוד הצמצום, והיענות לו, כמו גם התעמקות בעשייה, הצולחת דווקא משום שאין בה הבלטה וחשיבות עצמית; קצת בסגנון זן: ההכרה אינה "אני עושה", אלא "זה נעשה".