יש דרכים שונות להיפרד מהחיים. ליקטנו שלוש מהן: ד"ר צילה זן-בר צור מספרת על טקס שלוש השאלות של העדה האפגנית; ד"ר דניאל נוה, שחקר את בני שבט הנאיקה, מספר על מנהגיהן הענייניים של חברות הציידים-לקטים; ליאורה פרייס עוסקת בליווי רוחני ששורשיו בבודהיזם הטיבטי
אין אדם שהמוות לא מחכה לו ולא מעסיק אותו. אבל מהו המוות? סוף? שינוי? המשכיות? ידיעת היותו מלווה בתקוות ובפחדים עמוקים, ותפיסותיהן של תרבויות שונות את המוות זורמות עמוק בעורקי חבריהן ושופכות אור דווקא על חייהם. המוות מדגיש ומעצב שאלות הנוגעות למשמעות החיים ולדרך שבה בוחרים לחיות אותם.
בשיחה עם ד"ר דניאל נוה, אנתרופולוג ומלווה אנשים אל מותם, הוא הציג התפלגות אנתרופולוגית של חברות לפי יחסן למוות. התפלגות זו והפרשנות עליה מתכתבת עם עבודתו של האנתרופולוג ג'יימס וודבורן (Woodburn) שחקר חברות של ציידים-לקטים באפריקה, ובעיקר את ה-Hadza בטנזניה. לפי התפלגות זו יש שני סוגים מרכזיים של יחס חברתי אל המוות: תפיסתו כממלא תפקיד מרכזי ותפיסתו כממלא תפקיד מינורי (אל הסוג השני נחזור בהמשך). "הרוב המכריע של התרבויות בעולם הן כאלה שהמוות משחק בהן תפקיד משמעותי בעולם של החיים," אומר נוה. בעצם לפי תפיסה זו המוות הוא אירוע רב משמעות המעצב את אורח החיים של החברה. אחת מנגזרותיה אומרת שהמוות אכן מעצב את אורח חיינו, אבל בה בעת הוא מעבר, השער לשחרור; דוגמה טובה לכך היא הבודהיזם הטיבטי. ביהדות אומרים שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא.
שלוש שאלות
ד"ר צילה זן-בר צור, אנתרופולוגית ופולקלוריסטית, חקרה את בני הקהילה שהיא עצמה נמנית עימה, עולים מקהילת הראת (Herat) באפגניסטן שהיגרו לישראל בשנות ה-50 של המאה הקודמת. זן-בר צור עצמה נולדה בישראל, ובילדותה חייתה במשך שלוש שנים בבית סבה וסבתה. שנים אלה אפשרו לה ללמוד ולחוות מסורות של יהדות אפגניסטן שוותיקי הקהילה המשיכו לקיים גם בישראל, אך אצל הדורות הצעירים הלכו ונעלמו. כך למדה את שפת הדארי (Dari), את הפיוטים ואת הטקסים של אבות אבותיה. "נחשפתי לעולם ריטואלים שהיה שם ולא ממש היגר," היא מספרת, "כמו טקס הנזיד האדום שעשו לנערה שקיבלה וסת או טקס הנזיד הלבן שעשו לאישה בשלב המנופאוזה, שהכתיר אותה לתפקיד כהונה בקהילה; כלומר: מאז היא יכלה להיות מיילדת, מרפאה, רוקחת, עורכת טקסים, מקוננת, בלנית, יועצת רוחנית. אז ככה נחשפתי לעולם הטקסי הזה. בעצם טקסי המעבר הקלאסיים של לידה, התבגרות, נישואין ומוות הם חלק מההלכה היהודית והמשיכו כמובן גם בארץ, אבל כל מה שהיה מסביב, כמו טקסי הנזידים, דעך."
ליאורה פרייס:
"הכול משתנה סביבנו,
וגם אם אני אקנה משהו חדש,
הוא יתבלה.
הכול זמני, הכול מתכלה.
אומרים שכל מה שמתחבר יתפרק,
כל מה שנפגש ייפרד"
טקסי
מעבר תופסים מקום נכבד בחברות רבות וגם במסורת היהודית. הטקס מסמל את השינוי,
מציין אותו ונותן לו הכרה חברתית. בהמשך חייה ערכה זן-בר צור מחקר בקהילתה שלה,
דרך ראיונות בעיקר עם ותיקי העולים מהראת, שכבר אז היו בני 90-80, כדי ללמוד את
אורחות חייהם ואת תפיסותיהם. באותו מחקר היא מצאה בין טקסי הלידה לטקסי המוות דמיון
רב, המתבטא בין היתר בפתגם מסתורי שליווה אותה כל חייה – "כל אשר מביאה
המיילדת רוחץ המתים לוקח" – פתגם המדגיש את גורלו של כל חי מרגע לידתו. מנהגים
רבים שנרקמו בחיי היומיום של הקהילה קשרו בין הלידה למוות, וזה ניכר למשל בדמיון שבין
תיק המיילדת לבין זה של רוחץ המתים. המוות לבדו גם הוא היה נוכח במנהגי היומיום, שאפשרו
להתמודד ולהתכונן לקראתו. למשל: גברים ונשים נהגו לתפור לעצמם את תכריכי הקבורה
שלהם ואחסנו אותם בביתם. זן-בר צור מספרת על חשיבותו של טקס מסוים שבו השתתפה בילדותה:
"זקן או זקנה שהרגישו שעברו כבר כברת חיים, אבל עדיין היו בריאים וצלולים, הזמינו
לעצמם טקס שמעוגן בחברה ונקרא סֶה פּוֹרְסֶה – שלוש שאלות. הטקס הזה נערך
עם המשפחה, עם האנשים הקרובים, עם הקהילה, בדרך כלל בביתו של האדם. הוא או היא, זה
טקס לגברים וגם לנשים, לובשים את התכריכים (קפאן בשפת הדארי) שהם עצמם תפרו כסגולה
לחיים ארוכים." בטקס הזה הם אכלו את נזיד האה-שה-חה-ראטי, נזיד גמילות
החסדים, המורכב משבעה דגנים וקטניות, כל אחד מסמל את ברכת החיים. הטקס היה מלווה
גם בתקיעת שופר ובסממנים דתיים יהודיים אחרים, כמו קריאה של פרקי תהילים. במרכזו הוצגו
לאדם שלכבודו הוא נערך שלוש שאלות: (1) איזה מסע מכונן עברת בחייך ומי היו המורים,
המורות, הישויות הרוחניות שליוו אותו? (2) איזה נוּש (שיקוי החיים בדארי) קיבלת
בסוף אותו מסע? (3) האם היית נדיב כלפי הקהילה שלך, כלפי משפחתך? האם חלקת את הנוש
הזה?
אחרי שמזמין הטקס ענה על שלוש השאלות הגיע תורה של הקהילה, מספרת זן-בר צור:
"כל אחד מבני הקהילה והמשפחה בא אל מול האדם וסיפר לו ולכל המעגל הטקסי הזה
על איזושהי סיטואציה שבה אותו אדם נתן לו לחם לשובע או העניק לו תובנה או עזרה או
דבר חכמה; קצת כמו להספיד את האדם בחייו, כלומר להגיד לו כמה טוב הוא היה. ואז היו
חותמים בזה שכולם היו אוכלים את נזיד גמילות החסדים הזה." זהו טקס עשיר
בסמליות וקהילתי מאוד, הזדמנות לתת משמעות לחיים ולקבל את אישורה וחיזוקה של הקהילה.
"אני זוכרת את הטקס
הזה שעשו לסבתא שלי," היא ממשיכה. "היא הייתה עקרה 17 שנה. הסיפור הזה
היה ידוע לכולם. אני הייתי בערך בת שמונה. עשו את הטקס אצלה, בבית הקטן שלה בשכונת
המושב, שזו מעין שכונת מעברה, ואני זוכרת שבטקס הזה היינו בתוך חדר קטן. הצטופפנו.
לא הבנתי איך כזאת מסה יכולה להצטופף ולאכול מסיר אחד ועוד שהסיר יספיק לכולם. אני
זוכרת שבשאלות האלה סבתא שלי אמרה שהמסע המשמעותי שלה היה באמת השנים של העקרות.
היא דיברה על הישויות הרוחניות האגדתיות שהיא הכירה. אלו היו המורים שלה; גם אותן
נשים שעשו לה טקסי פריון, אבל בעיקר רבי עקיבא, אליהו הנביא ושרה אמנו. הנוש שהיא
קיבלה היה החלב שלה, החלב אחרי שהיא ילדה. והאם היא הייתה נדיבה? היא אמרה שכן, ככל
שיכלה; היא הייתה מינקת לילדים אחרים שלאימם לא היה חלב או שהיא לא שרדה את הלידה.
ואז אני זוכרת שאחד הדברים שמאוד הרעישו אותי ואת כולנו במשפחה זה איזה איש זקן
שקם – לא הכרנו אותו במשפחה – והוא התכופף ורצה לנשק את הרגליים של סבתא שלי, והיא
הקימה אותו. הוא אמר לה ולכולנו: 'הייתה לי מַדַר, אימא שילדה אותי, אבל היא זו האמא
האמיתית שלי.' הוא סיפר שכשהיה בן שנה, היה מאוד חולה ובנשימותיו האחרונות. כבר
שמו אותו באיזשהו סל שמסמל את זה שהוא עומד למות; לא היה מה לעשות. ואז סבתא שלי
לקחה אותו אליה, וככה השביעה את האלוהים שאחרי הרבה שנים שהוא נתן לה ילדים שהוא
לא ייקח שום ילד אחר ושהיא רוצה שהחלב שלה ירפא אותו ויזין אותו ויחזק אותו, והיא
בעצם הצילה את הילד הזה. הוא גדל אצלה איזה תקופה, היא היניקה אותו, והוא מספר
והוא בוכה. זה מאד ריגש אותנו כי לא הכרנו את הסיפור הזה." הזיכרון הזה של זן-בר
צור מהטקס מראה איך מלבד המשמעויות הסמליות הטקס גם מאפשר לבני ובנות הקהילה לחשוף
לפני המשפחה והקהילה סיפורים על האדם המבוגר ולהעריך מעשים שאולי נעשו מזמן, אבל
השפעתם ממשיכה להדהד. הוא מאפשר לדור הצעיר ללמוד על אורחות חיים בקהילה ואף על סתרי
עולם – גבר מבוגר שבוכה על אירוע שקרה בהיותו תינוק.
"לגבר או לאישה המבוגרים המזמינים
את הטקס זה נותן," אומרת זן-בר צור, "איזשהו אישור חברתי שהחיים שלהם
בעלי משמעות. זה נותן הרבה כוח להמשיך. סבתא שלי המשיכה לחיות אחרי זה עוד איזה 25
שנים. זה נתן לה בוּסְט טוב לחיים, להמשיך לחיות." הטקס יכול להעניק חשיבות
ומשמעות למקרים ולאירועים שעורך הטקס לא זכר או לא שיער שהיו משמעותיים לאנשים
בקהילתו. "זה לשים מראה טובה מול האדם, להגיד כמה היית חשוב והחיים הם בעלי
משמעות. אז אין את היראה הגדולה מהמוות שמא החמצתי, שמא לא עשיתי כשורה. זה מעין
אישור חברתי קהילתי שהחיים היו בעלי משמעות, וזאת גם רקמת חיבור מרגשת בין האדם
הזקן לבין המשפחה והקהילה." זן-בר צור מספרת שמגיל קטן הייתה סבתה מדברת על המוות
שלה ומתכוננת אליו: "זה היה חלק מהשפה הבין דורית הזאת.
כן מתכוננים למוות כמעבר, לא למוות כמשהו סופי ו... ממשיכים הלאה. כלומר יש איזשהו
מעבר, טרנספורמציה של גוף ורוח ונשמה, אבל הנוכחות עדיין ממשיכה. זה טקס שהוא טקס
מעבר, ומצאתי השלמה גדולה של אותם נשים וגברים זקנים עם המעבר הזה, דרך ההכנה שלהם
לקראתו." מעניין שטקס הסֶה פּוֹרְסֶה מאפשר הכנה לא רק לאדם עצמו, אלא
לקהילה כולה, הכנה למוות של אותו אדם וגם למוות שלהם, למידה של הדרך שבה נפרדים
מהעולם ומהקהילה ומתכוננים למעבר מהעולם הזה. "כשכל אחד בא ומספר, העיניים של
האדם זורחות אל תוך נשמתו, ונשמת עולם זו חוויה ממש מרגשת שוואוו הנה, אפשר לומר
דברים טובים על האדם כשהוא חי," אומרת בהתרגשות זן-בר צור. היום היא עצמה עורכת
טקסי מעבר ברוח המסורת האפגנית. על כך היא מספרת: "מתוך הידע הזה שעלה במחקר שלי ומתוך זיכרונות
הילדות שלי אני מנכיחה חלק מהטקסים במרחב שלנו עם אדפטציה שמתאימה לכאן. טקסי הנזיד
האדום שבמקור היו טקסים לנערה שקיבלה את הווסת עכשיו הם טקסי בנות מצווה. טקסי
הנזיד הלבן הם העצמת האישה בשלב הזה של המעבר, חיבור לתפיסה המקורית שהייתה
בשלה וחכמה ויפה ומנהיגה ותומכת, עם כל הסגולות האלה של ההתבגרות, ולא תפיסת הזקנה
של החברה המערבית."
ד"ר צילה זן-בר צור:
"כל אחד מבני הקהילה והמשפחה
בא אל מול האדם וסיפר לו ולכל המעגל הטקסי הזה
על איזושהי סיטואציה שבה אותו אדם נתן לו לחם לשובע
או העניק לו תובנה או עזרה או דבר חכמה;
קצת כמו להספיד את האדם בחייו,
כלומר להגיד לו כמה טוב הוא היה"
אל מול המציאות בישראל של היום שבה המוות איננו חלק מהיומיום, אלא בהקשרים שליליים, מעורר השראה לשמוע על הדרך האמיצה הזו להכיל את מציאות החיים ולאפשר להיפרד בעודנו בחיים.
"המוות,
אם מכירים בו, הוא חבר טוב לראות מה חשוב באמת"
ב-25 השנים האחרונות מתרגלת ליאורה פרייס בודהיזם, ומ-2008 היא משמשת מלווה רוחנית
במרכז לין בחיפה ובבית אבות או בית הורים, כפי שהיא קוראת לו, גם בחיפה. "אני
פגשתי את המוות בצורה קרובה. אני היום תיכף בת 70, ופגשתי את המוות פנים אל פנים,
אפשר להגיד, כשהייתי בת 19, כשנהרג החבר שהיה לי אז במלחמת ההתשה, ולא הייתי מוכנה
לזה בכלל. היו לי כל מיני חלומות וכל מיני מחשבות שמשכו אותי מאוד להתעניין בנושא
הזה: מה קורה שם? האם נעלמים? האם לא נעלמים? מה זה המעבר הזה? מה זה המוות? זה לא
בער כל הזמן, אבל זה ליווה אותי שנים טובות. אחרי שנתיים אבא שלי נפטר ואחרי זה
עוד חבר נהרג. המוות מלווה אותנו כל הזמן."
במהלך חיינו כולנו פוגשים את המוות, הרי הוא חלק מהחיים, אבל לא תמיד אנחנו יודעים
איך להתמודד איתו, איך להכיל את הכאב העצום של פרידה ממישהו יקר, לחוות עימו את
הסבל, אם מדובר במחלה סופנית, או אפילו לעת זקנה איך להתמודד עם העתיד המתקרב. בשנים
האחרונות הולך ומתרחב בארץ הליווי הרוחני שנועד לתת מענה עמוק ככל האפשר לצורך של
האדם להתכונן למותו שלו ולמותם של אהוביו. כיום בישראל אין מנגנונים חברתיים מוסדרים
שעוזרים לנו לחשוב על המוות ולהתמודד עימו, והבדידות אל מול השאלה הזו עלולה להיות
אדירה. לא סתם אנחנו מפחדים מהמוות; המסתורין הגדול הכרוך בו ממחיש לנו עד כמה
השליטה שלנו במציאות מוגבלת ועד כמה הקיום שלנו ארעי. ליווי רוחני פונה בדרך כלל לחולים
במחלות קשות או סופניות ולזקנים המתקרבים אל סוף חייהם. "המוות זה לא דבר
שכיף לדבר עליו," אומרת פרייס, "והגישה הבודהיסטית היא לא פסימית בזה
שאנחנו אומרים 'אנחנו רוצים לדבר על המוות'; היא ריאליסטית. אנחנו מדברים על משהו
שיקרה, ובגלל שאנחנו יודעים שזה יקרה ואנחנו לא יודעים מתי, אז איך אפשר להתכונן
לזה, איך אני יכולה לחיות את החיים שלי בידיעה שאני אמות ואני לא יודעת מתי."
מבחינת פרייס הגישה הבודהיסטית טומנת בחובה הזדמנות גדולה לשנות את נקודת מבטנו על
המוות; זוהי גישה התומכת בליווי הרוחני. "זה תחום די חדש בארץ, אבל הוא כבר
לא צלצולי פעמונים בחלל הריק. לאט לאט מדברים על זה יותר ויותר. למשל איפה שאני
עובדת אני רואה את השינוי בהתייחסות למוות. בהחלט. גם הרופאים והאחיות לא מפחדים
להגיד את המילה הזאת, וגם עם הזקנים, אולי בגלל שאני עושה את זה ודואגת שזה יקרה,
להגיד את המילה ולדעת שאנחנו הולכים לשם ומה זה אומר על החיים שלנו, להתעסק עם
זה." פרייס חשה שבמוסדות בריאות חל שינוי בגישה למוות וגם השיח עצמו והיחס של
הצוות שהיא עובדת איתו הולכים ומשתנים; מבינים יותר את החשיבות של ההתייחסות למוות
והדיבור עליו. היא
מספרת סיפור שממחיש את זה: "אח סיעודי שהכרתי סיפר לי שלפני כמה שנים הייתה
אישה זקנה במחלקה הסיעודית שהלכה למות והיא אמרה לו: 'אני חושבת שאני עומדת למות.'
הוא ענה לה: 'אני מקווה שזה לא יהיה במשמרת שלי.' הוא שאל אותי מה הייתי צריך
להגיד לה, זאת אומרת שהוא הבין שיש פה משהו איום ונורא, אז דיברנו על זה והצעתי לו
התייחסויות בסגנון הזה: 'אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שלא תסבלי', 'אני מאחל לך
שהמעבר שלך יהיה טוב', 'אם זה יהיה במשמרת שלי, אני אשב על ידך, אם יהיה צורך'."
היא מתייחסת לקושי של הרופאים: "הרופאים נשבעים להציל חיים, וכשמתים, כי מתים
הרי, אז הם מרגישים שזה כישלון. זה לא כישלון; זה הזמן של הבנאדם הזה למות. יש גם פאשלות,
אבל בדרך כלל הם עושים את כל מה שהם יכולים, והגיע הזמן שהבנאדם הזה ימות, ויכול
להיות גם צעיר; גם זה קורה." הדברים של פרייס עלולים
לקומם, אך זו המחשה עד כמה קשה לנו להשלים עם מוות, בוודאי כשמדובר במישהו אהוב
וקרוב. פרייס מאמינה שדרך התרגול הבודהיסטי אפשר לראות ולהכיל את התמונה הגדולה,
יחד עם העצב הגדול שגם הוא חלק מהחיים. "הבודהיזם לא רק מכין אותנו למוות נכון מבחינת
איך לעזוב את העולם בהשלמה; יש מוות כמו שיש השתנות בכל הדברים כל הזמן; המוות הוא
לא סוף, המוות הוא שינוי. הגוף עובר ממצב אחד למצב שני, התודעה עוברת ממצב אחד
למצב שני, זה לא סוף; זו המשכיות. לאן אני רוצה להמשיך ומה המשמעות של ההמשכיות
הזאת?" מסר חשוב שפרייס מדגישה הוא המוות כנקודת מפנה, כדרך חיים. מניסיונה
המוות הוא הזדמנות לחיות את החיים במודעות גבוהה יותר: "אנחנו לא חושבים על
המוות ולא מתייחסים לחיים כמשהו שייגמר בסופו של דבר, אלא באמת מתכננים כאילו הכול
בידינו. אני שומעת הרבה מאנשים חולים בסרטן, איך כל התכניות שלהם השתנו ב-180
מעלות ברגע שגילו שהם חולים. הרבה פעמים זה קורה בול כשיוצאים לפנסיה או בול
ביומולדת 50, משהו שפתאום נותן שוק כזה. ולא מעט אנשים לוקחים את זה כהזדמנות.
רצתי מפה ולשם והשקעתי בעבודה מבוקר עד ערב וצריך לעשות את זה והכול טוב; אלה אנשים
שנהנים ממה שהם עושים אבל פתאום מגלים מחלה, ואז הם שואלים 'ומה עשיתי בשביל עצמי?
בשביל עולמי הפנימי?' ואז חלקם באמת עושים תפנית מאוד יפה ומאוד מוערכת ועושים
שינוי מאוד גדול." פרייס מדגישה שחשוב לזכור שבכל רגע יש לנו הזדמנות לשים לב
לחיינו ולשאול את עצמנו איך אנחנו בוחרים לחיות; זו בעצם משמעות המוות כחבר, חבר
שמאיר את דרכנו בחיים ומזכיר לנו להיות ערים במסע הזה: "להסתכל על המוות,
להסתכל על הארעיות, להסתכל על השינוי שקורה כל הזמן בכל דבר, ואז נרוויח את שלוות
הנפש שלנו ואת האהבה ללא תנאי ואת הסיפוק בחיים ולא נהיה במין תחושה כזאת שצריך כל
הזמן להחליף וכל הזמן יש משהו יותר טוב. הכול משתנה סביבנו, וגם אם אני אקנה משהו
חדש, הוא יתבלה. זה מקרב אותנו אל תפיסת עולם יותר רחבה ולתחושה של חיים, אם אנחנו
מהרהרים במוות ומקבלים אותו. בבודהיזם הרבה פעמים אומרים הארעיות היא המוות, זה
הולך ביחד. הכול זמני, הכול משתנה, הכול מתכלה. אומרים שכל מה שמתחבר יתפרק, שכל
מה שנפגש ייפרד. אז צריך לראות את זה, איך כל תופעה שיש לנו מול העיניים בעצם
התחברה ממשהו או מחומרים שהרכיבו אותה או אנשים שנפגשו שבהכרח הם ייפרדו יום אחד
כך או אחרת. איך אפשר לקבל את זה? להפנים את זה? להעריך את הרגע הזה בלי לרצות
לשמר שום דבר? אני ממש לא חושבת שזה אומר שכשמתים לא מתאבלים. מתאבלים, זה בסדר כי
אנחנו כן קשורים לאנשים ועצוב לנו כשהם לא איתנו יותר. אבל אפשר להסתכל על זה גם
בצורה יותר רחבה."
ליאורה פרייס:
"המוות זה לא דבר שכיף לדבר עליו,
והגישה הבודהיסטית היא לא פסימית
בזה שאנחנו אומרים 'אנחנו רוצים לדבר על המוות';
היא ריאליסטית"
יחס פרקטי
נחזור אל ד"ר דניאל נוה ואל הסוג השני של תפיסת המוות שהוא מדבר עליו. ידוע על מספר קטן של חברות כאלה שבהן "המוות משחק," לפי נוה, "תפקיד מינורי בעולם של החיים. זו קבוצה מזערית, והיא כוללת בעיקר, אם לא רק, חברות ציידים-לקטים, ובעיקר כאלה שאורח החיים שלהן מתאפיין במיידיות (immediate return), חברות שלא אוגרות מזון למשל. כל החברות החקלאיות הן חברות אוגרות, ואצל ציידים-לקטים יש כאלה שאוגרים וכאלה שלא. החברות שלא אוגרות הן חברות מאוד שוויוניות, ובהן אנחנו מוצאים שיש תפיסת מוות מאוד מעניינת."
נוה חוקר את אנשי הנאיקה החיים ביערות הגשם בדרום הודו. הוא חי בחברתם במשך שנה וחזר וביקר אותם לאורך השנים. הנאיקה הם חברת ציידים-לקטים מהבודדות שנשארו בעולם, וכבר בימינו חייהם משתנים מן היסוד עקב תהליכי גלובליזציה והרס היערות. "את הנאיקה לפחות עד לאחרונה אפשר היה לכלול באותן חברות שבהן המוות משחק תפקיד יחסית מינורי בעולם של החיים," אומר נוה. "אנחנו רואים שבחברות מסוג זה יש עיסוק מאוד קטן בגופה. כשאדם מת, הטיפול בגופה הוא בעיקר עניין פרקטי; אין יותר מדי מחויבויות ותפקידים, לא מהצד של האבלים, וגם אין כל מיני אנשים כמו כוהנים שזה התפקיד שלהם בחברה. יש גופה, צריך לטפל בה, צריך להרחיק אותה, והרבה פעמים צריך להתרחק ממנה. אם אדם מת בתוך הג'ונגל, יכול להיות שפשוט ישאירו אותו שם. זה יכול להיות עד כדי כך. אם אדם מת במחנה, אז על פי רוב יקברו אותו בבור רדוד או שאפילו ישאירו אותו בבקתה. ממילא הם לא יוכלו להישאר במקום עם מטען כזה של עצב. הם ישימו אותו בתוך הבקתה, ימוטטו אותה על הגופה ופשוט יעברו למקום אחר." כדי להבין זאת, חשוב לדעת שהחברות של הציידים-לקטים שמדובר בהן חיות בקבוצות קטנות, כ-60-20 חברים, והרכבן משתנה מפעם לפעם. הן מקימות מחנה ושוהות בו זמן מה, וכשנדרש הן עוברות למקום אחר די בקלות, כך שגם אל המעבר של המוות הן מתייחסות לא מתוך היאחזות.
ד"ר דניאל נוה:
"הם יכולים להניח שהמוות נעשה כתוצאה מכישוף;
למעשה הרבה פעמים הם מניחים את זה.
אבל הם יוצאים מנקודת הנחה שהם לעולם
לא יוכלו לדעת באמת מי עשה את זה,
ולכן הם פשוט מניחים לזה"
"דבר נוסף שאנחנו רואים הוא שאין יותר מדי חיפוש אחר סיבת המוות," אומר נוה. "הם יכולים להניח שהמוות נעשה כתוצאה מכישוף; למעשה הרבה פעמים הם מניחים את זה. אבל הם לא מנסים לקחת את זה לכיוון של מעין ציד מכשפות של מי עשה את זה ולמה; הם יוצאים מנקודת הנחה שהם לעולם לא יוכלו לדעת באמת מי עשה את זה, ולכן הם פשוט מניחים לזה, אז אין יותר צורך לחפש אחר סיבת המוות. בחברות שהמוות משחק תפקיד משמעותי בעולם של החיים, המצב הוא אחר. הרבה פעמים החברה לא יכולה לעבור הלאה עד שהיא מפצחת את סיבת המוות. אנחנו מגיעים לפרקטיקות של לנתח את הגופה; מבחוץ אפשר היה להסתכל עלינו בהקשר הזה כעל חברה אקזוטית, שמנתחת גופות כדי להגיע להסכמה על סיבת המוות. מה שמעניין עוד יותר הוא שזה רלוונטי יותר לחברה, ככל שהאדם במעמד גבוה יותר. זה פחות קריטי לנו הרבה פעמים לגבי אנשים שהם בתחתית החברה." נראה שזו אחת מנקודות המפתח להבנת היחס של הנאיקה למוות. בחברות ציידים-לקטים שמתאפיינות במיידיות, אנו מוצאים שוויון רב והעדר היררכיה בכל הקשור לעושר, ליוקרה ולכוח, ויש אף מנגנונים חברתיים שמטרתם למנוע פערים בתחומים אלה. מעצם חייהם כציידים-לקטים אין להם הרבה רכוש, והחברה מאורגנת בקבוצות קטנות ונעה הרבה. בחברות אלה אין יחסי סמכות בין הבוגרים, ואפילו בין הורים לילדים הסמכות של ההורה מוגבלת מאוד. זה מתבטא בתפיסת היקום שלהם אומר נוה: "הם רואים את היקום כיקום שיש בו רצף, לא אוסף של ישויות נפרדות ונבדלות, אלא קיום שיש בו רצף וקיום שהוא יחסית לא היררכי; כלומר: האלים לא לגמרי מעל בני האדם, ובני האדם לא לגמרי מעל בעלי החיים והעצים. כן, לאל יש יכולות שאין לאדם, אבל כמו שלהורה יש יכולות שאין לילד; עדיין ההורה לא מעל הילד, וההורה לא בהכרח מעניש את הילד וגם האל לא בהכרח מעניש את האדם." העדר הריבוד החברתי או השוויוניות שזיהה האנתרופולוג ג'יימס וודבורן הביאו אותו לטעון טענה מעניינת ומאתגרת המתייחסת דווקא לחברה שלנו: מנהגי אבל ויגון הם הבניה תרבותית הרבה יותר מאשר תחושות טבעיות וברורות. נוה מודע לכך שזו טענה לא פשוטה לעיכול ומוסיף: "זה נראה לנו מוזר, כי אנחנו רואים כל מיני דברים שנראים כמו אבל ויגון אצל פילים ואולי גם אצל דולפינים, אבל וודבורן בכל זאת אומר: 'תסתכלו, כשלחברה אין אינטרס בתקופת זמן של אבל ויגון, אנשים ממשיכים הלאה ואנשים יכולים להמשיך הלאה.' בעצם הוא אומר שרוב החברות בעולם הן חברות שיש בהן הבדלים, שהן חברות לא שוויוניות בכל הקשור לעושר, יוקרה וכוח, ובחברות האלה כשאדם מת, יש סכנה לקרע במבנה החברתי. כלומר: הוא טוען שכשאין סכנה לקרע במבנה החברתי, החברה לא מזריקה לנו את הצורך הזה לחוש אבל ויגון. אפשר להמשיך הלאה. בחברות של ציידים-לקטים שהן חברות שוויוניות בכל מה שקשור לעושר, יוקרה וכוח, כשאדם מת אין סכנה אמיתית של קרע במבנה החברתי. וכשאין סכנה כזאת, אנשים ממשיכים הלאה. בחברות מהסוג הראשון, כשאדם מת, יש סכנה למאבקים על הנכסים, על המעמד ועל עמדות השררה שהוא השאיר אחריו, ואז החברה צריכה תקופת אבל ויגון, שבה לא לגיטימי לצאת למאבקים על הירושה שלו."
אין זה אומר, מדגיש נוה, שהאנשים
אינם עצובים על האובדן; נהפוך הוא: "ביום
של המוות יש המון מוות, ואנשים יכולים לקפוץ על הגופה, לחתוך את הגוף שלהם עד זוב
דם, גילויי יגון מאוד עוצמתיים, אבל כבר תוך כמה ימים את רואה שאם יש לחץ חברתי,
הוא דווקא לא להראות תחושות של אבל ויגון, אלא להמשיך הלאה. כי העצב והיגון לא
יחזירו את המת, ואנשים ישמחו לראות את זה שהתאלמן או את זו שהתאלמנה מוצאים זוגיות
חדשה." נוה מספר על מקרה שהיה עד אליו כשהגיע אל הנאיקה
בפעם השנייה, שבה שהה בחברתם שנה שלמה: "כשהגעתי לשם, זוג הורים מתו תוך 48 שעות
משתי מחלות שונות, והשאירו אחריהם ילד שהוא בערך בן 11. זה היה מדהים לראות באיזו
מהירות הילד הזה חזר להמשיך לחיות את חייו. מכיוון ששני ההורים מתו בזה אחר זה
ועוד ילדים מבני הקבוצה החלו לחלות, נהיה שם באמת לחץ. אז העלו בטראנס את הרוחות
של שני ההורים, לברר מה קרה, וגם הייתה לאבא הזדמנות לחבק את הילד [דרך האדם שנכנס
לטראנס; ש"ב]. בהתחלה הילד לא רצה לבוא וכיבדו את זה. לא היה משהו כמו 'אבא
פה, למה אתה לא בא להגיד שלום?'. יכול להיות שבשבילו כל המעמד היה עוצמתי מדי. אבל
באיזשהו שלב הוא התרצה, והאבא חיבק אותו ונתן לו יד ואפילו חיבר אותו לגבר אחר
ואמר 'מעכשיו הוא האבא שלך'. הילד לא התלהב אגב מהבחירה; הוא פשוט חי כל פעם עם מי
שהוא רצה. כל כמה שבועות הוא החליף משפחה, ואף פעם לא התייחסו אליו בתור היתום,
המסכן. ומכיוון שהייתה לי שנה לעקוב אחריו, ראיתי במו עיניי באיזו מהירות ילד יכול
לחזור לשגרה. בהמשך גם פגשתי אותו כאדם מבוגר וכאבא בעצמו. הוא פשוט חזר והמשיך את
חייו. אף פעם לא הסתכלו עליו בתור מסכן, בתור מקרה סוציאלי." חשוב לחזור ולהדגיש
שרגשות העצב והיגון קיימים, אבל לא הטקסיות והמנהגים המתלווים אליהם ברבות מהחברות
והתרבויות.
כמי שמתנדב לעיתים ללוות אנשים אל מותם, פוגש נוה לפעמים גישה דומה למוות גם בחברה
שלנו: "לא מעט פעמים במצבים של שבעה ואבל אני פוגש את המצב הזה שאדם נמצא
בבלבול מזה שהוא מרגיש בסך הכול בסדר, ואז הוא נכנס למין שיח פנימי כזה של 'מה זה
אומר עליי ומה זה אומר על מי שאהבתי?'. ייתכן מאוד שאנחנו באמת בנויים להמשיך הלאה,
ושיש פה היבט יותר גדול מששיערנו של הבניה חברתית שאומרת לנו שאנחנו צריכים להרגיש
כובד וקושי."
אין פה כוונה להגיד שלהתאבל או לא להתאבל זו הדרך הנכונה, אלא יותר הזמנה להתבונן בעצמנו ובחברה שלנו ולנסות להבין מהי הדרך הנכונה לכל אדם להתמודד עם אחד האירועים המסתוריים בחיינו, איך לחוות אותו ולהמשיך לחיות עם כל הרגשות הסוערים שעולים בנו, איך למצוא את הדרך במקום להתכחש, לנסות להתמודד עם עובדת החיים הזו, כפי שכותב הנזיר תיך נאת האן, שאליו הפנתה אותי ליאורה פרייס:
לגל באוקיינוס יש התחלה ויש סוף, יש לידה ויש מוות, אולם [...] הגל הוא ריק. הגל מלא במים, אבל הוא ריק מעצמיות נפרדת. הגל הוא צורה שקיומה אפשרי, הודות לקיומם של מים ורוח. אם הוא רואה רק את צורתו, על תחילתה וסופה, קם בו פחד מלידה ומוות, אך אם יבין שהוא בעצם מים, יזהה את עצמו עם המים, אז ישתחרר מלידה ומוות. כל גל נולד ועתיד הוא למות, אבל המים חופשיים מלידה וממוות. [...] אם אתה הגל שהיה לאחד עם המים, מביט בעולם כפי שמים מביטים, אז אינך פוחד להתרומם ולהתנפץ, להתרומם ולהתנפץ.
