כבר לא כל כך עמוק באדמה

מודעה קטנה בעיתון הביאה את הפסיכולוגית והסופרת, פרופ' עמיה ליבליך, להקים את קבוצות קפה מוות. על הקבוצה השלישית נכתב גם ספרה האחרון. פגשנו לשיחה אותה ואחדים ממשתתפי הקבוצות לאורך השנים. היום כבר משוחחים על המוות על כוס קפה ועוגה

"אם תרצה שיהיה בכוחך לסבול את החיים, היה מוכן לקבל את המוות."

פרויד

לפני כארבעה חודשים איבדתי את אמי. למרות שֹיבתה הטובה, היה מותה בשבילי הפתעה לא צפויה. נכפה עליי תהליך פרידה מזורז, בן פחות מיממה, ולמחרת כבר ליוויתי אותה למנוחות. ההצעה לכתוב את הכתבה העוסקת בנושא שאופף את ימיי בחודשים האחרונים הייתה מבחינתי כמו להזמין את המוות לשיחה צפופה על ביקורו האחרון. אז הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי לשיחה... עם המוות, ועליו.

בשנת 2004 ייסד הסוציולוג ברנרד קרטה (Crettaz) את קפה מוות (Death Cafe): קבוצת אנשים שנפגשת בבית קפה, ובין לגימה מהקפה וטעימה מהמאפה, משוחחת על נושאים ברומו של המוות. מאז קמה בשווייץ הקבוצה הראשונה של קרטה, קמו ברחבי אירופה, וגם בארצות הברית, באוסטרליה, בניו זילנד ובהונג קונג עוד אלפי קבוצות, המחברות אנשים המבקשים לדבר על המוות. יוזמה דומה המתפשטת בעולם במקביל היא בואו נדבר על מוות (Let's Talk About Death over dinned), שהחל מייקל הב (Hebb), ואף הרצה עליה ב-TEDMED.[1]

אחד מפרקי הסדרה, האנטומיה של גריי, פותח בקריינות של רופאה (ד"ר הרמן, בגילומה של ג'ינה דיוויס), העומדת לפני ניתוח מוח מסובך: "אני לא אוהבת שאלות שאין עליהן תשובה, כמו למשל 'לאן הולכים אחרי שמתים?'. אני יודעת מה קורה ברמה הפיזיולוגית, אבל מעבר לזה, מה קורה באמת? קורה משהו? זה מה שאתם שואלים את עצמכם כשאתם חיים על זמן שאול. הרבה שאלות שאין עליהן תשובה. זה משגע אתכם."
אז למה כל כך קשה לנו עם הרעיון שאנחנו לא יודעים מה קורה אחרי המוות? האם הצורך שלנו לשלוט בעולם ובמציאות כה גדול, עד שאנחנו פשוט מתעלמים מכל מה שאנחנו לא יכולים לשלוט בו? האם הדרך היחידה להתמודד עם הקושי הזה היא להתעלם מקיומו, בבחינת אֱכול ושתֹה כי מחר נמות? ומה היה קורה אילו, בדרך פלא, היינו יכולים לדעת, לשלוט?

עמוק באדמה

בשנת 2013 נתקלה פרופ' עמיה ליבליך במודעה שהזמינה למפגשים בלתי מחייבים על כוס קפה ועוגה אנשים המעוניינים לשוחח על המוות ועל ההתמודדות איתו. הכותרת הייתה כבר לא כל כך עמוק באדמה, והטקסט לווה באיור של כוס קפה ועוגה בצורת מצבה. ליבליך היא חוקרת פסיכולוגיה וחֶברה ונשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. רשימת התארים שהיא מחזיקה בהם ארוכה מכדי לציין כאן את כולם, אבל את אחד החשובים שבהם העניקו לה כ-15 הספרים שכתבה, העוסקים בתחומי המחקר שלה אך מופנים לקהל הרחב, ביניהם חוץ מציפורים, ילדי כפר עציון, חיילי בדיל על חוף ירושלים, העוסקים בשאלות של אובדן, שכול וגבורה.
המודעה אספה את ליבליך אליה כפרי בשל. לא עברו אלא ימים ספורים, עד שפרסמה בבלוג שלה הזמנה לכ-14 איש ואישה, להיפגש במעונה אשר אל מול הים הפתוח ביפו, ולשוחח על המוות. את ההזמנה חתמה בשיר של גל ברזילי: "עשה בי קסם / שאם אפול / אפול כפרי בשל / גם אם מוות יאספני במשעול / מתוק יהיה הרגע / כמו אספתני אם אל תוך / רחמה מלא האור."

פרופ' עמיה ליבליך:
"הדבר הכי אמיתי פה הוא שאני הייתי זקוקה לזה.
הידיעה שקראתי בהארץ העלתה בי מחשבה
כמה הייתי רוצה הזדמנות לדבר על מותי"

שלוש שנים לאחר מכן כבר הקימה ליבליך את הקבוצה השלישית, ואת המתרחש בה במהלך החודשים שבהם נפגשו חבריה תיעדה בספרה, הנושא את השם הלא מקרי קפה מוות: "הדבר הכי אמיתי פה הוא שאני הייתי זקוקה לזה. הידיעה שקראתי בהארץ העלתה בי מחשבה כמה הייתי רוצה הזדמנות לדבר על מותי."

על מותך דווקא?
"כן. קבוצות שכול יש לנו מספיק. פה את יכולה לדבר על עצמך. זה כמובן כל הזמן גולש למוות של קרובים, אבל אותי עניין האירוע הפרטי שלי. הייתי בת 74 ואפילו לא יכולתי להמשיג את הצורך הזה, כמו שהוא צף כשראיתי את המודעה בהארץ."

המפגש של ליבליך עם המוות היה מוקדם הרבה יותר ואכזרי. לפני שלושה עשורים ויותר הלך בעלה לעולמו מדום לב פתאומי וללא כל סימן מקדים, כשהוא ישן לצידה במיטתם. "אני מרגישה משנה לשנה את ההתמודדות שלי האישית עם הנושא ואת המוכנות שלי. זה כמו חריש שחופר ושוקע. באחד ממפגשי הקבוצות עשינו תרגיל, ביוזמתה של אחת המשתתפות, שבו כל אחד היה צריך להדליק גפרור ולספר על משהו משמעותי שקרה לו השבוע עד שהגפרור כבה. אנשים ניסו להחזיק את הגפרור בכל מיני כיוונים, כדי שלא יכבה. הגפרור שלי כבה מיד. היה בזה משהו כל כך משמעותי בחוויה הטריוויאלית הזו שהזמן קצר ואינו בשליטתך."

זו לא יכלה להיות קבוצה על כל נושא אחר?
"את מכתיבה אג'נדה. אנחנו הרי פוחדים מהבלתי ידוע. אנחנו לא באמת יכולים להתמודד עם המוות, כי עוד לא חווינו אותו, אלא דרך מוות של אחרים. יש כל מיני ניסיונות של אנשים לחוות בתרגילים מנטליים. שמעתי אפילו על אנשים שהולכים לשכב בתוך קברים. אנחנו מנסים להשיג לעצמנו שליטה בכל מיני דרכים. הרעיון של קפה מוות הוא שאם מדברים על הדברים ושומעים אנשים אחרים, אולי זה מקל."

בתרבויות שבהן המוות הוא חלק מהחיים, אף אחד לא היה מבין את קיומה של קבוצה כזו.
"נכון. בתרבויות האלה גם מאמינים שיש חיים אחרי המוות. לומדים לקבל את זה קוגניטיבית. זו תפיסה שנבנתה במשך דורי דורות. אז מקבלים שם את המוות כחלק מאוד טבעי."

את חושבת שאנשים מאמינים פחות פוחדים מהמוות?
"כן. פחות מתעסקים בו ופחות פוחדים ממנו. זו הסטה של הפוקוס מהתעסקות במוות להתעסקות במשמעות החיים. יש ספרות פופולרית מאוד רחבה על השיעור שאפשר ללמוד מהעובדה שנמות ואיך לעשות את החיים ראויים יותר. הספר על חמש ההחמצות (The Top Five Regrets of the Dying by Bronnie ware) למשל מבוסס על אנשים בהוספיסים שדיברו על ההחמצות של חייהם רגע לפני המוות. באחת הקבוצות השתתף דני בלוריאן, שבספר נקרא גלעד, והוא יושב הרבה פעמים עם אנשים לפני מותם ומקשיב להם.

איור: בר זוטרא

כשאני יוצאת מהפגישה עם ליבליך אל שעת דמדומים יפואית, אני נזכרת במשפט שאמר מרסל פרוסט, "לחיות זו האמנות הגדולה מכולן. רוב האנשים רק קיימים", ובתוכי ננסך מין שקט מוזר. לשיחה עם דני בלוריאן אני מצליחה להגיע רק כשאני במרחק שעתיים טיסה מכאן, מטיילת בצפון יוון ההררית, במחוז אפירוס, אל מול נופי רכס ההרים פינדוס. מקום טוב לדבר בו על מוות.

חכמת ההוספיס

"החשיבה שלנו על מוות ושכול," פותח בלוריאן את שיחתנו, "היא חשיבה מערבית. גם הפחד מהם. באפריקה, בהודו זה לגמרי בחוץ. שורפים את הגופה, וכל הילדים עם המבוגרים במעגל מסביב. השיח על המוות הוא בשביל החיים, כדי לאפשר לחדד את הבחירות שלנו, מתוך ידיעה ברורה שאנחנו יצורים בני חלוף.

"התנדבות בהוספיס היא המתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי. החברה מזמינה אותנו לראות את מה שחסר לנו ולא את מה שיש. המקום הזה מייצר פרופורציות מדהימות, הבנה בסיסית של החסד שיש בחיים."

אימו של בלוריאן נפטרה בהוספיס בבית החולים הצרפתי בירושלים כשהוא בן 19 בלבד. ההתנדבות בהוספיס היא מבחינתו סוג של סגירת מעגל: "מה קורה לאנשים במקומות האלה כשאין להם הגנות? כשאני יושב עם מישהו לפני מותו, אני מקשיב לסיפור שלו בלי שיפוטיות או ידיעה, ואני מזמין את עצמי מאוד בזהירות לשיח הזה. מצאתי שאנשים רוצים לספר את הסיפור (עדות) שלהם מבלי לפחד או להשתמש בהגנות הרגילות. בספרי הוספיסופיה אני מביא את סיפורו של מישהו שבסוף חייו חש תחושת החמצה מאוד גדולה, שקשורה למערכות היחסים עם אימו ואשתו. בשיחתנו האחרונה הייתה בי בהלה נורא גדולה מהזעם וההחמצה שאיתם הוא נפרד מהעולם. הבהלה הייתה לא מעצם הידיעה על מותו הקרוב, אלא המחשבה מה הוא השאיר כמורשת למשפחתו, ה-DNA, ההעברה הבין דורית." 

את המפגש השלישי של קבוצת קפה מוות, שמפגשיה מתועדים בספר, מנחה גלעד, הלוא הוא בלוריאן. המפגשים מתנהלים בהנחיה מתחלפת; כל מפגש מונחה בידי חבר אחר בקבוצה. בלוריאן מביא סיפור של חולת סרטן שנפטרה בהוספיס שמונה חודשים קודם לכן. "האי ידיעה מתסכלת," הוא אומר בשיח שהתפתח לאחר סיפורו. "אנחנו זקוקים לאיזושהי תווית – אָה, זה קרה בגלל זה ובגלל זה. כל עוד יש סיבה, יש תחושה של שליטה. אבל כשאנחנו מתמקדים בדבר אחד, אנחנו לא משאירים מקום לדברים אחרים. קיימת האפשרות שיש משהו שאנחנו לא יודעים, וזה בסדר להישאר בלי הידיעה הזו. אני חושב שצריך לאפשר את זה. יש סבל בעולם, ולא לכל דבר יש סיבה."

אז עם כל ההתעסקות שלך במוות, למה בעצם הגעת לקבוצה?
"הגעתי בעקבות פרסום הזמנה של עמיה למפגש קפה מוות, דבר שסקרן אותי מאוד. רציתי להיות בשיח עם אנשים שמוכנים לדבר על המוות, על הפחדים, על החרדות והחששות שלהם. המפגשים היו מאוד מעניינים ומסקרנים. רציתי ללמוד על נקודות המבט השונות של האנשים והיחס שלהם אל המוות, בעיקר המוות שלהם. החוויה בקבוצה הייתה מאוד מעצימה. האנשים חלקו סיפורי חיים ברגישות רבה. באתי למפגשים מתווך חוויות חיי והם נשזרו בחוויות של חברי לקבוצה. אחרי כל מפגש בנסיעה הביתה חשתי בחסד שהמפגשים האלה מעשירים את חיי והרבה מאוד למידה שהבאתי למפגשים בהוספיס, ועם אנשים אחרים בסביבתי הקרובה."

עד שהמוות יעבור בינינו

גם המרואיין השלישי בכתבה (כולל ליבליך כמובן) פרסם מפרי עטו על המפגש האישי שלו עם המוות. דוד שליט, חוקר קולנוע ועיתונאי בעבר, השתתף בקבוצת קפה מוות 2019, שנת יציאת הספר. דור שני לשואה או דור שני לשתיקה, הוא מכנה זאת בספרו לאחר מאבק ממושך. שליט איבד את אימו בגיל צעיר, חלה בסרטן ותיעד את ההתמודדות עם תחושת הקץ וחוסר האונים. 12 שנה לאחר שהחלים, עבר אירוע מוחי. "למזלי יצאתי מזה," הוא אומר, "אבל יש איזשהו צורך לנהל דיאלוג על המוות שלא עם כל אחד אפשר לנהל. כך הגעתי לקפה מוות."

בספרו מתאר שליט את ההתמודדות עם מחלת הסרטן בתרבות המערבית בעבר ובהווה. "ככל שמתקדמים בזמן ומגיעים לעיתונות העברית בישראל," הוא כותב, "הסרטן הופך לסיטרא אחרא של המחלות, זאת שלא ננקוב בשמה. כך התקבע הביטוי 'מחלה קשה' בהקשר הסרטן בלבד." ההבנה הזו העלתה אצלי את ההכרה שרבים משתמשים במילה "המחלה". נדמה שברור לכולם מהי אותה "המחלה", אבל איש לא מוכן לקרוא בקול רם בשמו של מלאך המוות.

דני בלוריאן:
"התנדבות בהוספיס היא המתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי.
החברה מזמינה אותנו לראות את מה שחסר לנו ולא את מה שיש.
המקום הזה מייצר פרופורציות מדהימות, הבנה בסיסית של החסד שיש בחיים"

אז למה אדם כמוך, שהמוות ביקר אצלו כבר כמה וכמה פעמים, צריך עוד לדבר על המוות?
"אני לא בטוח שאני יודע להגיד בדיוק בשביל מה באתי. אולי למצוא נשמה אחות. קשה לדבר על המוות עם כל אחד. את מסע המוות שלי כתבתי עוד קודם, אבל יש משהו במחשבה הבלתי נתפסת הזו שזה עומד לקרות, שעוצר אותנו לפני הקיר; קצת כל אחד לעצמו. יש שם איזו בדידות במקום הזה. אבל אני הרגשתי שאנשים באו נורא מוכנים. רציתי שיקרו שם דברים, שהמוות יעבור בינינו באותו רגע."

אחת המשתתפות בקבוצות קפה מוות הייתה שרון רצהבי, פסיכולוגית רפואית העובדת במחלקה אונקולוגית. במפגש בהנחייתה היא בחרה לעסוק בתפיסת המוות בתרבויות שונות, שאינן מערביות. ההבנה שבתרבויות אחרות המוות קרוב לחיים הרבה יותר מאשר אצלנו חידדה אצלה את אופן ההתייחסות לעבודתה במחלקה האונקולוגית: "זה מבהיל אנשים, כשאני אומרת להם שאני עובדת במחלקה אונקולוגית," היא מספרת. "זה מפגש עם תחלואה קשה שמעלה גם אצלי באופן אישי לא מעט שאלות. לקפה מוות הגעתי משני המקומות האלה. בעקבות אירוע משפחתי נחשפתי לשבריריות הזו של החיים, וזה הביא אותי גם לבחירה המקצועית שלי. זה מן טאבו חברתי. כולם יודעים שזה שם, אבל אם אין סיבה מספיק טובה, אף אחד לא מדבר על זה."

אם יש לי שיח עם עצמי על מוות, למה שאצטרך קבוצה כזו?
"השנה הראשונה שלי במחלקה האונקולוגית הציפה אצלי הרבה שאלות, והרגשתי שאני ממש חייבת להחליף את מנגנוני ההגנה שלי מול הנושא הזה. בהפוך על הפוך זה היה תהליך מאוד מחייה עבורי. אז נכון שהיכולת לגעת במקום הזה שכללה את היכולות המקצועיות שלי, אבל גם ברמה האישית זה הסיר אצלי עכבות ועזר לי להשיל דברים מיותרים. זה אמנם עדיין נושא לא קל, וזה לא שמשהו נפתר, אבל היה משהו משחרר בתהליך שעברתי, והיום זו מבחינתי חוויה טובה לעבוד עם הנושא. מנגנוני ההגנה מתארגנים אצלי באופן קצת אחר היום. הקבוצה מבחינתי אווררה אדמה מעובדת שאני מנסה לשמר מעובדת."

היית מצטרפת שוב לקבוצה כזו?
"לא בשנים הקרובות. זה נושא שתמיד נוכח אצלי, אבל לא תמיד יש לי צורך לעסוק בנושא באופן ישיר ואקטיבי. זה גם לא אפשרי בעיניי."

בזבוז זמן למות

כשאני מגיעה אל אלונה פרנקל טרם פגישתנו, לאסוף את הטרילוגיה למבוגרים שכתבה, ילדה-נערה-אישה, מתלווה אליי בני בן השש. החדווה ורוחב הלב שהפגינה כלפינו הביאו את בני להעלות את שמה עוד ימים ארוכים לאחר הביקור ההוא, ולא רק משום שבתוך רבע שעה הוא יצא מצויד בשוקולדים ובספרי ילדים שקיבל במתנה.

"המוות הוא אחד היסודות של הקיום האנושי, שמתווה הכול. יש את ההתחלה, יש את הדרך ויש את הסוף. ההתעלמות מקץ החיים מאוד מוזרה, במיוחד בגילי. בשלב שאני נמצאת בו בחיים יש תחושה שחייו של איש לא ישתנו, אם אני לא אהיה בעולם. זו מודעות לא פשוטה. אני נורא מקווה שכולם יהיו נורא עצובים לאחר לכתי." כך פותחת פרנקל, סופרת הילדים והמאיירת (שאיירה גם את עטיפת הספר קפה מוות), כשאני נפגשת איתה בדירתה התל אביבית ושואלת אותה מה העניין שמצאה בהצטרפות לקבוצה. היא בת 82, ובספרה של ליבליך מתוארת כ"אוחזת מקל הליכה כאצילה פולנייה, מקל מקושט כמו שרביט של מלכת אסתר בפורים". אני מוכרחה לציין שהתיאור הזה הולם מאוד את המקור. כשלעצמי, אני מתקשה מעט לראות את העולם בלעדי הצבעוניות וההשראה שאנשים כמותה מוסיפים לו.

אלונה פרנקל:
"ההתעלמות מקץ החיים מאוד מוזרה, במיוחד בגילי.
בשלב שאני נמצאת בו בחיים יש תחושה שחייו של איש לא ישתנו,
אם אני לא אהיה בעולם. זו מודעות לא פשוטה.
אני נורא מקווה שכולם יהיו נורא עצובים לאחר לכתי"

"אין תרבות שלא מתייחסת לשלושת המוקדים בחיים – לידה, בגרות ומוות," ממשיכה פרנקל, "אבל אצלנו אנשים חיים כשהכול סביבם לגמרי מובן מאליו. איבדנו את היכולת להתפעל מדברים. תסתכלי על תינוק שנולד בקיץ ועד שמגיע החורף הוא מספיק גדול כדי להיתקל בגשם בפעם הראשונה ולנסות להבין איך זה שֶמים, שעד היום הוא ראה רק בברז, יורדים מהשמים."

כשחושבים על זה, אצל ילד קטן כל יום נולדים דברים חדשים. אצל מבוגרים כל יום מתים דברים.
"אם הם מרשים שימותו. את רואה על אנשים שהפסיקו להתפעל מדברים. לא סתם לדעתי אנשים שומרים ספרים, ובבגרותם הם מתרפקים על ספרי ילדותם. ספר מזכיר לך את עצמך, רגעים שחלפו כבר מזמן."

מה את מרגישה שההשתתפות בקפה מוות שינתה אצלך?
"זה היה מאוד מעניין. אני לא מרגישה שההשתתפות בקבוצה שינתה אצלי את האבל על כך שאני אמות. זה נראה לי כמו בזבוז זמן למות. את לא חושבת?"

אני חושבת שאילולא המוות לא היה המושג הזה של בזבוז זמן.
"זה נכון."

התקווה שמאחורי המוות

מסיבה שלא לגמרי ברורה לי הרגשתי שיהיה נכון לסכם את הכתבה בשיחה עם אסתר עיני, שבעלה, מנחם, ישב שלוש שנים וחצי בשבי המצרי בתקופה שבין מלחמת ההתשה למלחמת יום הכיפורים. הוא היה אחד המרואיינים לספרה של עמיה ליבליך חוץ מציפורים, ובעקבות ההיכרות הזו נולדה גם השתתפותם באחת מקבוצות קפה מוות. "בן זוגי גילה בזה עניין גדול," היא מספרת, "הוא תמיד אומר שהוא כבר היה מת פעם. הוא נפצע קשה מאוד, והטייס שהיה איתו נהרג. כך שמבחינתו הוא כבר נגע במוות, וזה היה נושא שהעסיק אותו מאוד. חוץ מזה הרגשנו צורך להתיידד עם נושא המוות בגילנו. אני רציתי לעמוד מול הנושא הזה עם אנשים נוספים בעלי מטרה דומה ולבדוק אותו מכל כיוון אפשרי – איך מתכוננים, איך רוצים שיזכרו אותנו, מה היינו רוצים להשאיר אחרינו וכו'."

עיני ובן זוגה השתתפו יחד במפגשים. הם לא החמיצו ולו מפגש אחד: "החלום שלי כשהגעתי לקבוצה היה לקבל כלים לשלוט במוות שלי כמו שאני שולטת בחיי. בצעירותי קראתי את הספר ג'ונתן לווינגסטון השחף של ריצ'רד באך. בספר אחר שלו הוא מתאר עבודה קבוצתית עם אנשים שיכולים להחליט על דרך מותם ועל יום מותם. הניסיון לבחור את יום המוות העסיק אותי כבר לפני הרבה שנים. אז כנראה שהלכתי לקבוצה, כי חיפשתי את האפשרות לשלוט בנושא. אמנם לא יצאתי עם שליטה מוחלטת, אבל לפחות עשיתי כל מה שאדם נאור יכול לעשות כדי להבהיר את הנושא ולהתכונן." 

שזה אומר?
"היו שם לא מעט שיחות על זקנה ועל מוות, והייתה שם התיידדות אמיתית עם הנושא. בעקבות אחת מחברות הקבוצה, שדיברה הרבה על הניקיון ודילול החפצים שהיא עושה לקראת מותה כדי לא להכביד על ילדיה, גם אנחנו עשינו סינון כזה ופינינו מהבית הרבה דברים. התחלנו לתת את דעתנו על הנושא ולהיערך אדמיניסטרטיבית – ארגנו צוואות ו'חולה הנוטה למות' והשארנו הנחיות. כל אחד מילדינו יודע מה תפקידו ומה בקשתנו, וזה גם כתוב וחתום ונמצא במשרד הבריאות ובמשרד הפנים. לקחנו גם קורס שעסק במוות מכל מיני כיוונים."

זו התרומה שנתנה לך ההשתתפות בקבוצה?
"תראי, יש לי פחדים מאוד קשים ממחלות ותלות, אבל עם המוות עצמו נורא קשה להתמודד. יש בו אפילו איזושהי תקווה. מבחינתי זה היה כמו קטע אפל בחיים שמישהו האיר אותו."

נראה שאין דרך הולמת יותר לסיים את כתבה זו מאשר המילים שבהן חתמה עמיה ליבליך את ספרה קפה מוות:

שקט הוא הסיום המתאים ביותר לספר כזה; השקט של הדובר שהגיע לקצה הבנתו; השקט של השלמה עם מה שיקרה לכל אחד ואחת מאיתנו; השקט של מי שאמר את כל אשר על ליבו. [...] כפסיכולוגית, חשבתי שהרבה משיחותינו עסקו ברצון לשליטה, שהגיע בחזוננו הרחק לתכנון המוות ולעיצוב השלב האחרון בחיים. אבל היו גם קולות של ויתור, של קבלת הדין ושל המְתנה שלווה לבאות. נדמה דומני שהגענו לאיזון טוב יותר בין השלמה לאימה...


[1] .tedmed.com/talks/show?id=64618

גלי ארבל

גלי ארבל

הקודם

החיים על המתים

הבא

אהבה אין קץ

מה דעתך?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמחים שחזרת!

דילוג לתוכן