האם הכזיבו נביאי הטכנולוגיה?

בשנות ה-90 עוררה הטכנולוגיה תקוות גדולות. נביאיה חזו איך היא תביס את כל המשברים השונים שהאנושות ניצבת לפניהם. אף שרבות מהתחזיות לא התגשמו, וכרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של המשבר הגדול מכולם, משבר האקלים, גם היום רבים – משליטי מדינות ועד האזרח הקטן – משליכים על הטכנולוגיה את יהבם, אבל נראה שהיא לבדה לא תעמוד בפרץ

האזינו לכתבה המשודרת:

הכתבה הוקלטה באולפני הספריה המרכזית לעיוורים

על התקוות שעוררה הטכנולוגיה מאז שנות התשעים ולמעשה עוד קודם, ההאצה הטכנולוגית ועל כך שבעצם נעצרה (חוק מור התבטל, מהירות החדשנות לא עולה כבעבר, חברות חדשנות נעשות מפוקפקות יותר ויותר וקורסות - ויוורק, אליזבת הולמס בדרך לכלא, אובר), נביאיה (קורצוייל, הררי, צנזה) שממתינים לאחרית הימים (מאז 2000, ואחר כך מאז 2012) ששוב ושוב מבוששת להגיע, ההבטחה (הקטנת העולם והפיכתו לכפר גלובלי, דמוקרטיזציה, הנגשה של הכל להכל) אבל גם הצד האפל שנסקר מכיוונים שונים ב"מראה שחורה", האכזבה והמחיר ביחסים בין-אישיים, במניפולציה של כולם נגד כולם

יש לי וידוי: בנעורי, זלזלתי בטכנולוגיה ובמדע. כנער היפי מגודל שיער, חלמתי לחזור אל הטבע, ועולם התעשייה והרציונליות היה לי אויב מר, "בבילון" הרשעה. לו נולדתי מאתיים שנים קודם, הייתי מן הסתם "לודיט", מנתץ מכונות. לו נולדתי טיפה מאוחר יותר, הייתם מוצאים אותי במפגשי ריינבו. בגלל שנולדתי בדיוק בזמן שבו נולדתי, היו לי ויכוחים משפחתיים מרים עם אבי, שבשבילו הייתה הטכנולוגיה פלא שהיה אסיר תודה לו. הרדיו, המכונית המשפחתית, מצלמת החובבים, הטיסות הזולות, הטלוויזיה, אפילו המקרר, קפה אינסטנט – כל אלה היו המצאות שאבי לא ציפה לחוות בחייו. אבל ההמצאה הגדולה ביותר שחזר והעלה על נס הייתה המצאת הפניצילין לפני 90 שנה. "אתה רוצה לחזור לעבר?" נהג לשאול בקוצר רוח. "אז דע לך! כשהייתי בגילך אפשר היה למות משריטה קטנה." לו היה דתי, היה אומר: "תגיד תודה על מה שהמדע עשה בשבילך!"

הזיכרון הזה צף אצלי, כשאני חושב על טכנולוגיה, משום שבניגוד לדורו של אבי, אותי עולם הטכנולוגיה והמדע אכזב. בעידן הדוט-קום של שנות ה-90 דווקא חוויתי את האופוריה הטכנולוגית; הכול עמד להשתנות. קראתי על כך, כתבתי על כך בטור השבועי שלי בקפטן אינטרנט במוסף הארץ שהחל להופיע בימי הדוט-קום העליזים, ביקרתי פעמים רבות בסן פרנסיסקו ובעמק הסיליקון. התפעלתי וקיוויתי. אלא שמשהו קרה במעבר למילניום החדש. נכון, המחשבים והסמארטפונים הם המצאות מופלאות, אבל… תרופה הם לא (ואולי להפך). חלונות של שנת 2019 אינה שונה מהותית מחלונות של שנת 1999. המכונית שלי חסכונית ונוחה מזו שבה הסיע אותי אבי, אבל היא לא מעופפת ולא נוסעת בעצמה. לחלופין רואים בה את אחד ממחוללי שינוי האקלים, אני סובל בפקקים, והטכנולוגיה שכחה להמציא לה חניה. 

ד"ר יובל דרור:
"עצם הפנייה לפתרונות טכנולוגיים שפותחו כדי לפתור
בעיות שיצרו טכנולוגיות הוא סימפטום של המחלה שכולנו סובלים ממנה.
אנחנו משוכנעים שלכל בעיה יש פתרון טכנולוגי.
הפתרון צריך להגיע מכיוון לא טכנולוגי ולנבוע מההבנה
שהתרופה לחיים שיצאו מכלל איזון היא החזרת האיזון"

המילניום החדש אינו מאופיין בשפע, כפי שטועים לחשוב, אלא בכלכלת חלטורה של airbnb ושל eBay ובאובדן הביטחון התעסוקתי. במקום לפתח חלליות שיטוסו אל הכוכבים, מפתחים רחפני קרב לשימוש במלחמות ללא מטרה וללא סוף. במקום שהטכנולוגיה תשמש לקירוב בני אדם ולחיזוק התקשורת הבין-אישית והחברה, היא משמשת לניטור, למעקב, למניפולציה, לפייק ניוז. 

גם נביאי העידן הטכנולוגי שינו את הטון, ובשנים האחרונות ספריהם כוללים גם התייחסות לצל שהטכנולוגיה מטילה. דוגמה לכך היא ספריו של העתידן ד"ר רועי צזנה. בספרו הראשון, המדריך לעתיד (2013), כתב צזנה על מכוניות רובוטיות, על עצירת ההזדקנות ועל מסע אל הכוכבים (הספר יצא בהוצאת הציבור המאוחד, כלומר בשיטת מימון ההמונים האוטופיסטית). אבל ספרו האחרון, השולטים בעתיד (2017; הפעם בהוצאת כנרת ולא במימון המונים), נושא את כותרת המשנה האפלה – "הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה".  

מסע בין כוכבים

אל דאגה, הצל שמטיל "הון-שלטון" מוגש לקוראים רק לאחר מנה גדושה של טכנולוגיה ותקווה. בעתיד של צזנה המכוניות עדיין נוסעות בעצמן, הרפואה המתקדמת ביותר זמינה לכול, בעיות משפטיות נפתרות באופן אוטומטי וצודק, וכל שנה יורדים מחירי המוצרים האלקטרוניים, כאילו הייתה מכירת חיסול בלתי נגמרת. אמנם לא נוסעים אל הכוכבים כמו ב-2013, אבל חברה אחת שצזנה מספר עליה פיתחה בהשראת מסע בין כוכבים מכשיר רפואי נייד, הטריקורדר, שבו נהג ד"ר ספוק בעל האוזניים המחודדות להקליט ברציפות רישומים על תהליכי חיים, שאפשרו לו לקבל תמונה הוליסטית על מצבו של הפציינט. ועכשיו זה אצלנו בבית! 

רגע, למה זה מדע בדיוני? האם אין מכשיר כזה בבתי החולים? ובכן, המכשור הרפואי בבתי חולים אכן מנטר, אבל דוחפים אותו על עגלות, והוא אינו דיגיטלי, מקיף, רציף, קבוע, מאורכב, נייד, קטן, אישי וזוכר הכל כמו הטריקורדר, ואיננו יכולים לשאת אותו עימנו לכוכב אחר או להשתחרר בזכותו ממחלקת האשפוז.

צזנה מספר על חברה שפיתחה מכשיר כזה בדיוק, סקאנאדו שמה – משחק מילים על השם קסאנאדו, עיר הבירה הקסומה של קובלאי חאן, ששמעה הגיעה למערב דרך מרקו פולו הבלתי אמין, ובעזרת המשורר קולרידג' מהמאה ה-18, שכתב על קובלאי חאן בהשפעת הזיית אופיום. כך או כך, בדומה למעשיות מרקו פולו, גם סקאנאדו אכן הלהיבה את הדמיון. כשב-2013 הכריזה על מימון המונים, הצליחה לגייס סכום חסר תקדים: 1.6 מיליון דולר, שהגיעו מ-8,800 משתמשים ששילמו מראש בין 199 ל-529 דולר עבור טריקורדר אמיתי. וכדי למצות עד תום את דימוי החדשנות, נמנתה סקאנאדו עם המתמודדות על פרס של 25 מיליון דולר שעליו הכריזה עמותת xprize, המציבה מדי פעם אתגרי חדשנות. כש-xprize הכריזה ב-2011 על אתגר הטריקורדר, היא ביקשה וקיבלה מ-CBS רשות להשתמש בשם טריקורדר, שהרי המילה היא קניין רוחני של מסע בין כוכבים. הניתן להסעיר את הדמיון יותר מאשר בעצם ייצורו של מכשיר דמיוני? 

על המיליונים מההמונים נוספו עשרות מיליונים מקרנות השקעה, וחברת סקאנאדו פיתחה מכשיר ניסיוני. בספרו שיצא ב-2017 כתב צזנה ש"עדיין לא ברור אם הוא יכבוש את השוק בסערה". למעשה, כבר ב-2016, לאחר כשנה-שנתיים שבמהלכן עבדו המכשירים שאלפי לקוחות רכשו במיטב כספם, הודיעה סקאנאדו על הפסקת התמיכה בהם, וסגרה אותם מרחוק. איך סוגרים מרחוק? פשוט מאוד; בעולם העתיד אפשר, כמו במסע בין כוכבים, לא רק להפעיל מרחוק, אלא גם לסגור מרחוק את מה שמכרו לך! הלקוחות זעמו כמובן, ובטוויטר המציאו למכשיר את הכינוי "סקאמאדו" (סקאם = עוקץ). 

לשערורייה נלווה צער נוסף. לא רק שסקאנאדו לא זכתה בפרס ה-xprize; לראשונה בהיסטוריה של ה-xprize אף לא אחת מעשר החברות המתחרות עמדה במטלה. אולי עוד יצליחו בעתיד, אבל בינתיים הקשישה במסדרון תיהנה ממסע בין כוכבים, רק אם יעבירו אותה לחדר אשפוז, שם תוכל להפעיל את שירות הטלוויזיה בתשלום. 

צזנה המדלג על סיפור הכישלון בטוח שמכשיר כמו סקאנאדו "יקום מחדש לתחייה בגרסה משוכללת יותר, קטנה יותר ויעילה יותר", שבהשוואה אליה ייחשב הסקאנאדו "מגושם וטרחני". מאין שואבים נביאי הטכנולוגיה את ההתלהבות הבלתי נדלית הזו? מנביאה הראשון והמכונן, ריי קורצווייל. קורצווייל מוזכר, לא רק אצל צזנה, אלא בכל ספר עתידנות, ואחד הפרקים בספרו של עידו הרטוגזון, טכנומיסטיקה (2009) אף נקרא על שם ספר של קורצווייל: מכונות רוחניות.

מאין שואבים נביאי הטכנולוגיה את ההתלהבות הבלתי נדלית הזו?
מנביאה הראשון והמכונן, ריי קורצווייל.
כדי להגיע לשנת הסינגולריות (שבה יהיה בן 97), קורצווייל בולע מדי יום כ-250 תוספי מזון

המחשב שהפר חוק

קורצווייל הוא מנהל ההנדסה בחברת גוגל ומומחה עולמי לאינטליגנציה מלאכותית. הוא נולד ב-1948 בקווינס, ניו יורק, להורים יהודים שנמלטו מאוסטריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כנער הוא היה צרכן נלהב של מדע בדיוני, ובגיל 22 סיים תואר שני. המצאותיו משולבות במספר מוצרים המוכרים לכולנו: סורק המסמכים המודרני, זיהוי טקסט, זיהוי קול ועוד. שניים משמונת ספריו תורגמו לעברית: עידן המכונות החושבות (2001) והסינגולריות מתקרבת: כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה (2012) – ספר שכותרתו במקור, באנגלית, היא משחק מילים על חזון אחרית הימים הנוצרי. קורצווייל שפע נבואות: ההתפתחות הטכנולוגית תצבור תאוצה, וב-2009 יהיו מכוניות שנוהגות את עצמן, ב-2029 יפענחו מהנדסים את סוד המוח ויבנו אחד, ובשנת 2045 יהיה מהפך סינגולרי, שבעקבותיו נהפוך לסייבורגים, אנשי מכונה בני אלמוות. כדי להגיע לשנת הסינגולריות (שבה יהיה בן 97), קורצווייל בולע מדי יום כ-250 תוספי מזון. תחזית אחרונה להיום: ב-1999 חזה קורצוויל שבועת הדוט-קום תפריח את הכלכלה במשך עשור, אבל שנה אחת בלבד אחרי כן, ב-2000, זה נגמר בדמעות, בצניחת מניות הטכנולוגיה.

כמי שזוכר את בועת הדוט-קום, אני דווקא מבין אותו. קצב החידושים היה מסחרר. מחירי המִחשוב והאחסון אכן צנחו, והשבבים התמזערו והלכו. בשנות ה-90 ההן אימץ עמק הסיליקון בחום את הפילוסופיה של קורצוויל, "טרנס-הומניזם". "לא סתם בני מזל אנחנו," אמרו המבינים, "זה מכתוב; הכול כפוף לחוק מור!" מאז מוזכר חוק מור בכל ספר על עתידנות (כולל כמובן אלה שאני מזכיר בכתבה זו), אז בואו נכיר את מור ואת החוק שלו. 

ב-1965, שלוש שנים לפני שייסד המהנדס גורדון מור (עם אחרים) את חברת אינטל, הוא טען שבכל שנה – לפחות בשנים הקרובות – ניתן יהיה לדחוס בכל שבב מחשב פי שניים רכיבים. ב-1975 הוא עדכן את התחזית, וחזה שקצב המזעור יירד, ומ-1980 הדחיסות תוכפל כל שנתיים בלבד. דווקא לאחר שמותנה התחזית, התלהב ממנה פרופסור במכללת קלטק (שכיום מכהן בכיסא ע"ש מור) כל כך, שלא נחה דעתו עד שהכריז על התחזית המוגבלת ל"חוק". מור עצמו הטיל ספק בעתיד החוק שעל שמו, כי "חוק מור מפר את חוק מרפי – הכול רק משתפר כל הזמן!" ("חוק" מרפי נקרא על שם מהנדס אחר, מתחום האווירונאוטיקה, שקבע ש"כל דבר שעשוי להשתבש אכן ישתבש"). בשנת 2005 היה מור נחרץ יותר, ופסק: "הוא לא יכול להמשיך לנצח. זהו טבעם של משתנים מעריכיים – אתה דוחף אותם לקצה עד שקורה אסון." 

המילניום החדש אינו מאופיין בשפע,
כפי שטועים לחשוב, אלא בכלכלת חלטורה של airbnb ושל eBay
ובאובדן הביטחון התעסוקתי.
במקום שהטכנולוגיה תשמש לקירוב בני אדם ולחיזוק התקשורת הבין-אישית והחברה,
היא משמשת לניטור, למעקב, למניפולציה, לפייק ניוז

אבל הרעיון שגילם חוק מור היה טוב מכדי שהעולם ירפה ממנו. באותה שנה שבה הפך מור סקפטי, דווקא קורצווייל התנבא שתהליך המזעור יימשך, ועד 2010 ייעלמו המחשבים: "הם יהיו כה קטנים, הם יהיו מוטמעים בביגוד שלנו, בסביבה שלנו. תמונות יוקרנו ישר אל הרטינה שלנו, עד שתהיה לנו מציאות וירטואלית ממשית, ונדבר עם דמויות וירטואליות." יכולת המחשוב האדירה תהווה בסיס לעולם מופלא שבו נעלה את תודעתנו לתוך מחשבים ונהפוך לסייבורגים. בספר עידן המכונות החושבות קורצוויל מעלה את הרעיון של "לעשות סקס עם מחשבים", ובעידן המכונות הרוחניות (The Age of Spiritual Machines, 1999) הוא מספר שבקליפורניה גילו מדענים נקודה במוח שגירויה מציף רגשות דתיים, כך שבעוד מספר שנים, כשנפענח את המוח כולו, נעתיק אל המחשבים גם את החוויה הרוחנית. כשנשאל קורצוויל אם הוא מאמין שאלוהים קיים, השיב "עוד לא". למהנדס אחר של גוגל אצה הדרך: אנתוני לבנדובסקי, שעבר בהמשך לנהל את מיזם המכוניות האוטונומיות של Uber, הקים לאחרונה עמותה שמטרתה, לא פחות ולא יותר, ליצור אל המבוסס אינטליגנציה מלאכותית, רעיון המוזכר גם בספרו של צזנה.

עתידנות חלקלקה

אם אל ממוחשב ומחשב מתנבא נשמעים לכם כנבואות שווא, אתם לא לבד. כבר ב-1998 נערכה בהרווארד, תחת הכותרת טכנו-ריאליזם, ועידה שקראה לנביאי הטכנולוגיה להרגיע. סופר המד"ב ברוס סטרלינג (מהאחראים למונח "סייבר") לא הסכים שה"סינגולריות" יכולה להתגשם מחוץ לספרות. הטכנולוג פול אלן, ממייסדי מיקרוסופט, חולק פומבית על קורצווייל. מיץ' קאפור, טכנולוג ותיק אחר (אבי גיליון הנתונים האלקטרוני ומחלוצי הזכויות הדיגיטליות), התערב עם קורצווייל על 20,000 דולר ששום מחשב לא יעבור עד 2029 את מבחן טיורינג. ג'ון רני, עורך סיינטיפיק אמריקן, התפלמס עם קורצווייל במאמר ארוך שכותרתו העתידנות החלקלקה של קורצווייל (2010). בשנים האחרונות הצטרף למבקרי החזון של אינטליגנציה מלאכותית אחד מילדי הפלא של הטכנולוגיה, אילון מאסק. הוא רואה בה איום.  

הביקורת לא הפריעה לרעיונות המוזרים להגיע לתפוצה רחבה ב"עֲדות" הטכנולוגיה בעולם. לא רק עתידנים וסופרים מזכירים את קורצווייל ואת חוק מור. ב-2014 הצטרף למתנבאים נשיא אינטל ישראל, מולי אדן, שאמר בוועידה כלכלית ש"תוך פחות מ-25 שנה כולכם תהיו סייבורג. [...] בעתיד נהיה מסוגלים לפתח צ'יפ בעל יכולות של מוח אנושי. זה לא שאלה של אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה". בתוך 10 או 20 שנה "אנחנו כבר לא מדברים על מחשוב לביש, אלא על מחשוב מושתל. לרוב הכלבים כבר השתילו שבב קטן בפנים. כמה אנחנו רחוקים מן הדבר הנוראי הזה? כבר היום בן אדם שאיבד עין השתילו לו עין ביונית. גידם מסוגל להחזיק כוס עם יד תותבת ממוחשבת, לשחק פוטבול או לשחות. בעזרת טכנולוגיה ומחשוב אנחנו עוזרים לאנשים מוגבלים לחיות בצורה הרבה יותר טובה. אבל מדובר בפחות מ-1% מהאוכלוסיה. מה עם השאר? למה שאתם לא תחיו יותר טוב? למה שלא ניקח אנשים ממוצעים ונביא אותם למשהו אחר?"

אדן המשיך: "לפי חוק מור, כל שנתיים מוכפל מספר הטרנזיסטורים על שבב. אז בעוד 12 שנים נוכל לייצר מעבד עם 100 מיליארד נוירונים בפנים." אלא ששנתיים אחרי כן, ב-2016, דחתה אינטל את מועד ההשקה של שבבים חדשים, ופרשנים ראו בהודעתה לבורסה ראיה שחוק מור כבר לא עובד. איך הגיבו העתידנים? רועי צזנה לא הופתע, ובספרו השולטים בעתיד הוא כתב: "בימים אלה מתחיל חוק מור לגווע לאיטו, כפי שאינטל עצמה מודה, אך זו אינה הפתעה גדולה עבור העתידנים העוקבים אחרי מגמות טכנולוגיות," אם כי עזה אמונתו ש"שינוי התפישה הבא יקפיץ מחדש את יכולות החישוב".

איורים: אופל פרץ

חבלי משיח

שינוי התפישה (הפרדיגמה) הוא אחד מעיקרי דת הטכנולוגיה. לכאורה, דורנו הוא דור המשיח, ובדור המשיח, גם אם בשורת הנביאים לא מתגשמת מיד, אין בעיה, אלה הם חבלי משיח, והיא תתגשם עם "שינוי התפישה" הבא שמצפה מעבר לפינה. 

האירוע הטראומטי המכונן של עולם הטכנולוגיה היה מפולת מניות הטכנולוגיה בשנת 2000. והנה מספר שנים לאחר מכן, בעקבות עלייתה של המדיה החברתית, המשנה את כללי המשחק ומקרבת כל אדם לכל אדם, חזרו התקוות למהפך גואל. אך אז באה האכזבה מתופעות השיימינג, הלינצ'טרנט, העברת הסרטונים המשפילים, הבוטים, הטרולים, פייק ניוז, דיפ פייק, פורטנייט, קיימברידג' אנליטיקה שמתערבת בבחירות, הפילוח המתוחכם שמאפשר מניפולציה ועליית שליטים דמגוגיים והרפתקנים. פרשת ויקיליקס הראתה כמה מסוכן לחשוב שהאינטרנט מביא איתו חופש ודיון חופשי, והדלפות סנודן חשפו עולם של מעקבים וציתות לאזרחים בהיקף חסר תקדים. במקום שהמחשבים יביאו לרווחה כלכלית, הם סייעו ליצירת עולם פיננסי חשאי והרסני שכמעט מוטט ב-2008 את כלכלת העולם. מטבעות חלופיים שבישרו "משהו אחר לגמרי" נפלו בערכם, וגרמו למאמינים בחזון לאבד את חסכונותיהם. אם במדיה של שנים עברו הצטייר העתיד הטכנולוגי כהבטחה הוליוודית נהדרת, הרי בשנים האחרונות הגיעה סדרת הטלוויזיה הידועה ביותר העוסקת בטכנולוגיה עתידנית, מראה שחורה הבריטית, שנכנסת השנה לעונה חמישית של סיפורים דיסטופיים על עתידים שונים, כל אחד מהם יכול להשרות דיכאון כבד יותר מקודמו (אני כבר לא מסוגל לצפות בה).

גם במישור העסקי נקשרו לטכנולוגיה מספר שערוריות שלא ייאמנו והרבה מפחי נפש. השבבים אולי קטנו, אבל לא המחירים; האייפון הראשון הושק במחיר של כ-500 דולר, ומחירו היום כפול. המחשבים והסמארטפונים נעשו משוכללים ומהירים יותר, אבל לא זולים יותר, ומאלצים אותנו להתעדכן מדי שנה. האחסון נעשה זול יותר, אבל מאלצים את הצרכן להשתמש בשירותי אחסון על ענן במקום לאחסן בזול בבית. לאיש מאיתנו אין מכונית אוטונומית, אבל היא כבר דרסה בני אדם. אליזבת הולמס, ממציאת מכשיר רפואי שהיה אמור לעשות מהפכה בבדיקות דם, עומדת למשפט על הונאת פציינטים, רופאים ומשקיעים. WeWork, החברה שהכניסה את המשרד המשותף לתודעתנו, ביטלה את ההנפקה, ושוויה נחתך תוך שערורייה רבתי. המשקפיים החכמים של גוגל נגנזו. כלכלת העולם, שהיתה אמורה להשתפר כפועל יוצא של השפע הטכנולוגי, מזדעזעת בעקבות הפעלת אלגוריתמים למסחר. אך הצל הגדול ביותר של הטכנולוגיה אינו כישלונותיה, אלא מחדליה. מגפות חדשות משתוללות בעולם, מגפות שנעלמו חזרו, ועולם הפארמה הוסיף מגפה מעשה ידי אדם – מגפת האופיואידים (משככי הכאבים). תוחלת החיים בארצות הברית ובבריטניה יורדת. גרטה תונברג השוודית היא סמלו של המשבר האקלימי שכבר לא ניתן להתעלם ממנו. שנה אחרי שנה מתקרבות אל פתחנו בעיות בממדי ענק, שיכולות לאיים על מדינות שלמות. איפה הישועה שהבטיחו לנו בדמות אנרגיות חלופיות ומתחדשות? 

העתידן צזנה אינו עיוור לכל זאת. בניגוד לאחרית הימים הזוהרת שאצל קורצווייל, בהשולטים בעתיד של צזנה מתואר גם היבט קודר של עולמנו. במקום חזון הרשת החברתית והבטוחה, הוא מתאר את העולם כאוקיינוס מסוכן, ששוחים בו "לווייתנים" סמכותנים ומניפולטיבים, "כרישים" בעלי הון כוחניים, מארג הון-שלטון שמחבר את השניים, ולצידם 99% האחרים, שלהם הוא קורא "הסרדינים" (אלה שתפקידם להיות מזון). הפתרון שהטכנולוגיה מציעה לסרדינים שרוצים עולם טוב יותר הוא לחיות בלהקות בענן. צזנה חוזה שבעתיד יקומו מדינות ענן, חסרות טריטוריה. הוא חוזה (ואף מקדם מעשית) הקמת מדינת ענן יהודית, כלומר התכנסות של יהודי העולם בקהילה מקוונת שמהווה מדינה לכל דבר.

טכנולוגיה ואמונה

הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון יצא ב-2009. רוב תוכנו נכתב לפני שהחלו העננים להתקדר מעל תקופתנו, כך שמבין דפיו נשמעים פעמי המשיח הטכנולוגי, חוק מור עדיין חי וקיים בו, וקורצוויל מתנבא שם על הסייבורגים והסינגולריות. הרטוגזון מספר שם על הסרט האנטי-טכנולוגי קויאניסקאטסי (1982) והולך להתכנסות הריינבו, אך במקביל מפנטז על חיים של סייבורג. מצעד המצוטטים בספר – טרנס מקנה, מרשל מקלוהן ואלבין טופלר, ויבדל"א דאגלס ראשקוף וקן וילבר – הזכירו לי את ההתלהבות של מסיבת ראש השנה של שנת 1995 בסן פרנסיסקו, כשכל תקוות הדוט-קום עוד לפנינו. "זוכרים אותי ככזה שאמר שהכול נהדר וכולנו נתממשק עם מחשבים," אומר היום הרטוגזון, "אבל היום אני מלמד באוניברסיטת בר-אילן קורס ששמו טכנו-אופטימיזם וטכנו-פסימיזם, ומחפש את האיזון." בעשור שחלף מאז הוצאת הספר הרטוגזון ממשיך לפרסם בלוג. ובבלוג נימה מאוזנת יותר, כולל פוסטים עם תגית "אנטי טכנולוגיה" (למשל פוסט בשם בעיר ההריגה הגלובלית, על השריפות באמזונס). השנה כתב הרטוגזון בפוסט: "ההגות הסינגולריטאנית שטוענת שהיקום, המדע והטכנולוגיה נמצאים בתהליך האצה זוכה לפופולריות גוברת בעקבות ספרים של דמויות כמו הממציא ואיש הטכנולוגיה ריי קורצוויל וההקמה של מוסדות כמו אוניברסיטת הסינגולריות ולמעמד של קונצנזוס מתגבש בשיח הציבורי והמוסדי. בהקשר המקומי אני מרגיש שגם אני נושא באחריות מסוימת לעליית הנרטיב הזה. כתבה שפרסמתי על הסינגולריות במגזין חיים אחרים בשנת 2006 הייתה אחת הראשונות שהביאו את הנושא לתשומת ליבו  של הקהל הישראלי." אבל היום, כותב הרטוגזון, "מתרבים הסימנים לכך ששוב קראנו את הסימנים באופן סלקטיבי מדי, כך שיתאימו לנרטיב נקי, ומתחנו אותם באקסטרפולציה פרועה לעבר העתיד. האם המדע והטכנולוגיה אכן נעים בקצב גבוה כל כך ומתגבר? ואולי אנחנו כבר נעים לקראת עצירה?" 

בטכנומיסטיקה שאל הרטוגזון אם לוותר על איברים שיוחלפו במחשב וייתנוונו בעתיד, כגרסת קורצוויל, או לשמור על האיברים הוותיקים, כגרסת ראשקוף. איפה הוא עומד בסוגיה זו היום? הרטוגזון של 2020 מדבר איתי בטלפון אך תוך צעידה, "כדי שרגליי לא ייתנוונו. מאז שיש גוגל," הוא מוסיף, "אני לא צריך לזכור שום דבר. אבל זה לא באמת תחליף, זה מצמצם את יכולת המחשבה." במבט לאחור הוא אומר: "הדבר המרכזי שרציתי להביע בטכנומיסטיקה היה שתודעה מיוצרת בדיאלוג עם טכנולוגיה, ושיש צורך לפתח איזו אוריינות חדשה." 

"לא מעט תחומים במדע ובטכנולוגיה שרויים כבר תקופה ארוכה בקיפאון," הוא כתב, והרפואה נמצאת במקום גבוה ברשימה שלו. "תעשיית התרופות הפסיכיאטריות הפיקה את הכוכבים הגדולים שלה לפני יותר מ-50 שנה ועסוקה מאז בעיקר במחזוּר ובניסיונות לסכל את הופעתן של גרסאות גנריות זולות יותר (כאשר הבשורה החדשה והמלהיבה ביותר בתחום, חומרים פסיכדליים, מבוססת על רפואה בת אלפי שנה); סכומי עתק חסרי תקדים שהושקעו בחקר הסרטן בעשרות השנים האחרונות לא הובילו לפריצת דרך של ממש; הפיזיקה עברה כבר מזמן את תקופת הזוהר שלה ואיבדה את עצמה בהיפותיזות פסיכדליות עם חלקיקים היפותטיים ונעלמים; הפסיכולוגיה מגלה לחרדתה שכמחצית מהניסויים החשובים שלה היו תרמית בלתי ניתנת לשחזור, ואפילו תחומים שנראים כחזית הקדמה, כמו הביוטכנולוגיה, מבוששים למלא את הציפיות שנתלו בהם, לאחר שנתברר שקל הרבה יותר למפות את הגנום מאשר להפוך אותו לאובייקט שימושי שישפר את הבריאות ואיכות החיים."  

מהופנטים

ד"ר יובל דרור, סוציולוג וחוקר אינטרנט, פסימי יותר מצזנה ומהרטוגזון. דרור כותב על התחום מימי בועת הדוט-קום ועד היום, וספרו קוד סמוי (2019) מטיל ספק בחד-כיווניותה של הקִדמה. "כצאצאי המהפכה המדעית והתעשייתית אנו נוטים לראות כמעט כל חידוש כחלק מהמסע ההרואי והבלתי נגמר אל עבר הקדמה, הצמיחה, השיפור. המילה 'קדמה' מרמזת על הכיוון, 'קדימה, וגם על המטרה, 'להתקדם'. הרעיון שגלום בה התפתח במאה ה-18 והיה לדוקטרינה, לאידיאולוגיה של ממש, הקובעת שמצבו של האדם רק הולך ומשתפר; את מקום האינטואיציה תפסה השיטה המדעית, את העוני מחליף עידן של נוחות, עושר ותחכום, והאלימות והכוח נדחקים בידי עקרונות הומניים וסובלניים. במאה ה-21 החליפה ה'קדמה' תלבושת והייתה ל'חדשנות', שהיא קדמה ללא הטענה הבעייתית של הפיכת העולם לטוב יותר (קשה להגן על הטענה הזו כאשר נזכרים בשתי מלחמות עולם, בשואה, בהתחממות הגלובלית ובסרטים המאוחרים של וודי אלן)".

בניתוח מקורקע, מפורט ובהיר מסמן דרור היבטים מדאיגים של הטכנולוגיה. הוא מספר על שערוריית קיימברידג' אנליטיקה, החברה שניהלה תעמולת פייסבוק ממוקדת ומניפולטיבית למען משאל הברקזיט ומסע הבחירות של טראמפ. הוא מתאר את הפרשה באופן המקצועי ביותר שקראתי, ומפרק אותה לשלבים של מניפולציה: רידוד החוויה האנושית, פיצול תמונת המציאות, בידוד המשתמשים והזנתם במידע שונה ואף סותר ש"קורע את החברה מבפנים". בשתי מילים: סיפור מדכא. 

בפרק הסיכום של קוד סמוי, גם דרור, כמו הרטוגזון, מזכיר את הסרט קויאניסקאטסי. שם הסרט הוא מילה בשפת שבט ההופי, שמשמעותה "יציאה מאיזון". הסרט נטול עלילה, ומציג רק בעזרת תמונות ומוסיקה (של פיליפ גלאס) חזון קודר של איזון אקולוגי וחברתי שהופר. דרור מדבר על קויאניסקאטסי, משבר, באקולוגיית המידע החדשה. אז מה הפתרון של דרור? "אין בכוונתו של הספר לתת עצות," הוא כותב. "עצם הפנייה לפתרונות טכנולוגיים שפותחו כדי לפתור בעיות שיצרו טכנולוגיות הוא סימפטום של המחלה שכולנו סובלים ממנה. אנחנו משוכנעים שלכל בעיה יש פתרון טכנולוגי. [...] בעיניי הפתרון צריך להגיע מכיוון לא טכנולוגי ולנבוע מההבנה שהתרופה לחיים שיצאו מכלל איזון היא החזרת האיזון." דרור מאמין שחשיפת מנגנוני המניפולציה תתרום להחזרת האיזון. "יותר מדי זמן התפעלנו מהקסם של הטכנולוגיה," כותב דרור בפסקה האחרונה של הספר, "יותר מדי זמן הבטנו בה מהופנטים."

לאן הולכים מכאן? 

בעולם מדינות הענן של צזנה, האזרחים חיים ללא פרטיות, אך גם אינם צריכים לעבוד; המכונות יעשו את כל העבודות, מלימוד בבתי ספר ועד טיפול בחולים, וכולנו נקבל מהמדינה הכנסה בסיסית. הרעיון האוטופי ביותר בספר נקרא מטבעות הקארמה – אנו נקבל מטבעות קארמה כגמול על מעשים טובים, מה שהוא מגדיר "כלכלת משמעות החיים". 

יובל דרור קורא ליצירת "אקולוגיית מדיה חדשה", ומעודד אותי כשהוא כותב: "מי שסבור שהגענו לקץ ההיסטוריה הטכנולוגית, שאי אפשר להתגבר על תאגידי הענק הדיגיטליים, שאקולוגיית המדיה החדשה היא בלתי מנוצחת, צריך לדעת שאימפריות לא חיות לנצח. הן רק נותנות הרגשה כזו." 

אצל הרטוגזון, האקולוגיה והתודעה משולבות זו בזו. הוא כותב בבלוג שלו: "משבר האקלים חונך סוג חדש וחסר תקדים של שנאה עצמית – תיעוב עצמי קולקטיבי שהחלקים מתרחבים במין האנושי חשים מול עצמם, מול ההרס שאנחנו זורעים בכוכב, וחוסר היכולת להפסיק. הידיעה שאנחנו וההרגלים שלנו כמו אכילת בשר ושריפת דלקים הם שגורמים זוועות מהסוג שמתרחש באמזונס כרגע. שנאה עצמית שהיא פרי העיוועים של משבר הציוויליזציה. לאחר מאתיים שנה של מאניה של קדמה, שהחלה בתקופת ההשכלה ובהיכרות של כוחותיה העצומים של הרוח האנושית, המין האנושי בסכנה של נפילה לתוך דיפרסיה עמוקה מתוך הכרה במגבלותיה ופגמיה העמוקים של הרוח והחברה שלו.

כאן נדרשת החכמה של הדהרמה, ללמוד להעניק חמלה לעצמנו ולאנושות שסביבנו. לדעת שאנושות ממאירה אין פירושה שאנשים ממאירים מטבעם. אלה המערכות הטכנו-כלכליות והתרבותיות הדומיננטיות שמשַוות לאנושות את דמותה של מפלצת שגורמת לנו להירתע בבהלה מהמראה, ואנחנו צריכים לדרוש לשנות אותן מהיסוד." 

עידו אמין

עידו אמין

הקודם

תשקיעו ברוח: עתיד העולם לפי המורים הגדולים

הבא

מחפשים כיסים במפת העולם

תגובה אחת

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן